פרולוג
יוסי בנאי ישב מולנו ב"תולעת ספרים" בכיכר רבין. עוד לפני שהמצלמה הוצבה ולפני שהחלה לפעול, הוא כבר דיבר. כרגיל, כשיוסי מדבר אתה חושב לעצמך שחבל שהדברים לא מתועדים. "שחקנים נשכחים מהר", פתאום הוא אמר והזכיר את מאיר מרגלית, שהיה מבכירי הקומיקאים בתיאטרון הישראלי ושנפטר בערך 30 שנה לפני כן ושאיש כבר לא זוכר ולא מזכיר אותו.



ישבנו איתו שם, כמה חברים יוצאי להקת הנח"ל שהחליטו לתעד את יוצאי הלהקה לדורותיה. לשם כך התכנסנו וצילמנו. לא ידענו שכעבור שנה בערך ניפרד ממנו לתמיד בבית העלמין בגבעת השלושה. אולי הוא ידע ואולי בגלל זה דיבר על שחקנים שנשכחים מהר ואולי בגלל זה הסכים לשבת מול המצלמה ולדבר. ואולי זו הסיבה לכך שכמה שנים לפני כן יצא "מכתבים ברוח", הספר שבו העלה מכתבים שכתב לאנשים שהיו משמעותיים בחייו.


אגב, מהרבה סיבות, את הראיון המצולם ההוא לא ראיתי עד עצם היום הזה.



אני שולח מכתבים ברוח


לידידי שנעלמו לעד.


יש רגעים כשהלב קרוע,


הוא בערגה מושיט להם גם יד.



אני הולך לי בתוכי בשקט


כדי לפגוש בי מישהו מוכר.


אני מחלומות עושה לי בגד


ומתכסה בהם תמיד כשקר.



מכל עלה ירוק של עץ פורח,


מכל כוכב נוצץ אי שם,


אני את הד קולם תמיד שומע


של יקירי כולם


(יוסי בנאי)



יוסי בנאי. צילום: חנניה הרמן, לע"מ יוסי בנאי. צילום: חנניה הרמן, לע"מ



אתנחתא
אוגוסט כבר כמעט מאחורינו וה"סליחות" עולות בלילותינו.


אנא בקראנו לקול שווענו


ה', שמעה


אנא ברחמיך עוון בצענו


ה', סלחה



את הפיוט הזה הביא יוסי בנאי ללהקה, עם מילים קצת שונות שכתב לנו:



אנא בחסדך


ולי ולו ולנו ולכם


המפקד, סלח נא



את מה שהשיר הזה עשה אז ללהקת הנח"ל קשה לתאר במילים. החיילים בקהל החלו לענטז ולפזז ולמחוא כפיים ולהשמיע צהלולים מחרישי אוזניים. ברדיו אסרו לשדר את הפיוט הקדוש עם המילים החילוניות רחמנא ליצלן.


אוגוסט כבר כמעט מאחורינו. זה הזמן וזה החודש שאליו קשורים שלושה מנמעניו של יוסי בנאי, שלהם הוא כתב מכתבים ברוח:



אני בוכה דמעות שמחה ואושר.


צועק בקול אילם מרוב כאב.


אני מזיכרונות עושה לי גשר


כדי לחזור אל כל מה שחולף



ניסים אלוני. צילום: ראובן קסטרו ניסים אלוני. צילום: ראובן קסטרו



תמונה ראשונה
"אתה רואה בן אדם עומד על שפת המדרכה. הוא מנפנף בידיים וצועק.


האיש הזה משוגע, אתה חושב לעצמך.


אבל כשאתה רואה את המונית עוצרת לידו, אתה מבין את הקשר"



זה לא קטע ממחזה של נסים אלוני ולא מאחד הסיפורים שכתב. זה מה ששמעתי באחת החזרות שבהן זכיתי להיות נוכח, איך נסים אלוני הבמאי מסביר לאחת השחקניות במחזה שביים כיצד לבצע סצינה מסוימת.



נסים אלוני ויוסי בנאי, יוסי בנאי ונסים אלוני. האחד כתב בעברית יוסי בנאית, והשני דיבר עברית נסים אלונית, ושניהם העניקו לכולנו את העברית הגששית.


