"אני מאוד שמח לגור בחולון ולהרגיש קצת אלמוני. זו עיר עם הרבה עולים, שלא מכירים אותי", אומר אפרים שמיר, דקות ספורות לפני ששתי נשים עוברות מול בית הקפה בו אנו יושבים, מזהות אותו וניגשות אליו לפרגן. למרות הצהרתו, רואים שהדבר מסב לו עונג. בכל זאת, הילד יפים "פימה" שמוּקלר, שנולד לפני 65 שנה בסיביר שבברית המועצות ובגיל 8 עבר עם משפחתו לפולין, בטח לא תיאר אז לעצמו שכשיגדל יהיה לאחד המוזיקאים המוערכים ביותר במדינת ישראל.

"התרבות הרוסית־פולנית השפיעה עלי באופן מוגבל", מספר שמיר, שעברת את שמו כשעלה לארץ בגיל 17. "היינו משפחת פועלים על גבול כפריים בפריפריה. עניים ממעמד נמוך. הורי עסקו בהישרדות. סיביר קשה מאוד. ואז החליטו לקנות רדיו ופטיפון. שמעתי לואי ארמסטרונג וגם שירים רוסיים של מקהלת הצבא האדום. קצת צביון מזרח־תיכוני מהקולחוזים. כשהורי קנו טלוויזיה, זה היה מסך פצפון בתוך ארון גדול. למוזיקה הייתה לי נטייה טבעית, היא הייתה חלק ממני כמו השיער. מגיל אפס הייתי ממלא בקבוקים ומתופף על סירים. הייתה לי נטייה לתיפוף. גם ב'כוורת', כשמאיר היה הולך לבמה, הייתי על התופים".

ומה זכור לך מפולין?
"פולין מאוד קתולית, שונה, הרבה יותר תרבותית. הייתה מחאה על המשטר דרך התרבות. אבי התעקש שאלך לבית ספר למוזיקה. בבחינה החליטו שאהיה כנר, אבל לא אהבתי את הכלי ואפסנתי אותו בפח ברחוב. אז העבירו אותי לקונטרבס. קשה לי עם לימודים, כי יש לי ADHD, ולא רציתי להמשיך. כולם היו ממעמד יותר גבוה. אז פרשתי והפרישו אותי לבית ספר נורמלי עם אוכלוסיה נמוכה. שם כבר לא הייתי הערס של הכיתה.

להקת הנח"ל. "כשראיתי אותם בפעם הראשונה זה היה מזעזע". צילום: משה מילנרלהקת הנח"ל. "כשראיתי אותם בפעם הראשונה זה היה מזעזע". צילום: משה מילנר

"אני זוכר את עצמי שר את הצלליות וקליף ריצ'רד. הייתי שר כל הזמן למרות שלא ידעתי אנגלית. בג'יבריש. שרתי במופע של לייב בנד והייתה התלהבות אדירה. הציעו לי מיד להצטרף. זו הייתה להקה טובה. באו לעיר ולסביבה המון מופעים. מאירופה, אמריקה, רולינג סטונס והאנימלס, שמאחורי הקלעים נתנו לי לנגן על הגיטרה החשמלית שלהם. בגלל שהמוזיקה לא הייתה נגישה, אלא רק מהרדיו, תמיד ידעתי את השיר ללא ההתחלה, כי לא הספקתי לשמוע אותו. ואז אחי קנה לי גיטרה אקוסטית עם מיקרופון מחובר לרדיו. הופעתי עם הלהקה והרווחתי יותר מכל המשפחה. הייתי תורם לכלכלת הבית. הופעה הייתה שווה לחודש עבודה של אמא". את הגיטרה החשמלית בנה שמיר בעצמו, ואת המגברים יצר מרמקולים שהוא וחבריו גנבו מעמודי העירייה.

