שנות ה–80 חתומות על אחת התופעות המוזיקליות הייחודיות במדינת ישראל: "איזולירבנד", אולי הלהקה הכי מצחיקה שהייתה כאן, שמלבד חיוכים גם הצליחה לייצר להיטים. כעת חוזרים חברי ההרכב אל ההצלחה ואל הכישרון שלא מומש במלואו. מוזיקה ובידור הולכים בדרך כלל יד ביד, ובתרבות הישראלית זו נוסחה די מוצלחת. זה התחיל עם כוורת וגזוז, שהוכיחו שלא צריך להיות רציני מדי, אפשר לשלב במילים הומור שנון ועדיין ליצור רוק. אחרי ששתי הלהקות סיימו את דרכן על הבמות, עלו להקות בעלות חזות יותר רצינית, כמו בנזין ובמידה מסוימת גם תיסלם. במקביל, עלה צורך בחידוש, משהו שונה ומרענן.

למקום הזה בדיוק נכנסה איזולירבנד. אומנם היא פעלה שנתיים בלבד, בין 1982 ל–1984, אבל הצליחה להותיר את חותמה במוזיקה הישראלית. ההצלחה הייתה מיידית, וההרכב כבש את מצעדי הפזמונים עם להיטים כמו "מלודי", "חג על הגג", "לורליי" ו"סלואו משה".


הפתעה גדולה
איזולירבנד הוקמה על ידי המוזיקאי רוני וייס. היא כללה גם את ריקי מנור, מוטי דיכנה, עמי פרנקל ולתקופה קצרה גם את שרית ברוך (לימים שרית סרי).

"בשנת 1977 הקלטתי הרבה מאוד ג'ינגלים, והזמרים הקבועים שלי היו מנור ודיכנה", נזכר וייס. "עוד לפני כן ניגנתי עם עמי בתוכניות 'ניקוי ראש' ו'עלי כותרת'. ב–1982 שלחתי לקדם אירוויזיון שיר בשם 'מלודי' במסלול ללא מבצע (מסלול שבו אם השיר מתקבל, היוצר פונה למבצעים כדי לעניין אותם בו - ד"פ). אני, עמי, ריקי ומוטי הקלטנו את הסקיצה. למעשה, ההחלטה שאנחנו כהרכב נופיע גם בתחרות הקדם התקבלה רק לאחר שלא הצלחתי לצרף אלינו זמר. ניסיתי את יגאל בשן, אבל היה לו שיר אחר".

מנור נזכרת: "ערב אחד מוטי ואני סיימנו להקליט ג'ינגלים. רוני ביקש שנישאר כדי להקליט את הסקיצה שהוא רוצה לשלוח לקדם אירוויזיון. הוא הזמין לאולפן את לאה לופנפלד לכתוב את הטקסט, לאחר שהשמיע לה כבר את הפלייבק. למדנו את הטקסט והמנגינה על המקום והקלטנו. להפתעתנו, השיר התקבל והפך ללהיט ענק".

שם הלהקה, כמיטב זיכרונה של מנור, ניתן על ידי פרנקל: "הוא החליט לקרוא ללהקה איזולירבנד. איים שאם לא נקרא לה כך, הוא עוזב". וייס: "השם הוא משחק מילים: המשמעות היא סרט בידוד בגרמנית, והאות ב' מנוקדת בסגול ומשנה את המשמעות לבנד, להקה".

התלבושות הצבעוניות, ההעמדה המקורית ופרנקל עם הקסקט והשפם והרווח בין השיניים הפכו את הלהקה, לצד המוזיקה כמובן, לחביבת התקשורת, שחיבקה בחום את שיריה. "היינו להקה של טלוויזיה, על זה בנינו את עצמנו", מספרת מנור. "הצלמים אהבו אותנו, הכירו אותנו מהפקות קודמות, ודאגו לתת לנו יותר פוקוס". דיכנה מספק את גרסתו: "ההצלחה שלנו הייתה דווקא ברדיו, פחות במכירות".

ב–1983 הוציאה הלהקה את אלבומה היחיד, "ישן וגם נחר", קריצה לאלבומו מסוף שנות ה–60 של אריק איינשטיין, "ישן וגם חדש". בעטיפת האלבום מצולמים חברי הלהקה עוברים מעבר חציה במחווה ל"Abbey Road" המיתולוגי של הביטלס.

