בשנת 1995 יצא אלבומה היחיד של להקת השוונג של הפיתה, אלבום הגראנג' הראשון בישראל, שכלל את הלהיט "אוכלת מהצד". עכשיו הסולן ניר פרידמן חוזר אל ההצלחה המהירה, אל ימי הסקס, הסמים והרוק'נרול ואל ההתפרקות של ההרכב. אלה היו ימי הפריחה של הרוק הישראלי. 250 להקות, מקומיות ומקוריות, פעלו בשטח במועדונים שונים וחלקן אף פרץ לתודעה הלאומית. הן דחקו לאחור כמעט כל זמר מסלסל והציגו בחזית הבמה תדמית פרועה וחסרת מעצורים.

השוונג של הפיתה פעלה שלוש שנים בלבד, אבל אלבומה היחיד, "עכשיו בחנויות", ששילב הומור שובב וסגנון אמריקאי, נותר אבן דרך ברוק הישראלי הבועט גם היום.

"הייתה תחרות להקות צעירות ב'רוקסן' ב–1993, ידעתי עליה דרך מודעה בעיתון", מספר פרידמן כיצד הכל התחיל. "שלחתי בדואר קסטה עם סקיצות שהכנתי לבד. רשמתי עליה שאלה חומרים של להקה בשם 'השוונג של הפיתה', על אף שלא הייתה להקה כזו עדיין, אלו היו הקלטות שלי לבד. אחרי כמה שבועות שלחו לי תשובה שהלהקה התקבלה לתחרות. הייתי צריך להקים להקה במיוחד לאותו ערב. הרמתי טלפון לחברי מלהקת פיקוד הצפון והתחברנו יחד להופעה ב'רוקסן'. מתוך 40 להקות זכינו במקום הראשון".

איך פרידמן הגיע לשם של הלהקה? "יום אחד הייתי רעב מאוד", הוא מספר, "אז אכלתי פלאפל ליד שוק הכרמל, בדוכן של אכול כפי יכולתך. כשדפקתי ביס בפיתה, חבר הגיע לשאול לשלומי. הייתי רעב, רק עסוק בפיתה שלי, ואז הוא זרק: 'אחי, אני מפריע לך בשוונג של הפיתה?'. באותו הרגע חיבקתי אותו ואמרתי שאם אני מרים להקה, זה יהיה השם שלה. כך נולד השם".

ההרכב כלל כאמור את חבריו של פרידמן מלהקת פיקוד הצפון: המתופף רן שמעוני והגיטריסט נועם רוקח. בהמשך הצטרף הבסיסט אלעד קרן. הדרך מאותו ערב ב'רוקסן' להצלחה הייתה מהירה. "למחרת התחרות התחילו הטלפונים. טמירה ירדני, הד ארצי, כולם רצו להקליט אותנו. זו הייתה ההחתמה הכי קלה ומהירה בארץ".

הלהקה החלה לחרוש את הארץ עם הופעות ובמקביל עבדה על אלבום הבכורה. "עבדנו באופן רציני מאוד על התקליט", פרידמן נזכר. "השתפשפנו כבר בלהקה הצבאית, היינו מנוסים, ולכן גם זכינו בתחרות. זה לקח שנה ובדיוק הגראנג' יצא והיינו מהראשונים שעשו את זה בישראל".




ניר פרידמן. צילום: אריק סולטן






האלבום המצליח כלל להיטי רוק כבד כמו העיבוד המיוחד לשיר ל"ג בעומר "בר כוכבא" וכן "מחשבות", "אני חופשי", "מסובכת". ואולם עד היום זוכרים בעיקר את "אוכלת מהצד", שכתב והלחין הבמאי אלדד זיו. "אלדד, שהיה הבמאי שלי בלהקה הצבאית, חזר מחופשה מהצבא וראה את חברה שלו עם גבר אחר", פרידמן מספר. "הוא השמיע לי את השיר והיה לי ברור שאני חייב להקליט אותו".

למרות ההצלחה, המבקרים והרדיו לא מיהרו לפרגן. הלהקה ניזונה מהמעריצים. "היה קשה לקלוט כאן את הווייב של האלבום, שהיה פאן, סבבה וצחוקים. לא התייחסו מספיק להפקה המוזיקלית הרצינית. חשבו שאנחנו להקת קולג'ים בארצות הברית. ברדיו ראו בנו מתנשאים. הביקורות קטלו אותנו, אבל הטלוויזיה מאוד פרגנה: הקליפים שלנו הצליחו ותוכניות האירוח אהבו אותנו. הצלחנו בזכות הקהל".

"אוכלת מהצד" היה עובר היום בציבור?
"הייתה בעיה עם השיר הזה. הוא לא עבר סינון ולכן לא הושמע. זה התפוצץ בעצם מהרחוב ונכנס למועדונים ולפאבים. זו דוגמה לשיר שהפך להיט ענק בלי להיטחן בפלייליסט".

ניר פרידמן. צילום: אריק סולטן




גמר חשבון

אבל דווקא בשיא הפופולריות, כבר ב–1996, החליטו חברי הלהקה לקחת שוונג זה מזה. "היינו עצבניים קצת, טמפרמנטיים אחד כלפי השני", פרידמן מסביר. שמעוני (שבסיום ההקלטות הוחלף בשי ברוך - ד"פ) טוען שנכנסתי אליו הביתה באיומים וצרחתי עליו שאני שונא אותו וכמעט הלכנו מכות, אבל אני לא זוכר דבר כזה. הגיטריסט עזב את התחום והלך להיות רואה חשבון, ואלעד ניסה לגשר, אבל זה היה יותר מדי".

היום הייתם מצליחים?
"קשה לי להאמין. היום המילה רוק'נרול הפכה למוקצה, ואני לא יודע אם התדרים ההם יעבדו בכלל".

אבל לפחות עשיתם חיים.
"היינו בני 24, יפהפיים, ללא מחויבות. גרנו בתל אביב והתפרענו. היה כיף. אל תשכח שהייתי מוכר כבר מימי צעירי תל אביב וב'שוונג' שברתי את התדמית של הילד הטוב. אהבתי רוק, לתת בראש".




ניר פרידמן, צילום: אוהד רומנו





חוויה מיוחדת שזכורה לך?
"מוניקה סקס הקליטו לידנו את האלבום 'פצעים ונשיקות'. צילמנו בווידיאו את העבודה באולפן, ואלעד הבסיסט החצוף נכנס לחדר שלהם, הסתכל על יהלי סובול, צילם אותו ואמר: 'אם יהיה לכם מזל, מקסימום תחממו אותנו בקיץ'. כמובן שהם עקפו אותנו בסיבוב".

יש סיכוי לאיחוד?
"כולנו עדיין בחיים. אולי במלאת 25 שנה ללהקה, לך תדע".

מה אתה עושה בימים אלה?
"בקרוב אוציא סינגל מאלבום חדש שבדרך. אני מופיע ומלמד מוזיקה ומשחק"