כשהייתי זמרת צעירה, חשבתי שזמר צריך לבחור במדויק את הדרך שלו ולהתרכז בה, אבל היום, כשקצת גדלתי ואני לא חייבת לאף אחד כלום, אני יכולה לתת דרור למאוויים ולאהבות שלי", אומרת רונית אופיר, שתחגוג הערב (רביעי) בבית היוצר של אקו"ם בתל אביב, את בכורת “אדבר איתך", ערב משירי המלחינה והפסנתרנית אלונה טוראל, בביצוען של טוראל ואופיר.

“אני הכי אינדי, כלומר עצמאית, שאפשר", מעידה אופיר, שאינה מצפה לצלצול הגואל שיזמין אותה להופעות, אלא יוזמת אותן בעצמה ועם דרייב בלתי נלאה היא זולגת מהשירה לתחומים משלימים. כך היא גם רותמת את ניסיונה כזמרת ואת הידע שצברה בלימודי יהדות במרכז “בינה" כדי לשמש מורת דרך מוסמכת. לטענתה “אני המצאתי את הפטנט של טיולים עם שירים".

“אני מתייחסת אל השירים כאל חומרי הדרכה שאני מעבירה בטיולים שאני מדריכה בהם", מספרת אופיר. “זה מאוד ארץ־ישראלי וציוני־יהודי. מבחינתי, זה חלק ממכלול העשייה שלי, שבה אני גם שוזרת שירים בהרצאות, בכל פעם על נושא אחר, כשאני מפליגה עם הקהל לכל מיני מחוזות, כולל מפגשים במערכת החינוך. שוב ושוב אני בודקת את הגבולות ומנסה להמציא דברים. אני בהחלט לא אחת שיושבת בבית ומחכה שיושיעו אותה".

כשאופיר יוצאת להופעות, בדרך כלל אלונה טוראל מלווה אותה בפסנתר. הקשר ההדוק בין השתיים החל בשידוך. “שנים הופעתי עם רמי הראל", היא מספרת. “כשהוא נהיה עסוק בהתחייבויות אחרות, רמי הציע לי להיעזר באלונה. ‘את לא תסבלי', הוא הבטיח לי, ואכן אני נהנית מכל רגע איתה. שיאו של שיתוף הפעולה המתמשך שלנו הוא כעת בערב שבו אני מבצעת את שיריה היפים. דרך המוזיקה נהיינו חברות טובות".

“לא איזו פרינססה"

בעודה חוגגת במופע - “זה לא מופע נוסטלגי", היא מדגישה - על שיריה הגדולים של טוראל, ובהם “גשם בוא", “שיר שלכת אדומה", “שלושה חיילים", “אחד חולמני", “בשביל אל הבריכות" ו"אדבר איתך", אופיר רואה בטוראל אחת מהיוצרים והיוצרות הגדולים ו"אני מתייחסת אליה לא פחות מאשר אל סשה ארגוב, נתן יונתן ועמוס עוז, שזכיתי לעבוד איתם".

"בעבודה או הרגשתי שאני בקודש הקודשים של התרבות העברית". סשה ארגוב. צילום: שמואל רחמני"בעבודה או הרגשתי שאני בקודש הקודשים של התרבות העברית". סשה ארגוב. צילום: שמואל רחמני

“עם סשה עבדתי ב־1992 במשך שנה על ‘פתאום געגוע', תקליטור של שירים שלו, שעד אז לא הושרו", מספרת אופיר. “בשבילי זאת הייתה חוויית חיים והגשמת חלום, שבכך עזר לי אמנון (ברנזון – יב"א), בעלי דאז. אם בסשה הייתה תמימות של ילד מהולה בהומור מקסים, בעבודה על השירים הוא היה מאוד מרוכז, קפדני ותובעני, כשברקע נוסיה, רעייתו, הביאה איזה רוגע שנתן לי להרגיש אצלם בבית. בעבודה עם סשה הרגשתי שאני בקודש הקודשים של התרבות העברית".

אל נתן יונתן, ענק תרבות אחר, הגיעה אופיר שנתיים קודם לכן. דרכם של שני הקיבוצניקים לשעבר הצטלבה הרחק משדות אמא מולדת. “נפגשנו באחת השהיות שלי בניו יורק, עיר שמאוד אהבתי, והוא היה אז שם בשליחות", היא מעידה. “זה היה בערב שהוקדש לשירתו ובו סיפר לי על השיר ‘צלילי קסטה רחוקים', שיר של געגוע לבית שבארץ. השיר הזה, שהולחן בידי רם גורן, הוליך כעבור שנים ל'צריך לחזור', האלבום הראשון שלי, שכולו נתן יונתן, כולל חידושים לשירים מוכרים כמו ‘הרדופים', ‘שיר אהבה ישן' ו'האיש ההוא'".

