תמונה ראשונה

זוג צעיר חוזר במוצאי שבת מההורים בנהלל לדירתו השכורה שברמת אביב. שני חדרים. החדר השלישי נעול. בעלי הבית בשליחות בחו"ל. 300 לירות בחודש. קומה רביעית. מעלית? מזגן? הצחקתם. לא תמצאו דברים כאלה כמעט באף בית ברחוב איינשטיין ברמת אביב. אם כבר בנווה אביבים. אבל שם המחירים יכולים להמריא ל־500־600 לירות.

בסדק שבין הדלת למשקוף תחובה מעטפה. היא פותחת את המעטפה עוד לפני שהוא מספיק לסובב את המפתח. לימים, או נכון יותר לשנים, יקראו לזה אי־דחיית סיפוקים או משהו כזה.

"שולה, תגיעי מחר בבוקר לתיאטרון אלהמברה. גודיק רוצה אותך למחזמר החדש שלו".

אסון! מה עושים עכשיו? נלך לישון. נחליט בבוקר.




אתנחתה קלה

האלוהים שלי, יוסי בנאי, סיפר לי פעם את הסיפור הבא: אחד הולך לישון. לובש פיג'מה. מכבה את האור. נכנס למיטה. מתכסה בשמיכה. פתאום שומע רשרוש. קם מהמיטה. מדליק את האור. רואה מברק תחוב בסדק שבין הדלת לסף. פותח את המעטפה וקורא: "מצטערים להודיע לך שאשתך נפטרה". מכניס את המברק למעטפה. מניח את המעטפה על השולחן. מכבה את האור. נכנס למיטה. מתכסה בשמיכה ואומר: "כשאני אקום בבוקר - זה יהיה שוק!".




תמונה שנייה

למחרת בבוקר. אלהמברה ביפו. שולה נקראת לבמה. באולם יושבים הבמאי יואל זילברג, המלחין דובי זלצר, הכוריאוגרף קרנדל דיל, המנהל האמנותי יורם קניוק וגודיק. גיורא גודיק המפיק האגדי. זה שהביא לנו ליפו את ברודווי, שהפך את רבקה רז ואת בומבה צור ואת אריק לביא ואת יהורם גאון לכוכבים. ולפני שהיא מבינה שהיא בעצם נמצאת עכשיו בדבר הזה שלימים ייקרא אודישן, מתקרב גודיק בכבודו ובעצמו לבמה ואומר: "תשמעי טוב, התפקיד שלך. מתחילים חזרות בשבוע הבא. תבואי אלי לחתום על חוזה במשרד". "בְּמשרד", לא "בַּמשרד". כי גודיק נולד בפולניה.




תמונה שלישית

במשרד ברחוב דיזנגוף ("בַּמשרד", לא "בְּמשרד". כי המפיק הזה הוא יליד הארץ) יושבת שולה מול המפיק האחר, שקרא לה לפני שבוע להשתתף בהפקה שלו. כשאמרה לו אז שגם גודיק מתעניין, הוא אמר לה שבינתיים הוא לא מחתים אותה על חוזה. אם תוך שבוע גודיק יקרא לה, שתלך אליו. אז גודיק קרא לה ובדיוק עבר מאז שבוע. את מה שקרה שם בדיוק - לא נדע כנראה לעולם. צעירה בת 20 בראשית דרכה, רק אתמול השתחררה מהלהקה, מול מפיק זועם ומשתולל שצורח בטלפון על גודיק, "אתה גנב", ובמקביל תולש את התמונה שלה מהקיר. והיא, ילדה מבוהלת, עומדת שם לבדה בלי סוכן/מנהל אישי/יחצן ואפילו בלי סטייליסט. למה בלי? המקצועות האלה פשוט עוד לא היו קיימים אז.

כשהיא מושלכת מהמשרד ויורדת בוכייה לרחוב, בקפה "פינתי" הסמוך רואה אותה שייקה אופיר, במאי ההפקה שממנה היא הודרה ברגע זה. "חוּלה שן - מה קרה?", הוא שואל. היה לו דחף לעוות שמות. זובי דלצר. יוזנן חראי. בוסי ינאי. צומצה בור. חולה שן וכאלה. סיפרה לו בדמעות. ומה הוא אמר? לא, לא, הוא לא אמר "ככה וככה וככה", הוא אמר: "את הולכת מפה לגודיק וחותמת איתו מיד. ואם אי פעם תגלי למישהו שזה מה שהצעתי לך - אני אכחיש".




תמונה רביעית

לפני כמה ימים ראינו בתיאטרון רמת גן את המחזמר "איי לייק מייק" בביצוע תלמידי בית הספר למשחק בית צבי והתרגשנו נורא. בכל זאת, עברו מאז כמעט 50 שנה. אבל לא רק אנחנו. הקהל התרגש גם הוא. וגם הילדים שלנו, שאז עוד לא נולדו ושהיום כבר להם בעצמם יש ילדים, וכל מיני אנשים שניגשו לשולה ואמרו לה שהם זוכרים אותה ולא יכולים לשכוח אותה מאז שראו אותה לראשונה ב"איי לייק מייק".




אפילוג

גודיק איננו. הסוף שלו בכלל לא התאים למחזמר. אם כבר אז לטלנובלה שיואל זילברג המנוח היה יכול לביים.

גם פשנל סיים את חייו לא משהו. אבל אנחנו לא נשכח לו שכאשר נולדה מילי, הבכורה שלנו, הגיע זר פרחים ענק ממנו, שאליו היה צמוד פתק עם ברכות חמות ונרגשות. כי בסופו של דבר, כמאמר השיר מ"איי לייק מייק" (שכתב חיים חפר):

מה צריך בסך הכל בן אדם בשביל לחיות?
מה צריך בסך הכל בן אדם?
כיכר אחת של לחם
וכד אחד של יין
מיטה כדי לישון בה
ואם אפשר בשניים
וגג מעל הראש
שלא ירדו עליו המים
ואהבה, אהבה כל הזמן
ואהבה כל הזמן