הוא תרם ללהקת הנח"ל מערכון. לבמאי יוסי בנאי היה חסר קטע קומי. אז הוא פנה במצוקתו לחבר שלו וביקש ממנו שיושיע. נסים אלוני נעתר. הוא כתב מערכון על בחורה אסרטיבית שקוראים לה יונה שמחזרת אחרי אריה הנחנח, שמסרב לצאת איתה אפילו לאכול גלידה "כי גלידה זה חומר נזיל". אולי שם, במערכון ההוא, נטמנו זרעי ההומור המיוחד שהצמיחו לנו את שלישיית הגששים המופלאה שלא הייתה כמותה במקומותינו. אבל אז, כשנכתב ובוצע המערכון, כשנסים אלוני היה מוכר לקהל כמחזאי הישראלי המקורי והמסקרן ביותר, הוא לא הסכים לחתום בשמו על המערכון שנכתב בסך הכל כעשיית טובה לחבר. בתוכנייה צוין שהמערכון נכתב על ידי לוי גרשון, השם הבדוי שבחר לעצמו נסים אלוני.



הוא נולד ב־24 באוגוסט לפני 91 שנים בשם נסים לוי (לוי גרשון. זוכרים?). שלוש שנים אחרי מותו בגיל 72, כתב לו יוסי בנאי חברו הטוב מכתב ברוח:


"את העברית שהבאת איתך לתיאטרון אפשר היה לא רק לשמוע, אלא גם לראות. זו לא הייתה עברית ארכאית, לא ספרותית ולא מדוברת. יחד עם זאת, היא הייתה תמיד בהירה, עטופה במחלצות פשוטות.


"תוך כדי עבודה על המחזות שכתבת גם למדתי שבתיאטרון, כמו בחיים, שום דבר לא חייב להיות בדיוק שחור ולבן. ולכן בגיבורים שלך אפשר למצוא הרבה שחור בלבן, ובכל לבן תמיד יש צל של שחור.


"כמה נהדר היה, נסים, אילו מותך היה חלק מהצגה בתיאטרון. כי אז, אחרי סגירת המסך היית - כמו שרק בתיאטרון זה אפשרי - קם לתחייה.


"רק שהמוות, נסים, למרבה כל הצער, יצא הפעם בחיים".



חנוך לוין. צילום: גדי דגון חנוך לוין. צילום: גדי דגון



תמונה שנייה
בשביל רבים מאיתנו הם היו כמו רבין ופרס, יפה ושושנה, עפרה וירדנה, ביאליק וטשרניחובסקי, הפועל ומכבי.


נסים אלוני וחנוך לוין. האלוניסטים מול הלויניסטים. האחד לקח אותנו על כנפי דמיונו לארצות רחוקות אל המלכים והנסיכות ואל הכתר. השני שם מול פנינו את המציאות הכעורה, את האנשים העגומים ואת התחת. ושניהם כתבו הרבה על המוות.


חנוך לוין נפטר ב־18 באוגוסט 1999. שנה אחרי - נסים אלוני. הוא היה בן 56.



אלה, תן להם רק הלוויות!


גוויות מגרות אותם, הבכי מוליך לנהי,


הנהי להי, ההי להו־הא, ההו־הא לשלא נדע!...



...כאן נח מי


שאשתו לא נחה


עד שסוף־סוף


ראתה אותו ככה


(חנוך לוין)



שנה אחת לפני כן שיחק יוסי בנאי לראשונה במחזה של חנוך לוין. תיאטרון בית ליסין העלה את "מלאכת החיים", שביים עודד קוטלר עם יוסי בנאי ותיקי דיין. קצת מוזר איך זה שרק אז גילו השניים זה את זה. נכון שהרבה שנים לפני זה כתב חנוך לוין מערכון אחד שהטריף את כל המדינה על מהנדס ואשת מהנדס ועל רבע עוף ובורקס, שביצעו יוסי בנאי ורבקה מיכאלי בתוכנית הרדיו "שלכם לשעה קלה" בקול ישראל. אבל מאז ועד ל"מלאכת החיים" לא נרשם כל שיתוף פעולה בין השניים.