והשירים הלא מוכרים?
“חלקם נתן כתב במיוחד לי אם כי נתן היה משורר, לא פזמונאי, ולא עסק בכתיבה לזמרים. ‘לכו לספרים שלי, תבחרו, תלחינו ותשירו', היה אומר לפונים אליו. פגשתי אדם רך ונעים הליכות, שבמקביל לעבודה על השירים נוצרה ידידות בין המשפחות".

השם השלישי ביציע הכבוד של אופיר, עמוס עוז, הוא הפחות צפוי, באשר הסופר, והמועמד הנצחי לפרס נובל לספרות, אינו פעיל בשדות הזמר. “כשעמוס הוציא ב־98' את קובץ המאמרים שלו ‘כל התקוות' ובו מחשבות על זהות ישראלית, מאוד התרשמתי מהספר", היא מספרת. “אז כתבתי לו מכתב הוקרה וצירפתי אליו את ‘למולדתי', אלבום משולש משירי המולדת שלנו, שהוצאתי באותה שנה. מאז נשמר הקשר בינינו, שהוליך לאלבום שלם".

איך?
“כשהופעתי בעשור הקודם בפסטיבל ערד עם ‘אביב אחד למעני', ערב משירי לאה גולדברג, נראה היה לי טבעי להסב אחריו בבית קפה מקומי עם הסופר ועם רעייתו, נילי, אז תושבי העיר. ‘מה שאת אוהבת, את מוציאה לפועל', הוא החמיא לי והעלה את הרעיון לעשות משהו מוזיקלי מספרו ‘אותו הים', רומן שכתוב כשירה. ‘אני עוד ארים את הכפפה', הגבתי על המקום ומכאן נוצר אלבום שבו שרתי את הטקסטים שלו, בהלחנת רמי הראל, ועמוס בא לאולפן להקליט בקולו מהם".

אופיר, כפי שהובן עד כה, היא טיפוס יוזם, פרויקטורית בנשמה, שלא זקוקה לקיסריה או לנוקיה כדי להטביע חותם משלה בזמר העברי. כך נולד האלבום המשולש “למולדתי", שאותו הוציאה בשנת היובל למדינה. “שירים ששרנו אז", הייתה כותרת המשנה, ובו חידשה אופיר בקולה הנעים קלאסיקות כמו “שדות שבעמק", “הן אפשר", “יש לי כנרת", “ניגון עתיק", “החליל" ו"היו לילות".

על קופסת האלבום מתנוסס צילום הרואי של חלוץ יפה תואר, לבוש בגופייה ואוחז בטורייה, מוכן ומזומן לעבוד את אמא מולדת בעמל ויגע. את הצילום, שכה מייצג תקופה שהייתה ואיננה עוד, מצאה באלבום בבית הוריה בקיבוץ המעפיל. החלוץ הוא אביה, אברהם (לומק), שהגיע ב־45' לקיבוץ היישר מזוועות אושוויץ.

ההיכרות הובילה לאלבום שלם. עמוס עוז. צילום: קובי קלמנוביץ'ההיכרות הובילה לאלבום שלם. עמוס עוז. צילום: קובי קלמנוביץ'

אופיר, בת 65, לא הצטרכה להתאמץ כדי ללמוד את השירים שבאוסף, מאחר שגדלה עליהם בקיבוץ. “הכל בא מ'מזמור', שירון עב כרס שיצא באמצע שנות ה־50 בהוצאת המדור למוזיקה של הקיבוץ הארצי", מעידה אופיר. “זה היה התנ"ך שלי וספר התפילות שלי, שהיה מונח תמיד על מדף הספרים אצל הורי. מדי יום, כשהייתי מגיעה אליהם אחרי הצהריים מבית הילדים, הייתי לוקחת את הספר לידיי ושרה לעצמי משיריו".

למרות אהבת השירים, בילדותה נותבו כישרונותיה לכיוונים אחרים, כגון ציור (עיסוק שבו היא מתמידה עד היום), נגינה בחליל צד ומחול, לאו דווקא זמרה. לצד שירי הזמר מכאן, בעיקר שירי “התרנגולים", ש"הטריפו אותי כילדה", נהתה במקביל גם משירי להקות בינלאומיות, דוגמת הביטלס והרולינג סטונס.

