נהוג לדבר על תחילת–אמצע שנות ה–90 כעל שנות המפץ הגדול של הרוק הישראלי. הסצינה, שחלק גדול ממנה התרחש בין ארבעת קירות מועדון "רוקסן" המיתולוגי, הצליחה באיזשהו צירוף נסיבות כמעט קורסמי לצאת מגבולות תל אביב ולפרוץ לכלי תקשורת המיינסטרים. אך הפריחה הגדולה של הז'אנר לא האריכה ימים. קצת אחרי רצח רבין היא התחילה לדעוך, אבל רבים מהאמנים שהתחילו אז את הקריירה שלהם, הפכו לחלק בלתי נפרד מהתרבות הישראלית, בהם ברי סחרוף, אביב גפן, דנה ברגר, ערן צור, איפה הילד, מאור כהן (במסגרת זקני צפת), אסף אמדורסקי, ירמי קפלן, מופע הארנבות של דוקטור קספר, מוניקה סקס, החברים של נטאשה, רוקפור ועוד.

אחת מהלהקות הבולטות של אותה תקופה הייתה אבטיפוס, שהוקמה ב–1985, אבל לא הצליחה לחדור לתודעה עד שנות ה–90, התפרקה ב–1997 וחזרה לפעילות ב–2011. למרות שנות הפעילות הרבות, אבטיפוס הוציאו בסך הכל שלושה אלבומים, שהאחרון שבהם, "הודעה לנוסעים מחוץ לזמן", יצא בשנה שעברה לאחר פסק זמן של 14 שנה.

עיר בתוך שריון

הלהקה הוקמה בקריות בשנת 1985 על ידי הסולן אייל שכטר, שבתקופת התיכון ניגן עם ערן צור, הגיטריסט אמיר בן דוד, הבסיסט אריק שחר, המתופף אסף מרוז, שניגן ב"קילר הלוהטת" והיום הוא מתופף להקת איפה הילד, הקלידן טל יניב והגיטריסט גיא דובדבני. "אייל, טל ואני גדלנו בקריות", מספר בן דוד. "הייתה אז סצינה מקומית פעילה מאוד של מוזיקאים בתחילת הדרך. הייתה איזו תחושה עמומה של חלום על במה, אולפני הקלטות, תהילה. הסיפור הרגיל. אייל חסך קצת כסף והחליט להקליט ביצוע ל'בובה ממוכנת' של דליה רביקוביץ' (שאכן הוקלט, אך לא יצא כסינגל - ד"פ). השנה הייתה 1985. כולנו היינו ממש נערים צעירים, בתיכון או בשירות צבאי. התחברנו אל אייל ומאז - קצת קשה להאמין - שלושתנו עדיין יחד. גם חברים וגם מנגנים".

"כמו ילדים אבודים". חברי אבטיפוס בשנות ה-90. צילום: יח"צ

מה היה בקריות של האייטיז, שהוציא מתוכן להקות צעירות, בהן החברים של נטאשה ובנזין?
"הקריות של שנות ה–80 זה לא רק מקום, זה מצב נפשי. זה החלון שדרכו אתה מסתכל על העולם. צריך לזכור שהעולם שגדלנו בו הוא עולם בלי ערוצי טלוויזיה ובטח שבלי אינטרנט ורשתות חברתיות וכל זה. רוב מה שידענו על העולם היה שמועות, סיפורים, אינפורמציה שדלינו מספרים, סרטים ועיתונים, וכמובן תקליטים, שהיו מרכז העולם שלנו. לא ידענו הרבה על החיים מחוץ לקריות, זו האמת. המפגש הראשון עם תל אביב היה די טראומטי. לא הבנו לאן נפלנו".

מתי עברתם לתל אביב?

"עברנו פעמיים. הפעם הראשונה, ב–1987, הייתה די טראומטית. לא מצאנו את עצמנו, לא ידענו עם מי לדבר, איך להתקדם, מה לעשות. תל אביב הייתה אז מקום שונה לחלוטין ממה שהיא היום. מצד אחד, החיים היו זולים בהרבה, וחבר'ה צעירים כמונו יכלו לעבור בלי לקחת סיכון גדול; מצד שני, העיר הייתה סגורה ומסוגרת, עיר בתוך שריון. היה לנו קשה לפצח אותה וברחנו חזרה לקריות לשנתיים. התאוששנו וחזרנו".

