לשעה קלה יחזרו שיריו היפים של שייקה פייקוב, בהם “ארץ”, “חייכי לי בשירים” ו”חג יובל”, ויהדהדו בצהרי שישי השבוע בחלל אולם קאמרי 1, במופע הצדעה לאחד מגדולי היוצרים בזמר העברי במלאת לו 80. הקהל, שיבוא למופע, יוכל לחזור ולהתרפק על השירים מפעם, הספוגים ברובם באהבת הארץ. עם זאת, כשיופנו הזרקורים אל פייקוב עצמו, ייווכח הקהל שהוא אינו כתמול שלשום.

זה קרה לו לפני כשנתיים וחצי, הוא מספר. אז הסב בבית קפה חדרתי עם שני קצינים לשעבר, יוצאי יחידות קרביות, לשיחת הכנה והתארגנות שבוע לפני צאתו עמם לדרום אמריקה בעקבות אוצר עלום, שלדבריו, הוא מתחקה אחריו זה שנים. אלא שבמקום להגיע לשם, הוא הובהל בתוך דקות לבית החולים הלל יפה בחדרה עקב אירוע מוחי, שטלטל את חייו באחת.

כעת, בבואי אליו לקראת המופע בקאמרי, לבי נחמץ לאחר 46 שנות היכרות בינינו לראותו במצבו הנוכחי, מוגבל בתנועתו וישוב בכיסא גלגלים בדירתו השכורה בקיבוץ משמר השרון שבעמק חפר ונזקק לעזרתו של רומל, המטפל הפיליפיני המסור שלו.

מאליו עולה בשיחה בינינו נושא מצוקת האמנים הוותיקים, שתפס בשנים האחרונות לא מעט כותרות בנוגע למקרים כמו של המלחין והמוזיקאי נחצ’ה היימן והזמר גבי שושן, שכזכור שם קץ לחייו בפברואר 2016. דווקא נוכח יוקר הטיפולים השיקומיים והעסקתו מסביב לשעון של רומל, הצטמקו התמלוגים החודשיים של פייקוב, המועברים לו על השמעת שיריו, לאחר שלטענתו דור חדש של עורכים ושדרים דוחק אותו לפינה ומעדיף בדרך כלל להשמיע שירים אחרים.

שייקה פייקוב עם גילי נתנאל ב-1989. צילום: נאור רהבשייקה פייקוב עם גילי נתנאל ב-1989. צילום: נאור רהב

היכן המדינה, שבמקרה כזה אמורה להיחלץ לעזרתו של אחד היוצרים המובהקים של פס הקול שלה? האם פייקוב מאוכזב ממנה ביום סגריר? “לפני הכל אני מאוכזב מהשלטון”, הוא משיב. “הם מובילים את המדינה לשום מקום, לדרך ללא מוצא. הם (הזוג נתניהו - יב”א) מתנהגים כמו מלך ומלכה, מתהוללים וגם לוקחים לעצמם”.

מדובר רק בהם?
“לא רק בהם. יש פה אווירה של אכול ושתה, כי לא אכפת מה יקרה מחר. הערבים הפכו במקומנו לציונים ונלחמים על האדמה. יש קומץ של משפחות, המפריטות את המדינה, קונות אותה ומחזיקות באחוזה גדולה שנקראת ארץ ישראל”.

ובאשר אליך - מי מסייע לך? אקו”ם? אמ”י?
“הם סייעו לי כמה שיכלו. אין להם תקציבים חופשיים בלי גבול, והם לא יכולים לקפוץ מעל הפופיק”.

ומשרד התרבות והשרה מירי רגב?
“כפי שאני מתרשם מהמדיניות שלה, נראה שלי היא לא תעזור”.

מדוע שהיא לא תעזור לך?
“כי אני קורא עיתונים ורואה טלוויזיה, ומהם אני מתרשם שהיא לא עוזרת לאמנים ותיקים, אולי לחדשים; לנו - לא. וזה לא אמור רק לגבי. מכיוון שיש תקציבים וכספים, אולי יכלו להעניק ליוצרים שתרמו כל כך הרבה למדינה תקציב מיוחד. לדעתי, הממשלה צריכה לדון בזה”.