הרביצו לך כי היית יהודי?
"אני הרבצתי להם קודם, הייתי חזק. הייתה אלימות בחברה שם. זה לא ורשה, ביטום זוהי עיר של כורי פחם. אבל הייתה אווירה ציונית. היו מהומות וחטפנו. נעצרתי ושוטרים הביאו אותי הביתה. פחדתי מאמא שלי יותר מאשר מהשוטרים. לא הבנתי מה אנחנו עושים שם וציפיתי שניסע לישראל. אבא שלי היה קומוניסט ולא הכיר בישראל ונפטר. הפולנים רצו להיפטר מהיהודים ונתנו אפשרות לעזוב תוך שבועיים. החלטנו להתקפל ולנסוע".

איינשטיין בן 90

בארץ רצה שמיר להתגייס לצה"ל, כדי להתקבל ללהקת הנח"ל ולצורך כך השתלט על עברית בסיסית תוך שנה. "הייתי בקיבוץ כשראיתי את להקת הנח"ל מופיעה לראשונה", הוא מספר, "הגיעו לקיבוץ חתיכות, אבל המוזיקה הייתה מזעזעת, תרבות של אנשים בני 70 בלי רוקנרול. איינשטיין היה נשמע לי בן 90, יותר מגוחך מהצבא האדום. אבל הם היו נחמדים. נתנו בידור, לא תרבות. באו להעלות את המורל. לא היה צריך כישרון. היה צריך בדרנות. סנדרסון היה ה־גיטריסט ששמעתי, ומבחינתי זו הייתה הלהקה עם הגיטריסט. הנגינה שלו הייתה מה שחיפשתי.

"לבחינות של הלהקה הלכתי עם השיר של יהורם גאון 'יש לי חלום', היחידי שנשמע לי בלוזי, והתקבלתי", הוא מספר, "למדתי פונטית כשאני לא מבין כלום. חשבתי שהמילה 'ממש' זה פירה. לא היה לי מושג מה זה ישראל השנייה. אהבתי את הבלתי אמצעיות, את הסחבקיות. את זה שעוצרים אותך ברחוב, משבחים, אומרים דברי ביקורת. לא הבנתי את השירים והחשיבה בלהקת הנח"ל אבל מצאתי את האנשים: אלון ודני".

היה אגו?
"בינינו לא ידענו שיש דבר כזה אגו. למרות שלהקת הנח"ל באמת מתקיימת ברוח הסרט 'הלהקה' עם הסולואים. האגו הגיע לכוורת יותר מאוחר. הבנות העדיפו את גידי ואלון והיו עימותים קלים. אבל החברות היא עד היום. דני לא החשיב את עצמו זמר ומלחין וגם יצחק לא".

ההמנון החדש

"יש קונצנזוס על כוורת. זו להקה שקמה במקרה לכבוד הופעה של בית ספר בסביון", מסביר שמיר את ההצלחה העצומה של הלהקה". דני התייחס לדברים כאיש חזון. באופיו הוא מתייחס לתוצרת שלו מאוד ברצינות. כותב שיר לא לשם כלום, והוא החליט שכוורת זה ענין רציני. עשינו שנה חזרות, דני ויצחק היו שני הגיטריסטים המובילים".

איך החלטתם איזה חומרים של מי נכנסים ומי שר איזה שיר?
"היינו משמיעים ומצביעים. גידי ואני זמרים".

ב־1973 פנה יהורם גאון ליאיר רוזנבלום וביקש ממנו להלחין את "ליל חניה" של נתן אלתרמן לקראת פסטיבל הזמר והפזמון הממשמש ובא. גאון, מסיבותיו שלו, לא הופיע לקבל את השיר שביקש, ורוזנבלום החליט לחפש זמרים חלופיים. הוא פנה לשלושה מבני טיפוחיו בלהקת הנח"ל - חנן יובל, ירדנה ארזי ואפרים שמיר - שהיו אז בתחילת דרכם העצמאית, והציע להם לבצע את השיר. מעמדו התרבותי המרכזי של הפסטיבל שכנע את השלושה, ושמיר קיווה גם להיעזר בתשומת הלב הציבורית כדי לקדם את הקמתה של להקת כוורת.