זוכר את ההופעה הראשונה?

"בהתחלה הסתובבנו עם השם 'פאוסט' וככה גם הופענו בפעם הראשונה בערב להקות שנבחנו בו לפסטיבל ערד. זו לא הייתה הופעה מוצלחת במיוחד וחטפנו ביקורת קטלנית בעיתון 'העיר', שכל כך ביאסה אותנו עד שהחלטנו להחליף שם. טל הציע את השם 'אבטיפוס', שנשמע לנו מוצלח, בעיקר כי הוא מתגלגל נעים בפה. אחר כך נוספה הבדיחה שבחרנו בשם הזה, כי הוא מתחיל באותיות א' ו–ב' וככה הבטחנו שתמיד נהיה ראשונים בכל חנות תקליטים ובכל רשימת השמעה. סנטימטר לפני אביב גפן. אבל זה קרה רק אחרי שנים, כשהגענו לחנויות התקליטים ולרשימות ההשמעה. אגב, שתי הלהקות הנוספות שהופיעו איתנו באותו ערב חטפו גם הן ביקורת קטלנית והחליטו להחליף את שמן. ללהקה הראשונה קראו 'מדיום' והיא שינתה את השם ל'נוער שוליים'. ללהקה השנייה קראו 'זרם מקומי' והיא שינתה את השם ל'החברים של נטאשה'. הייתה לי פעם הקלטה של אותה הופעה, אבל היא אבדה לי".

אבטיפוס פעלה כעשור מתחת לרדאר, כשהיא משחררת שירים לרדיו ואילו הרדיו מצדו מסרב להשמיע. השיר הראשון שלהם, "אין לאן לברוח", יצא ב–1986 ולא זכה להצלחה. כמה שנים אחר כך, ב–1991, הם הוציאו קאבר רוקיסטי ל"16 מלאו לנער" של גבי שושן (בשינוי קליל בטקסט) וזכו לחיבוק מהרדיו. באותה תקופה הצטרפו להרכב הבסיסט שרון הולצמן, שהחליף את שחר, והמתופף איציק הלל, שהחליף את מרוז.

למרות הדשדוש, חברי הלהקה סירבו להרים ידיים ונשארו ביחד. "החברות בינינו והאהבה הגדולה למוזיקה היו ונשארו הדבק", אומר בן דוד. "אני לא מכיר דבק טוב יותר מאהבה ומוזיקה".








רכבת שדים נפשית

התפנית בעלילה התרחשה ב–1993, כשהמפיק יהודה עדר שמע את הלהקה, התלהב והחליט לפרוש עליה חסות ולהפוך למנהלה המוזיקלי. הוא קישר את הלהקה לאודי הניס, מגלה כישרונות בחברת התקליטים הליקון, שהחתים את הלהקה. וכך יצא לדרך אלבום הבכורה שלהם. במהלך ההקלטות הלל פרש מההרכב, ומי שהחליף אותו באולפן היה דודו, המתופף הוותיק והמוערך - אלון הלל. בהופעות הצטרף אליהם המתופף אסף זמיר. בזמן העבודה על האלבום, הלהקה הבינה שכדי שהאלבום יצליח, כדאי שהיא תוריד את מינוני הדיסטורשן.

"האלבום נולד לאט–לאט, ועם הרבה ייסורים ולבטים", משחזר בן דוד. "הופענו בכל מקום אפשרי, בעיקר ב'רוקסן', שהפך לנמל הבית שלנו. ניגנו הרבה, כתבנו, הלחנו, זרקנו שירים. ניסינו לפרוץ בכל מיני דרכים. הוצאנו גרסת כיסוי ל'16 מלאו לנער', שהפכה ללהיט. ואז פגשנו את יהודה עדר, שהתאהב בנו והפך למפיק שלנו. יחד איתו גיבשנו את האלבום".

