שבוע שעבר, באמצע ההופעה הנהדרת של TEARS FOR FEARS בהיכל נוקיה, או מנורה, או איך שלא קוראים לו כרגע, זה פתאום הכה בי. אנחנו נמצאים כנראה בקיץ הכי מופלא של הופעות חו"ליות שהיה פה מאז ומתמיד. או לפחות באחד מהטופ 5.

האולם היה מפוצץ. מלא בקהל חם וסופר מפרגן, שריגש בעליל את הצמד האנגלי על הבמה, שכבר ראה הכל. וההופעה עצמה, אף על פי שהורכבה בעיקר משירים שנכתבו לפני 30 שנה, לא נפלה למלכודת הנוסטלגיה הדביקה, אלא סיפקה רגעים של מוזיקה משובחת ממש.

אבל המטבע נפל אצלי סופית כשבזמן שרולנד אורזבל וקורט סמית להטטו על הבמה, פורסם באופן רשמי שהמופע העתידי של גאנז אנד רוזס בפארק הירקון הוא סולד אאוט. וכל זה ימים ספורים אחרי שבריטני ספירס פוצצה את הפארק. עם או בלי פלייבק, לא משנה. העיקר שהישראלים הצביעו ברגליים.

הם עשו את זה לא מזמן גם עם ג'סטין ביבר, עוד ענק פופ בינלאומי שהביא רבבות רוכשי כרטיסים. ועל הדרך הגיעו גם למופעי ענק שהסתמנו במקור כפלופים אפשריים, כמו אלה של אירוסמית ורוד סטיוארט. בתווך ביקרו כאן גם ותיקי בריגדה כמו יוצאי יס, אנגלברט המפרדינק, הלהקה של בוגרי ELO וטום ג'ונס. נכון, לא כולם היו הצלחות, אבל בניגוד לשנים קודמות - גם לא נרשמו כישלונות גדולים. ולא פחות חשוב, במקביל לשמות המוכרים מופיעים כאן גם שמות צעירים וחמים ממגוון של ז'אנרים. ע"ע כוכב הרגאיי CHRONIXX, הרכב הגאראג' BLACK LIPS, להקת הפולק הקנדית TIMBER TIMBRE או כוכבת הפופ האלטרנטיבי לורה פרגוליצי, הרי היא LP. ועוד לא הגענו אפילו לשתי הקיסריות שיעשו הפיקסיז, וכמובן למופע של רדיוהד, שהתקיים אחרי כתיבת הטור הזה. את ההתרגשות סביבו אני לא באמת צריך להסביר.

עכשיו, תשמעו. בכל פעם לפני שאני טס לחו"ל, בייחוד כשמדובר ביעד אירופי, אני בודק מראש בהתרגשות את לוח ההופעות המיועד שם. אולי יתמזל מזלי ואפול על הופעה שלעולם לא תגיע למדינה הנצורה שאני חלק ממנה. ואני יכול להגיד לכם, באחריות מלאה, שאם הייתי נתקל ברשימת האופציות שתל אביב מציעה בקיץ הנוכחי, הייתי מאושר. ההיצע פה כל כך מגוון, עד ששמעתי שכשחברי TEARS FOR FEARS הגיעו לישראל הם ביקשו מאנשי ההפקה שישיגו להם כרטיסים למופע של בריטני ספירס בפארק. וכך היה.

לפני כחודשיים פרסמתי כאן את רשימת המופעים הבולטים של הקיץ, והוספתי את הערכתי בדבר מידת ההצלחה המסחרית שלהם. שמחתי לגלות שתוצאות האמת היו גבוהות יותר מהציפיות שלי. וכל זה בא ללמד כמה דברים. קודם כל, וזה לא חדש, הקהל הישראלי צמא באופן מיוחד להופעות מחו"ל. תוצאה של תחושת בידוד מתמשכת וגו'. אבל יש גם חידושים. בניגוד לשנים קודמות, לא נרשמה הופעה אחת סופר מצליחה, ש"חיסלה" הופעות אחרות שהפכו לקטסטרופה. וזה כנראה פרי של התנהלות מושכלת ובוגרת יותר מצד האמרגנים, לצד נכונות של קהל גדול להוציא הרבה כסף על המוזיקה שלו. הרי איך שלא תהפכו את זה, יש עשרות אלפי אנשים שקנו שני כרטיסים ויותר בקיץ הזה. סיפור של 700–600 שקל לפחות.

ומהעבר השני, נרשם פה סוף–סוף גיוון מוזיקלי אמיתי. גם בז'אנרים, גם בגילי המוזיקאים וגם באתרי ההופעות. מה"בארבי" דרך נוקיה ועד הפארק. כל זה נכון לגבי הצד הישראלי. ובאשר לפן הבינלאומי, אפשר כבר לקבוע שקיץ 2017 הוא הוכחה ניצחת לכך שלא רק שה–BDS נכשל בניסיון הבידוד של ישראל, אלא שמצבנו מעולם לא היה טוב יותר במישור הזה.

זה לא טור על פוליטיקה, אבל הרי הכל פוליטי. וכשכל זה נכתב כשבוע אחרי ביקורו המרשים והחם של ראש ממשלת הודו, לצד התקרבות של מדינות אחרות לישראל, אפשר לשאול בלחש ובהיסוס - האם ייתכן שמעמדנו הבינלאומי דווקא משגשג, אף על פי שהכל כאן גמור, רקוב ואבדה תקוותנו?


טירס פור פירס טירס פור פירס


על הסכין
ואפרופו הספדים שאינם במקום. כל חיי הייתי מערכניק. ונשארתי כזה, גם בימים קשים במיוחד של המפלגה. אני חושב שהפריימריז הנוכחיים היו מרתקים ומרשימים, חגיגה אמיתית של דמוקרטיה ושל מועמדים ראויים. אבל כשקוראים ושומעים את ההתייחסות המזלזלת של אנשים מתוך מחנה השמאל, ואפילו מתוך המפלגה עצמה, אפשר להבין למה היא לא הופכת לאלטרנטיבה אמיתית.

ובאותו הקשר. משעשע, או עצוב, או שניהם גם יחד, לצפות בחילונים המדברים באימה על “הדתה", מחשש להשפעתם המזיקה של גורמים קיצוניים, כשהם עצמם מנהלים מערכות פנאטיות וחסרות סובלנות לגמרי כלפי חיסונים, אכילת בשר, בתי ספר קונבנציונליים, מתנחלים, ימנים, או כל דבר אחר שהוא לא הם. פנאטיות דתית לא קשורה בכלל לאמונה באלוהים.

לסיכום, אפרופו TEARS FOR FEARS, אני חייב להודות שתחושת ההיי שיצאתי איתה מההופעה נמוגה במהירות לטובת תובנה מדכדכת. כנראה שמעתה ועד סוף ימי ההתרגשויות שלי מהופעות חיות יהיו רק יד שנייה. כלומר, מחזור של רגש עז שהיה שם בצעירותי. ע"ע ההופעה העתידית של הפריטנדרס, שמשמחת אותי מאוד. אבל רחוק מהריגוש המקורי שהיה לפני 30 שנה.