האם כוונתך למענק חד־פעמי או לתשלום חודשי במקום גמלאות שאין לכם?
“באמת אין לי פנסיה. ומכיוון שאני לא יכול להישען רק על הביטוח הלאומי, כי זה פינאטס, בעוד שהטיפול בבריאות שלי עולה המון כסף, כן, המון. גמלה חודשית יכולה לסייע בשעה שהצטמצמו התמלוגים. אני מבין שיש חילופי דורות ותרבויות, כשהדור החדש של עורכי הרדיו לא מכיר את יוסף ואחיו. כנראה צריך להזכיר להם שעודני חי ואני מקווה להחלים”.

שושנה דמארי. "כישפה אותי בשירתה". צילום: ראובן קסטרושושנה דמארי. "כישפה אותי בשירתה". צילום: ראובן קסטרו

אתה מודע ליוצרים החדשים?
“אני מתרשם שלכותבים הצטרפו הרבה זמרונים, כפי שאני קורא לאלה שמחשיבים את עצמם כזמרים, והם גם כותבים לעצמם את השירים. פתאום זה פרץ כמו לבה. יש השתלטות של הזמר המזרחי, שלא קשורה לאמנות כמו שקשורה לפוליטיקה”.

“ומה יצא?” הוא מוסיף. “כור ההיתוך של התרבות שלנו דומה לדוד קיטור שמאיים להתפוצץ. בין כל הדברים הטובים בו יש גם הרבה פסולת. מה שהוא אפ־טו־דייט היום - ספק אם מובטחת לו אריכות ימים. דברים שעושים כעת הרבה רעש סביבם, מי יזכור אותם בבוא היום?”

אני מוקיר את פייקוב הן כאדם והן כיוצר מהמעלה הראשונה, אבל מקומם אותי כשהוא חוזר ואומר על המזרחים “הם”. “יש מהם שכותבים ברמה טובה, אם כי הטקסטים שלהם מפגרים פיגור ניכר לעומת הלחנים שהם יוצרים”, הוא מחווה את דעתו. “זאת כשמחכה להם קהל אדיר בחתונות, בבר מצוות ובאירועים אחרים. בינם לבין עצמם יש להם הקהל שלהם, והם לא צריכים אותנו”.

שוב אמרת “הם”.
“כי עם ישראל היה מחולק תמיד לשבטים. כל שבט הוא משהו אחר, וביחד אנחנו עם, היודע להתלכד בעיקר בעתות מצוקה. מבחינה ביטחונית, מצבנו לא השתפר, ומבחינה כלכלית אין הטבה. מבחינה חברתית, אנחנו מסוכסכים זה עם זה כפי שלא היינו מעולם. מכל האינטגרציה יצאו לנו קיטוב ובלגן אחד גדול. המנהיגים שלנו תמרנו אותנו למצב שבו יהיו כאן שתי מדינות זו לצד זו בין אם נרצה ובין אם לא. זאת כשהמשא ומתן שלנו עם הפלסטינים מתנהל בצורה שלומיאלית”.

מה דעתך על מי שמכנים את אייל גולן “הזמר הלאומי”?
אייל גולן הוא זמר נהדר. בהתחלה הוא הוציא תקליטים נורמליים, לדעתי, בעוד שאחר כך הוא עבר ל’מפלגה’ אחרת. ‘הזמר הלאומי’? נו, לא שכחנו את שושנה דמארי ואת אריק איינשטיין”.