פשנל. "היה מלא ניסיון והיכרות עם ישראל". צילום: קוקופשנל. "היה מלא ניסיון והיכרות עם ישראל". צילום: קוקו

"היינו מלאי בוז וזלזול לאירוע הזה, שהפך לאירוע המכונן בחיינו", משחזר שמיר, "דני וגידי לא הבינו, כעסו. כשאמרתי לגידי שאני הולך להשתתף בו, זה היה כאילו אמרתי שאני הולך לעבוד בזנות. אבל אמרתי לו שכך נוכל לקדם את הלהקה, אם אחד מאיתנו יזכה. הוא היה האדיש, הצבר, בעל קול עמוק. ואז באמת בא פשנל. שאליו בחיים לא היינו באים, כי הוא ייצג תאטרון עממי. גידי הזמין אותו לשמוע את כוורת. פשנל התלונן שהופעתי עם האמנים שלו בפסטיבל (ארזי ויובל – א"ז) בג'ינס ושיער ארוך. שלחתי אותו לעשות יחסי מין. דני עשה לו הופעה פרטית בבית של שלושה שירים, והוא החתים אותנו מיד. עד אז היינו שבעה אפסים שחיים מלירה ביום".

מה היו שלושת השירים?
"'שירות עצמי', 'פה קבור הכלב' ו'המגפיים של ברוך'. פשה אהב ואמר: 'מאז התרנגולים לא שמעתי דבר כזה. זה פצצת אטום'. קיבלנו משכורת והתחלנו חזרות. יום לפני הבכורה השמענו לו והוא אמר: 'האופרה לא תעבוד. פירקנו את האופרה ועשינו כמו בלהקת הנח"ל שירים ומערכונים. חשבתי שהקהל יצא מהאולם. הקהל היה מנומס אך שקט. פשה אהב ואמר: 'זה ייקח חודש.אנשים לא יודעים איך לאכול את זה. תוך חודש תראו שאי אפשר יהיה להשיג כרטיס. וכך היה. אחרי חודש אנשים באו לראות על מה מדברים. הנוער היה בשל לשינוי. אבל בהתחלה הקהל היה עם פה פתוח, ורובו יצא באמצע.

פשה היה מלא ניסיון והיכרות עם עם ישראל. הוא ידע שרוצים שיר מזרחי. דני היה מקשיב לפשה ושוקל את דבריו ברצינות ודאג לאווירה מזרחית בשירים. תכונת היוזמתיות של דני והיישום שלו של רעיונות פגזיים, פלוס יכולת הביצוע, היוו את המנוע".

כאמור, הקהל נהר בהמוניו. ללהקה הצעירה היו 32 הצגות בחודש. אבל אז פרצה מלחמת יום כיפור. להופעה בתיאטרון "אלהמברה" ביפו הגיעו רק חמישה אנשים. "פשה אמר: 'ישראל תחת מתקפה משתי חזיתות, לכו הביתה'. ואנחנו מהאולם נסענו לפיקוד הנח"ל ביפו ומשם לרמת הגולן. היינו אתנחתה, היינו דואר למי שחי, שרנו לפצועים. ונוצר קשר שלא נוצר אלא בחירום, תוך איום, עם הקהל.

"היינו בקרבת התעלה, רואים אנשים מתים, טייסים מתים. היינו אקמול.האנשים חזרו מהמלחמה ואמרו שכוורת הצילה את חייהם. זה הכפיל את כמות האנשים. נהיינו קדושים. נבחרנו לאירוויזיון. צפו בנו 700 מיליון איש. בנינו על זה. 'נתתי לה חיי' זה המנון".

בשנת 1976 נסעו חברי הלהקה לארצות הברית, כדי לנסות ולממש את הפוטנציאל שלהם שם. מסע ההופעות זכה להצלחה, רבה אולם עם חזרתה לארץ, התפרקה הלהקה. "האגו כבר היה בתמונה", מסביר שמיר, "שנתיים לא הייתי ביום שישי בבית, ואני הייתי הראשון שהחליט שהוא עוזב. היו לי שירים, תוכניות, הייתי נשוי לאסתר.

