התכנית "אלבומי המופת" של "רדיו ללא הפסקה 103FM" אירחה את היוצר והזמר שלומי שבן, עם אלבום הבכורה שלו הנושא את שמו. האלבום שיצא בשנת 2000 כלל את הלהיטים "אריק", "כולם אומרים", "שרמוטה פוריטנית", "דניאלה", "סיגריות" ועוד. שבן, שחגג לאחרונה את יום הולדתו ה-40, סיפר: "כתבתי שירים מאז שאני זוכר את עצמי, מגיל עשר או אחד עשרה. עברתי לגור בלונדון בגיל תשע-עשרה, נסעתי לשם כדי ללמוד מוזיקה. עקב פרידות למיניהן ומשברים למיניהם התחלתי לכתוב באופן יותר אינטנסיבי. פתאום כתבתי שיר ביום. הבנתי שאני לא רוצה להיות פסנתרן קלאסי. זו הייתה הבנה מרעישה, כי השקעתי בזה את כל החיים שלי מגיל שש וגם המשפחה שלי השקיעה המון בדבר הזה. פתאום אמרתי שמה שאני באמת רוצה לעשות הוא הדבר שחשבתי שהוא תחביב".

בהתחלה שבן חשב להעביר את שיריו למבצעים אחרים שישירו אותם: "עוד לא השתמשו במילה הקסומה 'פרויקט' אז, כי הנביא רייכל עוד לא ירד, זה הגיע יותר מאוחר. אז חשבתי שאנשים אחרים ישירו, דמיינתי שערן צור ישיר, למרות שיש לו שירים נפלאים משל עצמו והוא לא צריך אותי. כשחזרתי לארץ התחלתי לעבוד על סקיצות עם אסף תלמודי, שהיה חבר שלי והוא עדיין חבר שלי ומפיק מוזיקלי נפלא. שלחתי את הסקיצות לשתי חברות תקליטים, 'הד ארצי' ו'אן.אמ.סי', ו'אן.אמ.סי' החתימו אותי".

 

 
"זה היה ככה פשוט וככה מהר. ופתאום נהייתי במין עמדה כזו שאני צריך לעשות אלבום", נזכר שבן. "אני זוכר שהוחתמתי וחיכיתי. ושי להב מ'מופע הארנבות של ד"ר קספר' שהחתים אותי התקשר ושאל 'תגיד, אתה לא רוצה לעשות אלבום?', אמרתי לו 'כן, חיכיתי שתגידו משהו', אז הוא אמר 'לא, אנחנו מחכים לך'. די מהר הקלטנו אותו וזה היה די מוזר, כי זו הפעם הראשונה בחיים שלי ששרתי. לא הופעתי לפני כן עם השירים כמו שתמיד עושים, לא הסתובבתי איתם. שרתי במקהלה כשהייתי ילד, אבל השירה באלבום, שבחלק מהשירים היא פגומה לחלוטין, זו הפעם הראשונה שבאמת שרתי".

הסינגל הראשון שיצא מהאלבום היה "שרמוטה פוריטנית" שעורר סערה בזמנו. "הייתי מאוד תמים", מודה שבן. "אף פעם לא הוצאתי משהו לרדיו או לפורמט אחר, אז לא התייחסתי לזה שיש כאן את המילה הזו 'שרמוטה' או 'שרמוטה פוריטנית'. הצימוד הזה נראה לי אז מדויק וקולע. היום פחות. היום בטוח שלא הייתי כותב את זה ככה. הייתי מחפש דרך אחרת. בזמנו, אבא של שלומי שבת התקשר אליו ושאל אותו למה אתה מקלל בשיר, איזה בושות עשית לי בשכונה ביהוד, אז הוא אמר לו 'אבא זה לא אני, זה אחד אחר'. היו סביב זה גם דיונים אם זה כן שוביניסטי או לא שוביניסטי. גם על 'כולם אומרים' היו. יש כמה שירים שאני עדיין מגן עליהם במובן הזה. אני לא חושב שהם שוביניסטיים בשום צורה. אולי אפילו הפוך".