אבל יוסי בנאי כותב מכתב ברוח גם לחנוך לוין שנה אחרי מותו:


"אתה ואני, חנוך, איך לומר, לא כל כך... אני רוצה לומר, גם להכיר אותך ממש בעצם לא כל כך הספקתי. וזה נובע אולי מהעובדה שבכל מה שקשור לעבודתי בתיאטרון יצא לי שם של 'אלוניסט' מושבע. ובצדק...


"...אתה יודע, נדמה לי שהגזמתי קצת ולא הייתי צריך לשאול מה דעתך על המחזות של נסים, כמו שלא הייתי צריך לומר לך מה בדיוק נסים חושב על המחזות שלך.


"אחרי הכל, מה זה כל כך משנה. הכל כל כך מתגמד ונעשה חסר חשיבות כשהמוות ממתין לנו מאחורי כל פינה עם חיוך של בתולה זקנה".



שייקה אופיר. צילום: שמואל רחמני שייקה אופיר. צילום: שמואל רחמני



תמונה שלישית
שייקה אופיר. 17 באוגוסט 1987. 30 שנה. ועוד מעיזים לומר שבתי הקברות מלאים באנשים שחשבו שאין להם תחליף. אז זהו, שלשייקה אופיר לא קם תחליף עד עצם היום הזה. איך אפשר להתחיל למנות אפילו את מה שהשאיר לנו האיש הזה על שלל כישרונותיו, ואיך אפשר להסביר מהן מקצועיות, שלמות ורצינות. כן כן, רצינות בעבודה על הדברים שהכי הצחיקו את כולנו. הבמאי שלנו שלימד אותנו הכל בנועם ובחיוך, בלי להפגין אף שמץ של סמכותיות. שכיבד את כל מי שפגש בדרכו לאולם החזרות. מהשין־גימל ועד למפקד הפיקוד, כולם זכו לקבל ממנו קטע אישי שאלתר במיוחד עבורם.


וזה קטע מהמכתב שיוסי בנאי כתב לו:


"אני הייתי אז נער בגיל ההתבגרות שכל חלומו הוא להיות פעם שחקן. זה היית אתה, שייקה, שהודות לך אני רואה עד היום את הלהקה הצבאית כאחת התחנות בדרך להגשמת חלום התיאטרון שהתבשל אצלי על אש קטנה.


"תוך כדי מלחמת העצמאות נתבשרנו כי להקת הצ'יזבטרון של הפלמ"ח מגיעה לעיר הנצורה כדי להופיע ולבדר את התושבים. ביום המיועד מצאתי את עצמי, כמו רבים אחרים, עומד בצפיפות מסביב למכונית משא צבאית, שעליה עמדתם אתם, חברי להקה שכבר קנתה לה שם בכל הארץ. וכך, בלי כל תפאורה, כששמש ירושלמית משמשת לכם כזרקור... עמדת שם בין כולם - דק, קפיצי ומלא חן כרימון. הלהקה כולה הייתה מקסימה לדעתי, אבל אתה בלטת בעיני במיוחד.


"המזל האיר לי פנים. יום אחד שמעתי בבסיס הטירונים שעומדים להקים להקה צבאית. ואז ראיתי אותך בעיני רוחי על אותה משאית, ורגלי הובילו אותי מיד למשרד קצין החינוך, שם נערכו המבחנים ללהקה.


"ועל זה אומרים: זכינו".



יוסי בנאי. צילום: צביקה ישראלי יוסי בנאי. צילום: צביקה ישראלי



אפילוג
אוגוסט כבר כמעט מאחורינו. גם יוסי כבר איננו ואין מי שיכתוב לו מכתב ברוח. ואולי יש באמת איזה "שם" שבו הם נפגשים ובכלל לא זקוקים למכתבים ברוח.



בסתיו, תמיד בסתיו בשקט ודממה,


יוצאים זיכרונותי על גב ענן קטן.


והם שטים להם מעל האדמה


כדי להתבשם מכל נופי הזמן.



וכמו תמיד בסתיו אני נפרד בצער


מקיץ שעכשיו רואים את קצה סופו.


ובין עלים צמאים, אני עומד כמו נער


ממתין בסבלנות לחורף שיבוא.



בסתיו, תמיד בסתיו חוזרים אלי קולות


שעם הזמן חלפו אבדו כבר ואינם.


והם נושאים איתם זמירות חג ותפילות.


והם נושאים איתם עולם שנעלם. 


(יוסי בנאי)