ב–25 במאי 1995 יצא האלבום "מה החזאי מבין" שהצליח מאוד ומיתג את הלהקה כלהקת רוק רך קלה לעיכול. אלבום הבכורה היה רווי להיטים, בהם "תשאירי לי מקום לחבק אותך", "בוקר טוב עולם", "אישה אישה" ו"מועקה", והגיע למעמד של אלבום זהב תוך שלושה חודשים. באותה שנה הלהקה נבחרה ללהקת השנה של גלי צה"ל וקול ישראל.

האלבום "מה החזאי מבין". "משקף את מה שהיינו אז". צילום: יח"צ

"הבוקר שבו 'תשאירי לי מקום לחבק אותך' יצא לרדיו הוא בוקר שאף אחד מאיתנו לא ישכח", מספר בן דוד. "היינו בחזרות ב'צוותא' ועצרנו באמצע החזרה כדי לשמוע את התוכנית של יואב קוטנר בגלי צה"ל. הוא קיבל את השיר להשמעת בכורה וידענו שהוא ישמיע אותו. לשמחתנו העצומה, הוא פתח את התוכנית עם השיר שלנו. וואו! היינו באופוריה. לשמוע את עצמנו ברדיו. איזו התרגשות! איך שהשיר נגמר קוטנר אמר שזה שיר כל כך יפה שבא לו לשמוע אותו שוב, והשמיע אותו פעם נוספת. אנחנו כבר ריחפנו בחלל. באותה שעה קוטנר השמיע את 'תשאירי לי מקום לחבק אותך' לא פחות משבע פעמים. זו הייתה חוויה מסחררת".

"מועקה", אחד הלהיטים הגדולים של הלהקה עד היום, שאף זכה לאזכור בשיר "זה מה שנשאר" של שלמה ארצי ("להקה מתוקה שרה על מועקה"), כמעט מצא את עצמו מחוץ לאלבום. "הגענו לאולפן מאוד מוכנים וידענו בדיוק מה אנחנו רוצים לנגן ואיך, חוץ מ'מועקה'", מספר שכטר. "כשנכנסנו לאולפן להקליט אותו, מה שעבד בחדר החזרות לא עבד, משהו שם לא קרה, ובשעה מאוחרת בלילה החלטנו לוותר על השיר. ואז אמיר אמר שיש שיר נורא יפה של ברוס ספרינגסטין, 'Streets of Philadelphia', שיצא קצת לפני זה, והציע שנעשה מכונת תופים כמו בשיר של ספרינגסטין. זכרנו פחות או יותר איך השיר נשמע ומאותו הרגע התחלנו להקליט, הקסם שוב הופיע וזה עבד. בסוף, בסביבות השעה שתיים בלילה, יהודה עדר וטל יניב נכנסו לסשן של פירוק השיר לאקורדים, ובשלוש בלילה יהודה לקח גיטרה אקוסטית ונכנס בטעות במקום הלא נכון. שומעים את זה עד היום בהקלטה. בארבע לפנות בוקר נכנסתי לעשות שירה".

אתם יכולים להסביר מה סוד ההצלחה של האלבום?
שכטר: "אין לי דרך להסביר. אני חושב שזה נפל על תקופה כזו - קצת לפני רצח רבין וגלגלצ, והשירים שלנו התאימו כמו כפפה ליד. השירים שלנו היו שונים מהז'אנר של להקות הרוק שפעלו אז, וכנראה שנפלנו בזמן הנכון, במקום הנכון. הבאנו שקט לרעש שאחרי הרצח".

בן דוד: "שירים טובים יצאו אל העולם, שהיה קשוב למה שהיה לנו להציע. כשאתה מוציא לרדיו בזה אחר זה, ברצף, שירים כמו 'תשאירי לי מקום לחבק אותך', 'בוקר טוב עולם', 'מועקה' ו'הנה ההומור שלי', האלבום שלך יצליח".