כך או כך, נראה שלביקורת הייתה השפעה מסוימת על שבן. "אני פחות שר את 'שרמוטה פוריטנית' בהופעות", הוא מודה, "אבל כשאני כן שר אותו אז עדיין יש לו מקום מיוחד, כי הוא גם השיר שפותח את האלבום והוא הסינגל הראשון שיצא. כתבתי אותו על האהבה הראשונה שלי, שהתפרקה שנתיים-שלוש לקראת האלבום הזה, ואז התחלתי את החוויה הנפלאה הזו של שטף כתיבה מרפא, תרפויטי, כדי להפיג את הכאב הנוראי הזה, שאתה חווה אותו בעצם פעם אחת בחיים שלך, הפעם הראשונה שלב נשבר ומתרסק. היה כיף לכתוב את השירים האלה כי הם עזרו לי לשרוד וחלקם גם נכנסו לאלבום. המון שירים יבבניים נשארו בחוץ לשמחתי".

בואו נדבר על אריק

הסינגל השני היה "אריק", שהפך ללהיט ענק. "הוא כמובן לא היה קשור לאריק שרון", מדגיש שבן. "היו כל מיני שמועות לגבי כל מיני 'אריקים' והוא כמובן לא היה קשור לאף אחד מהם. זה שיר על מערכת יחסים בין בחור לבחורה. הבחורה היא מישהי שהכרתי ואני מאוד אוהב אותה ואני בקשר איתה עד היום. היא ידעה מיד שהשיר עליה, והיא מופיעה באלבום הזה בכמה ואריאציות. לא היינו אקסקלוסיביים והייתה לה נטייה איך שהיא רואה אותי לדבר על הבחור הזה, שלא קראו לו אריק בכלל. הוא גם לא ידע שהשיר נכתב עליו, עד שבאיזו מסיבה אחד החברים שלי שאל אותו איך הוא מרגיש וככה נחשף הסוד הגדול. וזה בסדר. השיר נכתב מתך כאב. יש בו הומור והוא מערבוני קצת. כתבתי אותו מתוך באסה אמיתית בניסיון להתגבר על הסיטואציה הזאת".

"השיר הוא לא בוטה בעיני למרות שיש בו את המילה 'מזיין'", אמר שבן. "ככה אנשים מדברים כשהם שואלים שאלה כזו. לי זה היה טבעי. אני אומר היום סחתין שזה שודר. המעטפת של השיר הפכה את זה ליותר קל. למרות שכבר אז בכל שיר היפ הופ אתה שומע 'פאק' על ימין ועל שמאל. איכשהו בעברית זה נשמע יותר בעייתי, למרות שלפני זה כבר היה 'המדינה מתפתחת כמו הזין שלי' של רמי קלינשטיין, שהיה תקדימי. אחרי שהשיר נהיה להיט ברדיו זה כבר היה נראה לי טבעי. חשבתי שאתה מוציא שיר ומשמיעים אותו ושזה יהיה עם כל שיר שלי. אז לא".

שבן חלק סיפור משעשע מאחורי הקלעים של הלהיט המשעשע: "אני חושב ששרתי את השיר הזה בתוכנית של דודו טופז בטלוויזיה לפני הבחירות. אהוד ברק היה האורח שלו והייתי אמור לשיר את השיר. הרעיון היה שברק וטופז יישענו על הפסנתר ויאזינו לביצוע שלי ל'אל תדברי על אריק'. ואז מישהו עבר על הטקסט והבינו שזה רעיון פחות טוב. ופתאום ברגע האחרון ביקשו ממני להחליף שיר, ודחפתי את השיר 'מחר בעזרת השם', גם הוא מאותו האלבום, שיר שאף אחד לא שמע מימיו, שאהוב עלי מאוד. הם נשענו על הפסנתר וממש שמעתי את המוח של דודו טופז מתכלה תוך כדי כי הרייטינג נופל בשידור חי. זה שיר איטי וממש אתה שומע את הרייטינג צונח תוך כדי הביצוע שלו".

