אתמול עם רדת החשיכה חלפה מול מחילתנו משפחה של דורבנים. בערך שבעה דורבנים. בדרכם נעצרו לידנו כדי לאסוף כוחות. את רגעי המנוחה האלו ניצלו כדי לספר לנו על ההתפתחויות. "חבר'ה, חבל על כל רגע!בני האדם הורסים הכל ללא רחמים!עצים נעקרו. גבעות נעלמו ורוב הצמחייה נחרבה! נוסו על נפשכם בעוד מועד!".
ככה מתחיל "נמו החולד - סיפורים מן החורש", ספר "ירוק" שעניינו הסכנות שמביאים בני האדם על העולם. כתב אותו עמוס עמיר, טייס מהולל שזכה בתואר "אלוף ההפלות", תואר השמור לכל טייס שמפיל לפחות חמישה מטוסי אויב. תא"ל עמיר הפיל שבעה. אולי תרימו גבה ותגידו "אוקסימורון" - טייס קרב מזהיר מפני הסכנה האקולוגית שמרחפת על העולם? אז ככה: הטייס הזה היה בעל תואר ראשון בפילוסופיה, והוא גם יצא להגן על העיתונאי גדעון לוי, שהותקף קשות כאשר הביע ביקורת על טייסי חיל האוויר. אה, כן. הוא בנה של המשוררת אנדה עמיר.
תמונה ראשונה
כושי כלב קט
נשאר אתה לבד.
את עיניך פקח
את אוזניך פתח
לשמור על ביתי.
לשמור על חצרי.
בא שועל גדול
לטרוף התרנגול
אז כושי נבח
והשועל ברח
האו האו הוא נבח.
מהר מהר חיש ברח.
שמעו זאת הילדים
יצאו בריקודים
יצאו בריקודים
ושרו לו שירים
אך זהו כלב טוב.
אך זהו כלב טוב
(אנדה עמיר)
מי לא זוכר את השיר הזה? מי שלא נולד פה. מי לא שר עם יפה ירקוני את השיר הזה? מי שלא גדל פה. ומי מאיתנו יודע מי כתב את מילות השיר הזה? בטוח שממש לא רבים. השיר הזה הוקלט אי־אז בשנות ה־50 של המאה הקודמת. הוא נאסר להשמעה ברדיו בשנות ה־60 בגלל חטא נורא. לכלב הקט קראו "כושי". אילו היה נקרא "שחור", כי אז לא הייתה שום בעיה. בשנות ה־60 "כושי" נחשבה מילה איומה ונוראה. שחור היה דווקא יפה. "Black is beautiful" זעקו השחורים בארצות הברית. הילדים היום היו בטח שרים "אפרו־אמריקאי כלב קט/ נשאר אתה לבד".
המשוררת אנדה עמיר–פינקרפלד מי שכתבה את השיר הזה, פרסמה את ספר השירים הראשון שלה עוד בפולין. בארץ החלה לכתוב בעברית ושיריה הראשונים התפרסמו ב"דבר" וב"דבר לילדים". אנדה - כך היא חתמה על שיריה, לא הסתפקה בכתיבת שירים. היא הייתה אישה פעלתנית, שבתום מלחמת העולם השנייה יצאה בשליחות הסוכנות היהודית למחנות הפליטים בגרמניה, אף שהייתה כבר אם לשניים בת - ציפור, ובן - עמוס.
כשפרצה מלחמת העצמאות, היא התמסרה לעבודת איסוף המכתבים, היומנים והשירים שהשאירו הנופלים. היא המשיכה בפעילות החברתית שלה וסייעה בקליטתם של סופרים ואמנים שעלו ארצה. את פרס ישראל היא קיבלה ביום העצמאות ה־30 למדינה על ספרי הילדים שלה ועל השירים שכתבה לנו ואותם שרנו. על אנקור קטן אנקור אפור, ועל פרת משה רבנו שבוכה בקול כי נקודה אחת שחורה חסרה לה בצד שמאל, ועל הים השקט והרחב שבו נוסעת חרש־חרש אוניית זהב, ועל הארמון שעל ראש החרמון ועל ראשו מגדל עם פעמון.
אנדה עמיר הלכה לעולמה בשנת 1981. בנה עמוס נפטר לפני שנה.
לו הייתי מלך. מלך של חיות,
מצווה הייתי בשלום לחיות.
לנמר וגם לדוב
לא לשנוא. לא לטרוף.
לארנב וגם לקוף –
את כולם לאהוב.
לו הייתי מלך. מלך העולם,
מצווה הייתי שלום בין כולם
(אנדה עמיר)
תמונת ביניים
רב טוראי גרשון ישראלי, בן קיבוץ גבת שבעמק יזרעאל, נהרג ביום השני למלחמת ששת הימים, כשמטוס של האויב התפוצץ במחנה שבו שירת. גרשון ישראלי ברוך הכישרונות היה בנה של המשוררת פניה ברגשטיין.
שתלתם ניגונים בי, אמי ואבי
ניגונים מזמורים שכוחים.
גרעינים, גרעינים נשאם לבבי
עתה הם עולים וצומחים.