איך הצלחתם להישאר עם הרגליים על הקרקע לאחר הצלחת האלבום?
שכטר: "ידענו שאנחנו מחויבים לאלבום הזה. אתה יוצא לעבודה, זו העבודה שלך. כשאתה צעיר אתה יכול להתאושש יותר מהר מהבלגנים שקורים בלילה".

בן דוד: "מי אמר שנשארנו עם הרגליים על הקרקע? הסתחררנו כמו ילדים אבודים על קרוסלה ענקית בלונה פארק. זו הייתה רכבת שדים, בעיקר נפשית".

מה, היו סקס, סמים ורוק'נרול?

"ג'נטלמנים אמיתיים לא מספרים מה הם עשו בלילה, ואנחנו ג'נטלמנים אמיתיים. אבל אם אתה ממש לוחץ - לא נכחיש שחקרנו את שלושת הנושאים לעומק".

בדיעבד, הייתם משנים משהו באלבום?

שכטר: "לא הייתי משנה שום דבר. חלפו כבר יותר מ–20 שנה מאז שיצא האלבום, ואני אפילו לא יכול לחשוב על שיר אחד שהיה נכנס לרפרטואר של התקליט הזה ועושה אותו טוב יותר או משפר אותו. יש שם מקומות חינניים של טעויות שאני אוהב אותן עד היום, וזה נהדר, לדעתי".

בן דוד: "זו שאלה שאני לא מסוגל לענות עליה. ברור שאם היינו ניגשים לעשות אותו עכשיו היינו יוצרים אלבום אחר לחלוטין. זה נכון לכל יצירה אמנותית. 'מה החזאי מבין' משקף את מי שהיינו אז. מבחינתי, הוא קפסולה של רגשות, מחשבות, רעיונות ומנגינות, שהונצחו בתחילת שנות ה–90, ונושאים איתם את מי שהיינו אז. זה הקסם של היצירה".






השתכללנו והתלכלכנו

בימים אלה חברי אבטיפוס בגלגולה הנוכחי - שכטר, בן דוד ויניב - עסוקים מאוד: הם עובדים על שירים חדשים, ומופיעים בשני פורמטים - במסגרת הרכב חשמלי מלא, הכולל מלבד שלושתם גם את בועז וולף בתופים וטל לוי בבס; ובפורמט אקוסטי אינטימי של שלושת מייסדי הלהקה בלבד.

הסאונד של הלהקה השתנה?
בן דוד: "הוא השתכלל, התלכלך וקיבל עומק. קצת כמו מה שקרה לנו בחיים".

וכשאתם מסתכלים על מצב הרוק היום, מה דעתכם?
שכטר: "היום אין רוק. מה שיש זה מעט מאוד זמרים מצוינים שעושים רוק ולהקות ותיקות שממשיכות לנגן כמו אז. הרדיו כמעט לא מתעניין ברוק. יש שירים קרובים לרוק. יש הרבה אמנים שעושים רוק, אבל הם מתחת לרדאר, גם הרשתות החברתיות פחות מתעניינות ברוק. זה כבר כמה שנים טובות שהרוק בישראל נמצא בסוג של מדבר למרות שבעולם יש פריחה חזקה של הז'אנר. ברדיו, ביו־טיוב וברשתות החברתיות המגמות הן אחרות לחלוטין. אני מניח שזה יחזור מתישהו, אבל כרגע, כבר כמה שנים טובות, שהוא נמצא בשפל".

בן דוד: "מבחינה יצירתית יש פריחה, יש שפע תקליטי רוק מעולים, בעברית ובאנגלית. יש דור חדש של מוזיקאים מצוינים שמחוברים לכל מה שקורה עכשיו בעולם ומנגנים נפלא. מבחינת הקהל - הוא קצת נדחק לשוליים. אולי זה המקום שהוא צריך להיות בו. היה רגע בזמן, שלשמחתנו היינו חלק ממנו, שהיה נדמה שמתקצר המרחק בין השוליים למרכז, והיה נדמה שהרוק הישראלי הוא מרכז התרבות הפופולרית בישראל. זו הייתה אשליה שלא החזיקה הרבה זמן". 