הסינגל השלישי באלבום היה "כולם אומרים" שזה להצלחה רבה. "זה השיר הכי יוצא דופן מבחינתי באלבום", חלק שבן. "האלבום נכתב על פי חוויות אישיות, אירועים שקרו או דברים שדומיינו על סמך אירועים שקרו. אבל 'כולם אומרים' היה מין תרגיל שהמפיק המוזיקלי אסף תלמודי נתן לי, לכתוב קודם מנגינה ואז להצמיד לה טקסט. ככה נולד השיר. שאגב, עד שהוא יצא, אף אחת לא צחקה לי בפנים. זה משהו שקרה יותר מאוחר, מה שלימד אותי על הכוח הנבואי של שירים לפעמים. וזהו. כתבתי את השיר ולא התייחסתי אליו יותר מדי. איכשהו, ככל שעבדנו על האלבום היה ברור שיש לו מקום חשוב בתוך האלבום הזה, כי הוא יותר מלודי ורך. למרות שהוא לא אוטוביוגרפי, דווקא עליו קיבלתי המון תגובות, כי יש שם סיפור שקרה לכולנו בדרך זו או אחרת. זה לא מאוד מיסטי, אבל זה לימד אותי ששיר לא תמיד חייב להיות אחד לאחד או להיוולד מתוך חוויה אישית ממשית. זה כנראה היה שם איפשהו באוויר ידעתי שזה או עומד לקרות לי או קרה סביבי".

השיר זכה אם כך להצלחה רבה, אבל זאת נקטעה באופן מפתיע. "הוא התחיל מאוד יפה ואז פרצה האינתיפאדה (השנייה) והשיר נמחק", נזכר שבן, "הוא נעלם כלא היה כי לא התאים לאווירה. התחילה מציאות אחרת. זה קרה אחר כך במהלך השנים כמה וכמה פעמים. אינתיפאדות, מבצעים, פיגועים. אני זוכר שניחמו אותי ואמרו לי שזה בסדר והשיר יחזור. אני חשבתי שהוא אבוד והוא צץ בחזרה. אנחנו האמנים הקטנוניים, פורצת מלחמה ואתה חושב מה עם הסינגל שלך, שזה הכי עלוב, אבל זאת האמת לפעמים. באותה שנה גם חששו מ'באג אלפיים' ובאולפן ההקלטות חששנו שהכל הולך להימחק ולהתאדות".

גם מאחורי השיר "דניאלה" שיצא אחר כך הסתתר סיפור אישי. "בזמן שהקלטתי סקיצות לאלבום, חברה אמרה שיש לה חברה שלמדה תקשורת ורוצה להתאמן על ראיונות, אז היא הציעה שניפגש כדי שגם אני אוכל להתאמן על להתראיין", סיפר שבן. "נפגשנו ב'קפה תם' והיא שאלה אותי על השפעות ומתי התחלתי, ואני רואה שהעיניים שלה נודדות בחוסר קשב מעליב ואז אמרתי לעצמי אין לי כריזמה, הלך הסיפור. אמרתי לה תשמעי אני מדבר איתך ואת לא מקשיבה לי. היא התנצלה ואמרה שמאחוריי יושב מישהו שיש לה עניין איתו והוא יושב שם עם מישהי אחרת ואיך הוא לא מתבייש. הצעתי שנעבור מקום והיא אמרה לא, אני לא אתייחס אליו, תמשיך. הסיפור הזה נמשך, זה היה ראיון קשה, אבל תוך כדי קצת נמשכתי אליה, לא יודע למה. הייתי צעיר והורמונלי. כשחזרתי הביתה כתבתי את השיר הזה שקצת כמו 'כולם אומרים' יש בו סצנות מפורטות, שכולן פרי הדמיון. זה הדבר היחידי הטוב שקרה לי מראיון. כל השאר זה עוגמות נפש".

שלומי שבן. צילום: שוקה כהן


מושפע מסשה ארגוב וקווין

שיר בולט נוסף באלבום היה "יחזקאל וניו יורק", עליו סיפר שבן: "בחוף מציצים היה פעם מקום שקראו לו 'יחזקאל' שכבר לא קיים. בכיתה יא'-יב' היינו הולכים לשם לשחות בים בלילה ואז יושבים ושותים 'למבדה' כשברקע קלידן מנגן שירי ארץ ישראל. אני זוכר את זה כחוויה התיכונית שלי מסוף התיכון. כשגרתי בלונדון פתאום זה הפך להיות דימוי בשבילי לגעגועים שלי לארץ. מין סמל לכל מה שטוב וקוסם בבית הקטן שלנו לעומת חוץ לארץ. חזרתי בגיל 21 וכל החבר'ה כבר התחילו להתפזר. אז פחות או יותר נכתב השיר הזה. זה איזה משפט דמיוני כזה בין הרצון להיות כאן לבין לכבוש את העולם".

