הסאחיות הולמת אותו: אקסל רוז נראה חד ומרוכז מתמיד אמש, ומדויק ווקאלית וגם בהופעה הבימתית שלו. נדמה שהוא בחר להניח את הסמים והשערוריות בצד ולתת בראש, הכי מקצועי שאפשר (או לדפוק שורה אחת קטנה מאחורי הקלעים, כדי לשמור על פוקוס). למעשה, בניגוד לשנים עברו, ההופעה שהופקה על ידי בלוסטון גרופ לייב ניישן, בהחלט נתנה את ההרגשה שאקסל חזר אלינו בכל הכוח, אחרי שכמעט איבדנו אותו לטובת הסמים והפחמימות.

במה שאפשר להגדיר כשיא, הן במונחי פארק הירקון, והן במונחי גאנז אנד רוזס – הלהקה עלתה לבמה בדיוק בזמן, או ליתר דיוק ב-20:01. "Your in the Jungle Tel Aviv" צעק רוז קצת אחרי תחילת המופע, והכניס את הקהל לג'ונגל מטורף של קצת יותר משלוש שעות.

עם אנרגיות מחודשות, יחסים ששוקמו - אחרי שנדמה היה כי הפעם הבאה שבה אקסל רוז וסלאש יופיעו על אותה הבמה תהיה בגן עדן (או איפה שהשניים היו כנראה מעדיפים - בשערי הגיהנום) - מסכי ענק ולהיטים בלי נשכחים, ניתן לומר ש-61 אלף הצופים בהחלט קיבלו את מה שהם שילמו עבורו, גם אם זה באיחור של כרבע מאה.

אקסל רוז. חזר אלינו בענק. צילום: ליאור כתראקסל רוז. חזר אלינו בענק. צילום: ליאור כתר

להבדיל מרוב האומנים שפקדו את אדמת הקודש, והיה נדמה שעושים לנו טובה, כמו בריטני ספירס שלא טרחה לפתוח את המיקרופון, או אירוסמית' שמפאת הזיופים היה עדיף שהיו שוכחים את המיקרופון סגור, לגאנז היה איתנו חשבון פתוח מ-1993, אז הציגו את אחת ההופעות הגרועות שלהם. הפעם נראה היה שבלהקה היו נחושים לפצות את הקהל המקומי, 24 שנים אחרי שנתנו הופעה שהוגדרה ככישלון על אותה במה בדיוק - הם חזרו כדי לתת עבודה.

הפלייליסט כלל את כל הקלאסיקות הגדולות של הלהקה כגון Sweet Child O' Mine, November Rain, Welcome to the Jungle, Don't Cry, Live and Let Die, It's so Easy, Paradise City , כמה שירים פחות מוכרים בעיקר מהאלבום "Chinese Democracy”, וחידוש מעולה ל-Black Hole Sun של להקת סאונדגרדן.

את השיר הם הוסיפו לרשימת השירים במאי האחרון, כמחווה לכריס קורנל לאחר מותו, והוכיחו לכולם שהם מפלצת רוקנרול דו ראשית שיכולה לבצע שירים שהם לא שלה, בלא פחות רוקסטאריות מהמקור, ואף לתת להם נופח מחודש בקול הבאס של אקסל רוז. נראה שממש כמו קורנל שהלך לעולמו במאי האחרון - רוקסטארז לא מזדקנים, הם פשוט נשרפים.

בכלל, היה נדמה שלא הרבה השתנה מאז הרוק הכבד שלט ברמקולים ברחבי העולם - סלאש עמד על במה בפיסוק, עם תלתלים שחורים שמתנפנפים ברוח התל אביבית המהבילה, וחולצה כחולה פתוחה ומשובצת, ונתן סולואים של גיטרה, כאילו הקהל היה מורכב מבני נוער מרדנים ולא מ'גרופים' שהתברגנו מזמן, וכעת מביאים את הילדים לפארק כדי להראות להם את אלילי נעוריהם. ואכן, כשמצלמת הרחף חגה סביבו, כשהוא עומד עם הפנים לקהל עם הגיטרה כפולת הצוואר, בהחלט היה אפשר לשכוח שהשנה היא 2017.

דאף מק'גאן. החזיר אותנו לשנות ה-90. צילום: ליאור כתרדאף מק'גאן. החזיר אותנו לשנות ה-90. צילום: ליאור כתר

זה לא שהתקופה הארוכה שעברה מאז שהופיעו ביחד לא הייתה ניכרת על חברי הלהקה - כל 55 השנים שעברו על אקסל רוז, אלפי מנות הסם שצרך, ומלחמות האגו עם חברי הלהקה האחרים לא נעלמו מהגבר שרץ על הבמה במכנסי ג'ינס קרועים, בנדנה ושרשראות כסף על צווארו – אך הם גם לא גרעו מהופעתו של הסולן.

נכון, הוא כבר לא אותו נער רוק בלונדיני ומשוגע שיקפוץ ראש אל תוך הקהל, רק כדי לתת מכות למישהו שצילם אותו במצלמת וידאו – פשוט כי זה לא בא לו בטוב, אבל כשאתה עומד שלוש שעות על הרגליים בפארק הירקון, אחרי מעל 20 שנים של ציפייה – הופעה מהוקצעת מתאימה לך יותר מעוד סקנדל, פרשיית מעצר, חדר מלון מנופץ או כל דבר אחר שרוקסטארז עושים כדי לטפח את תדמית הילד הרע.

נראה גם שהאנרגיות חזרו לסולן המזדקן, אחרי כמה שנים בהן היה נדמה שהוא החליף אתה קוקאין באבקת סוכר, והרבה ממנה, כשתמונות שלו עם יותר מדי מצבורי שומן שברו את האינטרנט ב-2010 והפכו לסדרת 'מיימים', עם משפטים כמו “Welcome to the bakery, we got pies and cakes” אותם רוז גם ניסה להוריד ללא הצלחה מהרשת. אז בנתיים, כך מסתבר, הספיק הסולן לרדת גם מהמתוקים, מה שהחלט טרם לאנרגיה שלו על הבמה.

בלטו במיוחד Don’t Cry בביצוע אפי ועוצמתי, November Rain שאקסל ניגן על פסנתר כנף וכמובן – Paradise city המחשמל, איתו הם סיימו את הערב בילווי פירוטכניקה וקונפטי. ואי אפשר לשכוח את מסכי הענק, ועבודות הוידאו ארט שהוקרנו עליהם, אשר החזירו עם שנות הזהב של הרוק הכבד, עם כל הווג'ארס שמגיע איתו - נשים שמניפות את שיערן על אופנוע, גולגלות, לטאות, אש, גיטרות, רובים ושושנים – בפורמט תלת מימדי ומשדרג. היה נדמה שאם שנות התשעים היו מתרחשות היום – ככה בדיוק זה היה נראה, ניינטיז ב-HD.