היא שירתה בלהקת פיקוד המרכז (בין השאר עם עוזי חיטמן, דורית ראובני, אלי גורנשטיין ונאוה ברוכין), למדה משחק בבית צבי, שיחקה תקופת־מה בתיאטרון הקאמרי ובראשית שנות ה־80 למדה מחול מודרני אצל מרס קנינגהם בניו יורק. כשחזרה ארצה עיצבה כרטיסי ברכה במפעל, ניהלה את מסעדת עיריית תל אביב ואפילו ניסתה להיות מזכירה, ש"הרי אני בת קיבוץ, אוהבת עבודה, לא איזו פרינססה".

מתוך הנחה ש"גיל לא אמור להוות מכשול", זינקה לקריירה מאוחר, כשגיל 40 הלך והסתמן לה באופק. בעלה דאז, אמנון ברנזון, ששר פעם בקולו העמוק על העגורים ועל עץ התפוח, היה חתום על סיפור הסינדרלה שלה. לאחר שהתפכח מהחלומות הכואבים של הפקת הפקות ראווה שקרסו, הקדיש את מלוא מרצו לקידום הקריירה שלה.

הם נפגשו לראשונה במופע “30 שנה ושיר", שברנזון היה בשנת ה־30 למדינה בין מפיקיו. “יום אחד אעשה ממך זמרת גדולה", הבטיח לה. “למעשה, לא הייתה בינינו אהבה ממבט ראשון", מציינת אופיר, שנישאה לו ב־86' והביאה עמו לעולם את בתם, נגה, מורה להיסטוריה, כעת בת 29, שלה הקדישה את האלבום הכפול “שירים לנגה".

פעילותם כצמד החלה באופן צנוע בהופעות סוף שבוע במסעדה הרצליינית, שבהן התמזג הסופרן המעודן שלה עם קול הבס המרשים שלו, ונמשכה במסגרות רחבות יותר. בשלב מסוים אופיר רצתה להצמיח כנפיים משלה. “החלטתי לעמוד על רצונותי", היא מספרת בגילוי לב. “הגעתי למצב שבו היה לי חשוב לנווט את עצמי ולעשות דברים על פי הבנתי, מה שלאמנון היה קשה לקבל".

עם הזמן לא ראתה מנוס מפירוק החבילה, “כששילמנו מחיר על שעבדנו יחד". גם לאחר גירושיהם, בסביבות שנת 2000, המשיכה לכנות אותו “מורי ורבי" ולהלל אותו כ"אחד המפיקים הכי טובים בארץ, שהיה לגביי בית ספר להפקה וממנו למדתי המון".

טעם של פעם

“כיום אני הולכת עם האמת שלי עד הסוף", מציינת אופיר. “אני מאוד אוהבת חומרים ישנים, לא מתוך עצלות ונוסטלגיה, אלא מתוך הרבה כבוד למה שהם מייצגים, ועם תחושת חובה להנחיל אותם לדור הנוכחי. לדעתי, על אדם להיות נאמן לעצמו ולא לחפש בכל מחיר ליישר קו עם צו האופנה".

את השקט שלה מוצאת אופיר בדירתה המטופחת בטוב טעם בחלק הכרכורי של פרדס חנה־כרכור, קרוב לקיבוץ שלה, המעפיל. “אני מאוד אוהבת את תל אביב, שבה גרתי שנים וחולה על העיר הזאת", היא מעידה על עצמה, “אבל בערב, לאחר שאני נטענת ממה שלתל אביב יש להציע לי, אין דבר מהנה יותר מאשר לחזור לכרכור, שבה אני משתדלת לתרום כמה שיותר לקהילה".

במקביל כדרכה אין היא דורכת במקום אחד כזמרת. אופיר משוכנעת שמופע כמו זה שהיא מריצה עם טוראל חייב להיות מתורגם לאלבום. כמקדמה לכך הוציאה סינגל עם הקלטה חדשה לשיר “פרידה עם שחר", שטוראל כתבה בשנות ה־60 עם תרצה אתר, ושר הצמד מתי עינב ויוסף פלטה. “זה שיר עם טעם של פעם, כמו שאני אוהבת, אבל בעיבוד חדש, ברוח של היום, של אלונה", היא מספרת. “בעיניי זה שילוב מנצח".