עדן בן זקן. "לא הייתי כותב לה שיר". צילום: יח"צעדן בן זקן. "לא הייתי כותב לה שיר". צילום: יח"צ

אלילת ילדותו

מתברר שפייקוב בעניינים. הוא מתרשם מיכולותיהן של הזמרות שפועלות כיום בישראל אך מבהיר ש”לדעתי, הזמרת הכי גדולה שהייתה לנו זאת אסתר עופרים, אם כי מזמן היא לא פועלת כאן”. הוא אפילו שמע על עדן בן זקן. “ראיתי אותה בטלוויזיה מופיעה בקיסריה”, הוא אומר. “אין מה להשוות אותה עם אלה שלפניה, כולל אילנית”.

היית כותב לעדן בן זקן?
“לא”.

מתי היית בפעם האחרונה באמפי בקיסריה?
“לא הייתי שם אף פעם”.

התאכזבת מהמקום ה־23 של ישראל באירוויזיון השנה?
“לא התאכזבתי כי לא ציפיתי. לא התלהבתי מהזמר שנבחר לייצג אותנו שם. אמרתי מראש שהוא לא יצליח באירוויזיון. כך היה גם עם הנציג שלנו בשנה

שעברה, שלהופעה שלו התלוו ריקודים מגושמים”.

וזה שישראל יוצגה בשיר שכולו באנגלית?

“זה לא מפריע לי. להפך. בעוד שבעולם רגילים לאנגלית, לרבים העברית נשמעת כמו הוטנטוטית”.

המקום ה־23 באירוויזיון מוכר לך מההרפתקה שלך שם ב־1993 עם שרה’לה שרון, עת ייצגה את ישראל עם השיר בהלחנתך “שירו”.
“זה לא היה באשמתי. היו שם כמה כשלים טכניים, שגבלו בחבלות מכוונות. הרי אותו אירוויזיון נערך באירלנד, והאירלנדים, כידוע, לא במיוחד בעדנו. כשראיתי מה שהלך, רציתי לחזור ארצה, אבל ראש המשלחת שלנו עצר אותי. נשמעתי לו, סבלתי עד הסוף והתביישתי בשביל כל המדינה, אם כי זה לא היה באשמתנו. הרי בקדם כאן הכל דפק”.

בין היתר, פייקוב גם כתב והלחין את השיר "דרך המלך", שייצג את ישראל באירוויזיון בשנת 1989 בביצועם של גילי נתנאל וגלית בורג. שנותיו הראשונות של פייקוב - שמעיד על עצמו כיה הוא “פטריוט של מקום הולדתי” - עברו עליו במקווה ישראל, לשם עלו מרוסיה הוריו, אנשי העמל, בעלייה השלישית. בית על גבעה, מוקף בפרדסים, היה נוף ילדותו המוקדמת. “זאת הייתה ארץ ישראל קטנה, נקייה, סימפתית, ללא הרעשים של היום”, הוא מתאר. בבית הוא שמע את אביו שר ביידיש, ולצלילי מוזיקה קלאסית האזין לראשונה דרך הפטפון עם המנואלה שבבית חברו מגן הילדים אריה ורדי, חתן פרס ישראל למוזיקה לשנת 2017.

אחת החוויות הבלתי נשכחות שחווה במקווה הייתה הופעתה של שושנה דמארי מלווה במשה וילנסקי ליד הפסנתר. “שושנה כישפה אותי בשירתה ובשמלותיה, ווילנסקי הימם אותי בנגינתו”, הוא משחזר. “כעבור זמן רב, כשכתבתי לאלילת ילדותי את ‘הארץ עוד תשקוט’ לרגל חגיגות ה־40 למדינה וישבתי מולה בביתה, נזכרתי בי, הצוציק שישב על שולחן חדר האוכל במקווה והאזין לה בפה פעור. באותו רגע התגאיתי שהיא הולכת לשיר שיר שכתבתי במיוחד לה”.