"הקלטנו את האלבום ב–90 שעות", נזכר וייס. "כולנו היינו אנשי מקצוע: אני כתבתי את התווים. הזמנו נגנים מהשורה הראשונה: אלון הלל בתופים, חיים רומנו בגיטרה. עמי היה עם הבס, ואני בפסנתר. ריקי זמרת ענקית, גם מוטי".

מנור: "היו המון צחוקים במהלך העבודה באולפן, ממש התפוצצנו. כימיה מעולה ואווירה מאוד כיפית. אגב, הודפסו רק 3,000 עותקים מהאלבום. לדעתי, היום מדובר בפריט אספנות יקר".

למרות ההצלחה של השירים ברדיו, וייס מסביר שהם כמעט לא עלו על במות: "הופענו עם שיר בפסטיגל. שש הופעות לילדים בפורים, כ–20 דקות, כחלק מתוכנית. גם כסף לא עשינו. אני אישית לא החזרתי עשירית ממה שהשקעתי בהקלטות ובהפקה. היינו הצלחה בתקשורת, אבל כישלון מסחרי".

שנים אחרי כן וייס נשמע פגוע מכך ששירי הלהקה כמעט לא מושמעים ברדיו. "מגיל 17 הייתי בן הטיפוחים של רשות השידור", הוא אומר. "במשך שנים הייתי מעבד, מלחין, מפיק - כל מה שהיה יוקרתי ברדיו ובטלוויזיה. לכן, מן הסתם, אני והיצירות שלי כמעט לא היינו קיימים בגלי צה"ל. היום רוב התקשורת מבוססת על יוצאי התחנה, ומתעלמים מאיזולירבנד. אני לפחות נהנה להשמיע לצעירים את השירים של הלהקה. הם מתלהבים ולא מבינים איך לא נחשפו לחומר הזה קודם".


דרך אחרת
בשל הכישלון המסחרי נפרדו חברי הלהקה. זה קרה ב–1984, אבל אחרי שנתיים הם נפגשו שוב, כדי להופיע פעם נוספת בקדם אירוויזיון. השיר המועמד: "קפה או תה".

בשנת 1984, לנוכח כישלונה המסחרי של הלהקה, נפרדו חבריה וכל אחד פנה לדרכו. בשנת 1986 הם התאחדו כדי להופיע בקדם האירוויזיון עם הלהיט - "קפה או תה".

"לא התפרקנו", מבהיר וייס, "פשוט כל אחד רצה לממש את עצמו בדרך שונה. אני רציתי להלחין מחזות זמר, לתזמר לתזמורות סימפוניות ולנצח בעולם, עמי היה מעוניין לעסוק בתחום הבישול והמסעדנות, וריקי ומוטי המשיכו בשירה וביצירה".

ב–2006 יצא אוסף משירי הלהקה. ארבע שנים לאחר מכן נפטר פרנקל מהתקף לב. איתו נמוג גם החלום לחזור ולשתף פעולה. "אחרי שעמי מת, הבנו שזה כבר לא יקרה", אומר דיכנה. "שרנו באופן חד–פעמי כמה מהשירים בערב שהוקדש לרוני וייס, ואילן וייל החליף את עמי".

אתם מתגעגעים לתקופה ההיא?
מנור: "איזו שאלה? זו הייתה אחת התקופות המצחיקות והטובות בחיי".

דיכנה: "ברור, איך לא?".

וייס: "להקת איזולירבנד הייתה מבחינתי חוויה עילאית. אני מקשיב לתוצאה ומאוד מרוצה".

איזולירבנד. צילום: צביקה צביקי עשתאיזולירבנד. צילום: צביקה צביקי עשת


הייתם משנים משהו באלבום?

מנור: "ממש לא".

דיכנה: "לא הייתי נוגע בכלום. אני מאוד גאה במה שעשינו".

וייס: "אחד הדברים המעניינים ביצירה אמנותית הוא שאפשר לשנות כל פרט ופרט ולעשות גם אחרת. קשה לי מאוד לקבוע עובדה ולהגיד שאין מה לשנות. באופן כללי, היצירה שלנו הייתה ברמה גבוהה, ואני נהנה ממנה גם היום".

איזולירבנד הייתה דוגמה לכך שהצלחה ברדיו לא מבטיחה הצלחה כלכלית. הלהקה יצרה מוזיקה שלא נשמעה פה קודם, ואף על פי שהתקבלה בזרועות פתוחות בתקשורת, הקהל לא הלך אחריה להופעות והיא נכנעה לקשיים הכלכליים. אבל מהסוף הזה נשאר חיוך שעולה בכל פעם שאחד משיריה מתגלגל באוזן. כי קלאסיקה היא קלאסיקה.