את השיר "סיגריות" הקדיש שבן למנהלת האישית שלו באותם הימים: "זה אחד השירים היקרים לי באלבום. תמיד אהבתי אותו. אני לא מרבה לשיר אותו אבל הוא מזכיר לי אישה מאוד חשובה שאני רוצה להזכיר, היחצנית מירי בן-יוסף ז"ל. ביקשתי שהיא תהיה אשת יחסי הציבור שלי והיא ביקשה לנהל אותי. היא הייתה מעשנת סיגריות בשרשרת וייצגה את שלום חנוך. היא אימצה אותי ויצאה למסע צלב, עברה שדרן שדרן ועורך עורך והשמיעה לו את השירים האלה. היא מאוד אהבה את השיר הזה ואני רוצה להקדיש אותו לזכרה".

"היו לי הרבה השפעות באלבום", ציין שבן, "ארוחת טעימות של מה שאהבתי באותה תקופה. למשל 'ערב לזכרי' זה יותר מוזיקה ישראלית שהייתי מקשיב לה כמו שלמה גרוניך, לחנים של סשה ארגוב, יוני רכטר, מתי כספי. 'דניאלה' מושפע מלו ריד, אותם שלושה אקורדים וטקסט דיבורי כזה. 'כולם אומרים' נשמע לי היום כמו השפעה ברורה של דני סנדרסון, למרות שאז לא שמתי לב לזה. היו שם קולות שמזכירים את 'קווין'. מה שיפה באלבומי בכורה זה שכל דבר שאתה שומע מגניב אותך ואז אתה כותב שיר. בסוף זה מתגבש למין דבר כזה שאם אתה מתרחק ממנו מספיק הוא נשמע לך כמו עצמך".

ואיך אפשר בלי? שבן נזכר גם בביקורות: "הייתה ביקורת אחת שבה המבקר אהב את האלבום, אבל לא התרשם מהמוזיקה. הוא כתב שלא ברור אם כדאי לחכות לאלבום השני שלי או לספר הראשון שלי. לקחתי את זה בתור מחמאה אולטימטיבית, מאוד אהבתי את זה. אני קצת מתפדח לשמוע את האלבום, אבל הרצון לתקן אותו בדיעבד זה לא דבר שמשתנה. גם אם אני אשמע את האלבום האחרון שלי אני כמובן ארגיש שפה היה צריך לשיר אחרת והיה צריך להיות תפקיד בס אחר. זה חלק מהעניין. אבל דווקא בגלל שזה כל כך רחוק כבר, שש-עשרה שנים אחורה, שמדהים אותי לחשוב על זה ולהגיד את זה, זה כבר כמו תמונה כל כך ישנה שאתה מסתכל עליה כבר בסלחנות. הפרטים פחות משנים. משנה לי יותר הצבע הכללי, לשמוע מי הייתי, מי חשבתי שאני, דברים יותר כלליים דווקא. טייק שירה פחות טוב או תפקיד בס אחר, זה כבר פחות מעניין אותי".

לסיום הוסיף שבן אנקדוטה: "לפני שיצא האלבום שלי הייתי פסנתרן קלאסי ונעם רותם היה הרוקר היחידי שהכרתי. הייתה לו דירה בפרישמן 80, היו לו חברות דוגמניות והייתי יושב ומסתכל על הדבר הזה כמו במצפה תת-ימי. כאילו שאני מסתכל על כרישים חולפים ואומר לעצמי שאולי יום אחד גם אני אחווה את סגנון הפרוע והנהדר הזה. בדיעבד אני מבין שהוא היה אומלל ועני, אבל מבחוץ זה נראה מאוד זוהר".

(עריכת תוכן: אסף נבו)