אמרי זיו. "לא התלהבתי". צילום: יונתן זינדל, פלאש 90אמרי זיו. "לא התלהבתי". צילום: יונתן זינדל, פלאש 90

לאחר שאמו נפטרה מרעלת הריון, עבר פייקוב לקיבוץ אשדות יעקב וחווה את אירועי התקופה. “לא אשכח את ‘השבת השחורה’”, פייקוב חוזר אל קיץ 1946, “כש’כלניות’ חמושים בטומיגנים הקיפו את המשק ולקחו 200 מחבריו, כולל אבי, למעצר ברפיח, כשאנחנו, הילדים, רעדנו סביב המורה”.

במלחמת העצמאות חווה סרט מלחמה. “מצאנו את עצמנו שרועים בתעלה פתוחה, ופגזים חלפו מעלינו”, הוא מתאר. “בגלל ההפגזה הסורית לא ניתן היה לפנות אותנו. רק בלילה הוליכו אותנו בחסות החשיכה עד רכס יבנאל, שם העלו את הילדים על כלי רכב שהזדמנו. אותי וילד נוסף הכניסו לאמבולנס שהסיע פצועים וגוויות ליגור, שם היינו שנה בלי ההורים”.

בשנים ההן הצטיין בספורט, “כולל בזריקת כדור הוקי ובקפיצה במוט”. המאמן שלו, עמיצור שפירא, לימים מאמנה של אסתר רוט־שחמורוב, שנספה בטבח הספורטאים באולימפיאדת מינכן, תלה בו תקוות. “ייתכן שהחמצתי קריירה ספורטיבית”, משער פייקוב ומוסיף: “גם עסקתי באקרובטיקה, עד שבאחת הסלטות נפלתי על הפנים במקום על הרגליים ונפגעתי באף. הסימנים נשארו”.

פייקוב עזב את הספורט ונשאר עם המוזיקה. הוא חילל בחלילית, ניסה פסנתר, ניגן בתזמורת המנדולינות של המשק וכאקורדיוניסט ליווה בנגינתו את ריקודי העם, לצד העיסוק במסגרות ובמכונאות. פייקוב שירת בצוות הווי נח”ל, ובין השאר ליווה באקורדיון סיבוב הופעות בהיאחזויות של מלחין־העל מרדכי זעירא, “מלחין ענק ואיש צנוע להפליא”.

אף שניסו להשאיר אותו במוסך, למד לאחר הצבא בסמינר אורנים, עסק בהוראה והלחין ריקודי עם. רק בהיותו בן 30 עבר לפסים מקצועיים, כשרן אלירן, חברו מהצוות בנח”ל, הגיח מארצות הברית וחיפש שירים לתקליט. עם “לו הייתה לי שושנה”, שיר שכתב עם יורם טהרלב, החל את הקריירה שלו בתחום הפזמונים.

הזדמנות חייו

מאז שנפגשו אי אז בשנות ה־60, ופייקוב החל לכתוב לצמד אילן ואילנית, הייתה למפיק שלמה צח השפעה מכרעת על הקריירה שלו. מלכתחילה התבלט

בשירי ארץ ישראל וגם זכה בלא מעט פסטיבלים. משמעותית במיוחד לגביו הייתה נסיעתו ב־1976 לפסטיבל ויניה דל מאר, “האירוויזיון של דרום אמריקה”, שנערך בצ’ילה, עם נאוה ברוכין, ששרה שם את לחנו ל”שיר הבוקר” של המשוררת אלישבע.

ההישג בצ’ילה הביא אותו עד לוס אנג’לס, שם קיבל, לדבריו, את הזדמנות חייו, כשהוצע לו, תוך כדי העדפתו על פני מלחינים רבים אחרים, להלחין את המוזיקה לסדרת “המלאכיות של צ’רלי”. “רצו להחתים אותי על המקום, אבל לא מיהרתי”, הוא נזכר. “אמרתי שם שתחילה עלי לחזור לארץ, כדי להביא איתי את אשתי ואת שתי הבנות שלי. כשהגעתי הנה, התברר שאשתי הקיבוצניקית פחדה לטוס. הוליווד לא חיכתה לי. עד שזזתי, ההזדמנות עברה לידיים אחרות”.

