"חבר'ה, עשו טובה והניחו ל'לבן בחלום שחור'. זה גדול עליכם בכמה מספרים ובכלל לא שיר שסחים כמוכם יכולים לדגדג. תודה, ההנהלה". כך כתב חמי רודנר בעמוד הפייסבוק של הלהקה שלו, איפה הילד, בתגובה לביצוע השיר במסגרת "דה וויס". אמר ועורר סערה בביצה הקטנה, אבל המבעבעת, של המוזיקה הישראלית. לפני שאתייחס לעצם האמירה ולמה שעומד מאחוריה, אני חייב להגיד: זה באמת שיר ענק, אחד הגדולים של איפה הילד, והוא זכה לביצוע... בואו נאמר ש"בינוני" יחמיא לו מאוד.
ולעצם העניין. נכון, בסגנון הכתיבה של רודנר היה משהו יהיר, מתנשא ולא נעים בעליל. "גדול עליכם", "סחים", "לא יכולים בכלל לדגדג" וגו'. רודנר הוא הרי הכל פרט לטיפש, או לא מודע. והוא יודע היטב שבתוכניות כמו "דה וויס" מבצעים מגוון של קלאסיקות, שלא נופלות בחשיבותן מ"לבן בחלום שחור". לפעמים הביצוע יפה, לפעמים כושל, ובדרך כלל סתמי. אבל לא שמענו את מתי כספי, שלום חנוך, שלמה ארצי וענקים אחרים מלינים על החרבת שיריהם. הוא גם מבין מצוין, אפילו אם יכחיש, שהשמעת שירים של איפה הילד בפריים טיים של ערוץ 2 יכולה להביא ללהקה שלו הרבה תועלת, בימים שבהם היא רחוקה ממרכז העניינים (וייאמר לזכותו, שהוא תמיד רצה להצליח, ולא התעטף בתירוצים של "אינדי").
אז למה בכל זאת הוא השתמש במילים הבוטות האלו? שתי אפשרויות. או שמדובר בפרובוקציה מחושבת, שנועדה (והצליחה) להחזיר את המותג איפה הילד למודעות; או שהוא התרגז באמת, למשמע יצירה שחשובה לו בגרסה קלוקלת, לטעמו. אני מניח ששתי התשובות נכונות, במידה זו או אחרת, אבל אני לגמרי מוכן ללכת איתו על אופציה ב'.
לא מעט יוצרים מתייחסים ליצירות שלהם בקנאות אמיתית. מבחינתם, היצירה היא פיסה מנפשם. מעצמם. ולכן אם היא מחוללת (שוב, לטעמם), כאילו פגעו בהם באופן הכי אישי שיש. "השירים שלי מבחינתי הם קדושים", רודנר הסביר בראיון שהתפרסם אחרי הפוסט המקורי. ואני מאמין לו לגמרי. בייחוד כשהטענה לא הופנתה רק לביצוע עצמו אלא לפלטפורמה. ריאליטי, ערוץ 2 וגו'. וגם זה מובן. קשה לראות שיר שכתבת בדם לבך מוליך לפרסומות.
יש כאן סוגיה מאוד מורכבת, שאין עליה תשובה חד–משמעית. מצד אחד, היוצר ברא את היצירה. הביא אותה לעולם. ולכן אמורה להיות לו שליטה על מה שקורה לה אחר כך. הרי זה לא כיסא פלסטיק שהורכב בפס ייצור. מדובר, כמו שאמרתי, בחתיכה מהנשמה, וכשפוגעים בה (והפגיעה היא עניין סובייקטיבי), פוגעים גם ביוצר.
מצד שני, ברגע שהפכת את היצירה שלך לפומבית, חשפת אותה (ואת עצמך) מראש לסכנה. רצית שהיא תהפוך לנחלת הכלל? אז לכלל יש דרישות ופרשנויות משלו.
גם הפרקטיקה המשפטית מתלבטת בנושא הזה, ונקרעת בין הרצון להגן על זכויות היוצרים - גם בפן המהותי שלהן - לבין החופש לבצע יצירות קיימות של אחרים. בדרך כלל, החופש מנצח. אין איסור להעלות ליו–טיוב גרסת כיסוי שלכם לשיר קיים. ואותו דין גם לביצוע של קאבר בהופעה חיה.
אם אתם רוצים להקליט את הקאבר, זה כבר מתחיל להיות יותר מסובך. אבל רק קצת. על פי אקו"ם, "לאחר שיצירה הוקלטה על ידי היוצר או באישורו על ידי אמן אחר, ניתן להקליטה שוב ללא צורך בקבלת אישור מהיוצר". ועדיין, צריך לקבל אישור פורמלי מאקו"ם, "בלבד שלא ייעשה בה כל שינוי מהותי ו/או סילוף". כלומר, זה המדד. אם הביצוע הוא סתם מחורבן, אבל קרוב למקור, אין איתו בעיה.
זה נשמע כמו פשרה הגיונית, אבל כשמדובר ביצירה, היגיון הוא לא ממש רלוונטי. כשאתה מרגיש ששיר הוא כמו ילד שלך, אי אפשר לדבר איתך בעורך דינית. בקיצור, לא נראה לי שיש כאן צד צודק. אבל מה שבטוח, שתענוג לשמוע סוף–סוף דיון סוער ורווי יצרים על מוזיקה. תודה ששבת, חמי. כל כך משעמם פה.
על הסכין
1. אז איפה הילד חוזרת לכותרות; ג'ינג'יות שבים לפעול יחד ומכריזים על מופע איחוד; ברחבי העולם מופץ כבר הפסקול של "טריינספוטינג 2"; בנימין נתניהו סובל שוב מקלטת לוהטת; ואפילו אהוד ברק שב לשכונה ומדבר על החלפת השלטון. מאיפה שלא תסתכלו על זה, הניינטיז חוזרות. עכשיו נשאר רק שהפועל חיפה תיקח שוב אליפות (כן, בטח. פחחח).
2. העונה השנייה והחדשה של "אנחנו במפה" מגיעה עם טונות של כוונות טובות. הסאטירה על תחלואי הספורט הישראלי והחברה הישראלית בכלל ברורה לגמרי. ולצד אנשי מה קשור גויסו טאלנטים כמו ששון גבאי ושיסל (כדי לתת טאץ' לולי לכל העסק). התוצאה לפעמים שקופה מדי ולא מתוחכמת, אבל בגדול - מצחיקה נורא, ומספקת חצי שעה טלוויזיונית של כיף אמיתי.
3. באיחור לא אופנתי ראיתי את "לה לה לנד", ממש ביום שבו הסרט השווה את שיא המועמדויות לאוסקר. לטעמי, מדובר בסרט חביב פלוס, לא ביצירת מופת מהדהדת, אבל יש בו פן גאוני אחד - עצם ההחלטה ללכת על מיוזיקל "של פעם", שלא מנסה להמציא שום דבר מחדש אלא פשוט לעשות את זה טוב ומענג. בהפוך על הפוך, מדובר ברעיון מהפכני.