האחרים קיבלו זאת בהבנה ובשביעות רצון אבל לא כולם. יצחק, עולמו התמוטט והוא פיתח בעיות, איבד בלנס נפשי. גידי ואני היינו הזמרים והמשכנו להיות. גידי הוא מולטי טאלנט ומולטי גידי. השונות שלו נעימה לאנשים. אלון נסע לברקלי ללמוד מוזיקה, יוני הלך לתיאטרון ולכבש ה־ 16עם גידי, מאיר עזב את הארץ, יצחק ראה שאין לו ברירה והפך ליוצר ודני לא רצה להיות זמר, אבל גם לו לא הייתה ברירה. לא התראינו חמש שנים. לא היו כעסים אבל משקעים כן.

כינסתי אותם לברביקיו בשנת 84' והחלטנו על איחוד, שהיה מאוד מוצלח ויצר עוד ביקוש. מאז כל עשר שנים אנחנו עושים איחוד. בחברה שסועה ומפולגת הופעה של כוורת היא מקום מפגש לכל הפלגים, והקהל אהב את עצמו. הלהקה מאוד פטריוטית. אנחנו בוגרי להקת הנח"ל: בית ספר לאמנויות, משמעת ועבודה. עמוד מטאטא יתפקד במקום מיקרופון. לא מבטלים הופעה. חולה אנוש מופיע. גם בישיבה. נותנים טיפול תוך כדי הופעה. באיחוד האחרון היו לנו שני פצועים: גידי ויוני. יוני הגיע מחדר הניתוח לבמה. אנחנו רגילים להופיע תחת הפגזות ומאוד מחויבים, עם כל הציניות והחספוס".

כוורת בפארק הירקון. "אנחנו זקנים מידי בשביל להתאחד שוב". צילום: אדי ישראלכוורת בפארק הירקון. "אנחנו זקנים מידי בשביל להתאחד שוב". צילום: אדי ישראל

לא כמו באמריקה

במופע הסולו החדש של שמיר, "בחברת עצמי" שיתקיים מחר (שישי, ה־12.5), בבית המרזח ברמת ישי, יהיה לדבריו, כל מה שהוא עשה עד היום. "גם 'שיעור מולדת', שנכתב בכנסייה נוצרית־פולנית".

אז זו הייתה החלטה טובה לעזוב את כוורת?
"החלטה טובה בהחלט. עושים קריירה בין 20־40, לא בגיל 60. לא כל דבר אפשר לממש בכוורת. מקרטני פיתח קריירה הרבה יותר גדולה לבד".

אתה עדיין כותב שירים חדשים?
"אני מחבר, לא כותב. מקליט ומשפר. קודם מנגינה".

על השיר "נכון את יפה" שכתבת על ירדנה ארזי טחנו כבר מכל כיוון אפשרי. יש לך מה לחדש בנושא?
"יש שם סולו גיטרה ששמעתי עוד בפולניה, שזכרתי את כולו ולא ידעתי למי לתת קרדיט. את הקרדיט של סליבן מצאתי שנים רבות מאוחר יותר. חוץ מזה, ייחסו יותר מדי חשיבות לרגשות של נער צעיר".

על מי נכתב "יותר מסתם אחת"?
"על אישה מאוד־מאוד מיוחדת שחייתי איתה יותר מחמש שנים ונפטרה."

אתה בקשר עם אסתר?
"כן. בהחלט. גם מופיע כאורח במופע שלה".

אז תהיה עוד הופעת איחוד של כוורת?
"אנשים רוצים לראות הופעה כמו באמריקה. לא מענין אותם שיש פה מגבלות. לא תהיה עוד כוורת. לא רק בגלל יצחק. אנחנו זקנים. תרשמי שאני מאוד מרוצה מחיי. מאוד מקווה להיות עסוק ומקווה להתפגר על הבמה".