לטענתו, אז לא הצר יותר מדי על החמצת ההזדמנות. “לפני שטסתי מלוס אנג’לס, פגשתי ססיל אחת, מנחשת בקלפים נורא עשירה. ‘תישאר פה, ערימה של אוסקרים מחכה לך’, היא ניסתה לשכנע אותי”, הוא מספר. “כמובן, לא השתכנעתי, ואז היא העירה כבדרך אגב: ‘אני רואה אותך נוסע בלי סוף לדרום אמריקה, מה יש לך שם?”

לדבריו, בין הגיחות המקצועיות שלו לישראל היה הוא, מלחין “ארץ ישראל יפה” ואולי המלחין הישראלי ביותר במהותו, נתון במרדף אחר מטמון עתק מתקופת השתלטות ספרד על דרום אמריקה. סיפור אינדיאנה ג’ונס בנוסח פייקוב נשמע אולי כלקוח מאגדות אלף לילה ולילה, אבל כשהוא סיפר אותו לפרטי פרטים אגב חיוך מסתורי על פניו, זה נשמע כאמת לאמתה.

המפיק שלמה צח. השפעה מכרעת על הקריירה של פייקוב. צילום: מירי צחיהמפיק שלמה צח. השפעה מכרעת על הקריירה של פייקוב. צילום: מירי צחי

ברם פייקוב, שנסע הרבה בעולם ונשאר כאן בעוד האוצר טמון שם, נאלץ לשנות את אורחות חייו עקב האירוע המוחי שפגע בו. הוא עקר מדירה שכורה בווילה בחדרה, שבה התגורר, לדירה שכורה קטנה יותר בקיבוץ משמר השרון, שבו חי בעבר 14 שנה לצד רעיה, רעייתו השנייה מבין שלוש נשותיו. במשמר השרון חיות בנותיו: סיגל, שחזרה בתשובה, וסיון. “בקיבוץ זוכרים אותי מאז וקיבלו אותי נהדר”, הוא מציין.

מי שמסייעת לו רבות היא רנה, תלמידתו בעבר וכנראה המעריצה מספר אחת של פייקוב ושל שיריו. “בעיני שייקה הוא גאון, וכל שיר שלו הוא פגז”, היא מצהירה. “לדעתי, הוא לא זכה בכבוד הראוי לו”.

אלא שפייקוב דווקא צפוי לזכות ב־12 ביוני לכבוד נוסף, כאשר יקבל אות הוקרה על מפעל חיים בזמר הישראלי במסגרת הכנס השנתי ה־14 של עולם המוזיקה הישראלית, שייערך באוניברסיטת בר־אילן, בשיתוף גלי צה"ל ואקו"ם.

רגע לפני שאני נפרד מפייקוב, אני שואל אותו כיצד הוא רואה במבט לאחור את הדרך שעבר. “אם לצטט את המשוררת רחל, כפי שכתבה בשיר שלה ‘אני ואתה’, שאותו הלחנתי לפני שנים לשלישיית ‘צבע טרי’, הדרך שלי הייתה עוקמנית, כלומר, כמו מבוך או כמו גלים, שבהם אתה פעם למעלה, פעם למטה”, הוא משיב תשובה נפתלת משהו.

אז הוא משמיע הקלטה שלו מהעבר, שבה הוא שר בקולו הנעים מפעם את שירו “תקוות ימי”, שבאופן מצמרר מקבל משמעות אקטואלית: “אני פייטן,/ פייטן פשוט/ פורט ושר על הדרך/ מרחשי לבי אחרוט/ בקולמוסי הדל./ אבל היום ידי שותקות/ בנשמתי עצבת/ שירתי גוועה/ וניגוני חדל”.

צלילי השיר נישאים ברוח הקלה בעוד רומל, המטפל הפיליפיני החביב של פייקוב, שר בחן את “ארץ ישראל יפה”, משירי הדגל שלו, בדרך אל השער.

ממשרד התרבות לא נמסרה תגובה עד מועד סגירת הגיליון.