עתה הם שולחים פאורות בדמי
שורשיהם בעורקי שלובים
ניגוניך, אבי, ושירייך, אמי
בדופקי ניעורים ושבים
(פניה ברגשטיין)
תמונה שנייה
בדיוק בשנה שבה נולדתי, וזה היה לפני הרבה מאוד שנים, יצא ספר שהפך לקלאסיקה ישראלית. "בוא אלי, פרפר נחמד" קוראים לו.
מאז ועד היום יצא הספר במאות מהדורות, ומי שלא יודע לדקלם אותו שיקום.
בוא אלי, פרפר נחמד.
שב אצלי על כף היד.
שב, תנוח, אל תירא,
ותעוף בחזרה
פניה ברגשטיין מקיבוץ גבת, המשוררת שכתבה את הספר הזה, הוציאה יותר מתריסר ספרי ילדים ומאות שירים, אבל להצלחה של הספר הזה נראה שלא היה תקדים. בת 22 הייתה פניה כשעלתה לארץ עם בן זוגה אהרון וינר, שהיה בעצמו סופר. היא חלתה במחלת לב שרוב הזמן ריתקה אותה למיטה. למרות זאת הייתה מדריכת הנוער של ילדי גבת, ערכה את יומן קיבוץ גבת, ניהלה חוג לספרות ואפילו עבדה כתופרת במתפרה של הקיבוץ. פניה ברגשטיין נפטרה בשנת 1950 כשהיא בת 42. בנה היחיד גרשון היה אז בן 16.
כל הגה ייתם וכל צליל ייאלם
בי קולכם הרחוק כי ייהום
עיני אעצום והריני איתכם
מעל לחשכת התהום
תמונה שלישית
אצו רצו גמדים
טרל־רל־רידדים,
אצו רצו שיחקו –
קוקוריקו־ריקוקו,
שיחקו במחבואים –
בילים־בילים־בים־בם־בים
(מרים ילן־שטקליס)
את "אצו רצו גמדים", הספר הראשון של מרים ילן־ שטקליס שיצא ב–1939, איירה בינה גבירץ. לא רק את הקרדיט על הספר חלקה המאיירת עם המשוררת. היא גם התאהבה בפרופסור משה שטקליס, בעלה של מרים ילן. הפרופסור והמשוררת התגרשו. מה שנשאר מעשר שנות נישואיהם היה השם שטקליס, שאותו השאירה מרים לצד שמה "ילן", שהיה מורכב מראשי תיבות שמו של אביה - יהודה לייב ניסן. את הבעל לקחה בינה גבירץ. מרים לא נישאה שוב לאיש. שתיהן לא הביאו ילדים לעולם.
פרח נתתי לנורית
קטן ויפה וכחול.
תפוח נתתי לנורית.
נתתי הכל.
נורית אכלה התפוח,
הפרח זרקה בחצר.
והלכה לה לשחק
עם ילד אחר.
אינני בוכה אף פעם.
גיבור אני, לא בכיין.
אך למה, אמא, למה
בוכות הדמעות מעצמן
אולי בגלל זה נקשרה נפשה של המשוררת בנפשו של שמוליק קראוס. הם הכירו זה את זה באמצע שנות ה־60, כשקראוס הלחין שיר של מרים ילן־שטקליס שמצא בספר, לחלונות הגבוהים, שלישייה חדשה שאותה הקים ביחד עם אריק איינשטיין וג'וזי כץ. הם שרו לה את "עייפה בובה זהבה" והיא נדלקה על זה. מכאן החל שיתוף פעולה פורה מאוד. אבל מעבר לשירים שכתבה ושהוא הלחין, נרקמה בין השניים ידידות גדולה.
הוא, הבריון השכונתי שנודע במעלליו ובשערוריות שהאפילו לא פעם על כישרונו האדיר, היה רך ואוהב כלפיה, והיא מצאה בו את הבן שלא היה לה. היא חילצה אותו מהצרות שאליהן נקלע. לא פעם שחררה אותו בערבות ממעצרים והעידה לטובתו בבתי המשפט. הוא טיפל בה במסירות רבה ובאהבה אין קץ בימיה האחרונים. השבוע לפני 37 שנה הלכה מרים ילן־שטקליס בת ה–83 לעולמה.
אפילוג
"לבד ביחד ולבד לבד", זה היה שמו של המופע שעלה לכבוד יום הולדתה ה–75 של מרים ילן־שטקליס, שבו ביצעו קראוס וג'וזי כץ את שיריה שהולחנו בידי שמוליק. מרים ילן איננה. גם שמוליק קראוס כבר לא פה. אבל אנחנו לא נשארנו לבד לבד. אנחנו לבד ביחד עם השירים הנפלאים של השניים ועם ג'וזי כץ ששוברת לי את הלב כשהיא שרה על מיכאל.
חיכיתי, חיכיתי,
בכיתי, בכיתי,
ומי לא בא?
מיכאל.
והוא הבטיח פעמיים
כי יבוא אחר הצהריים
ומי לא בא?
מיכאל...
... ובגזוזטרא עמדתי,
ולחצר ירדתי,
וחרדתי –
מיכאל...
מחר אלך השכם בבוקר אל הגן,
ואשב לי, ואבכה לי כל הזמן.
מיכאל