אפשר לשפוך ים של מילים מפרגנות, אוהדות ומחמיאות, לצד אחרים שיעדיפו להשמיע מילים אפלות, ביקורתיות ומעליבות על שני אנשי הלילה של המדינה, ראובן לובלין ושמעון שירזי. אך על עובדה אחת אין מחלוקת: שניהם ראויים לפרס מפעל חיים על תרומתם האדירה לסצינת חיי הלילה בישראל, ובלעדיהם חיי הלילה של תל אביב וירושלים היו נראים אחרת.



מחר ייערך טקס פרסי חיי הלילה, או אם תרצו, האוסקר של הקלאברים והבליינים בישראל, הנערך בחסות מותג הוודקה סמירנוף, ושני הטיפוסים הצבעונים הללו יקבלו אות על מפעל חייהם. "עוד לא סיימתי ואני פה לעוד הרבה שנים", מבטיח לובלין, שיוכל להתהדר מעתה גם בתואר Master of The Night. זה נשמע לו גם הרבה פחות מאיים מנורת האזהרה המהבהבת בדרך כלל למקבלי פרס מפעל חיים.



"זה לגמרי לא מקרי שאני מועמד השנה גם בקטגוריות אחרות של התחרות, כמו מועדון השנה ("בית מעריב" - צ"א), מסיבת השנה או מפיק השנה", אומר לובלין. "בגיל 60 אני נהנה להידמות לאייקונים 'קשישים' אחרים, שעשו בלגן במשך כל חייהם הסוערים אך עדיין בועטים בעוצמה. אם מיק ג'אגר יכול, גם אני יכול".



שמעון שירזי. אלי בוחבוט
שמעון שירזי. אלי בוחבוט



הדבר הכי חם בירושלים
ראובן אוסקר לובלין נולד בארגנטינה, ושעות רבות מנעוריו בפרו העביר מאחורי עמדת הדי־ג'יי. הוא ניגן למקומיים מה שהם אהבו, פסדובלה, סלסה ושאר ריקודי זוגות ספרדיים. אבל עמוק בפנים לובלין תמיד היה איש של דיסקו ומוזיקה אלקטרונית. ב־1978 עלה לישראל, ושנתיים אחר כך החל ללמוד אלקטרוניקה בגבעת רם בירושלים. הקמפוס הירושלמי ומועדוני הסטודנטים במעונות יהפכו מהר מאוד לזירת העסקים הלילית הראשונה שלו, ויסמנו את לובלין כדמות מובילה בסצינה הירושלמית.



מועדון "12 וחצי" היה שוקק תמידית, וצחי הנגבי, שעמד בראש אגודת הסטודנטים באותם ימים, נתן לו לנהל את מועדון ה"בר אתון" מעל פסגת הר הצופים.



מהר מאוד הפך אותו לובלין לדבר הכי חם בירושלים. סטודנטים ורבים אחרים שחררו על הרחבה את מועקות החיים. לובלין לא הסתפק בשליחות זו בלבד, והוא החל גם להרים הופעות מקומיות של אמנים נחשבים כשלמה ארצי, ריטה ואריק איינשטיין, הצטרף כשותף בחברת הגברה וב־1988 זלג לראשונה מחוץ לקמפוס עם מועדון ה"האנגר". אחריו הגיעו גם "האופרה", "דקדנס", "דפארדייה", "אינקוגניטו" ומועדון ה"סינג־סינג" המקורי, דמוי בית הכלא הנודע. בשיאו החזיק לובלין ארבעה מועדונים במקביל, אך "האומן 17" הפך במרוצת השנים לשם נרדף ללובלין, יותר מכולם.



המגה־קלאב שהוא פתח באזור התעשייה תלפיות בירושלים באמצע שנות ה־90 יועד מראשיתו לז'אנר האלקטרוני האיכותי לפי הראש של לובלין, בשונה משאר המקומות המסחריים שלו, שהותאמו לקבוצות גיל ואופי משתנים. החידוש שלו כלל הקפדה יתרה על מערכת הגברה עם סאונד מושלם ומדויק, ורשימת תקליטני־על שהתייצבו בעמדת הדי־ג'יי שלו.



באותן שנים גם החל הרומן המקצועי הממושך שלו עם "מפעל החיים" הנוסף, שמעון שירזי, מפיק ה־FFF - ליין המסיבות המולטי־סקסואליות. מאז ידעו השניים הרבה עליות ומורדות (בין היתר סביב שיתוף הפעולה עם המגה די־ג'יי עופר ניסים). אבל למרות כל המתחים והעימותים ביניהם, איש לא ייקח מהם את רגעי החופש הקסומים שהם הביאו לאלפי קלאברים מאושרים על הרחבה, ואת האפטר פרטיז הכי עליזות והכי פרועות שהיו כאן מאז ומעולם. לכל אחד מהם יש חלק גדול בסימון ישראל על מפת חיי הלילה העולמית.



אך יש גם פרקים פחות זוהרים כמו הפרק שבו לובלין ושותפיו נגררו להליך משפטי ממושך, אחרי פשיטה יסודית של רשויות המס על מסיבותיו ומועדוניו, שבסופו נשלח לובלין ב־2005 לשנה וחצי מאסר בפועל לאחר שהורשע בהעלמת מס. לצד ההסבר המקצועי שלו - על מגמות שליליות שהפכו מועדונים רבים באותה תקופה למגה־ברים.



ראובן לובלין. צילום: אריק סולטן
ראובן לובלין. צילום: אריק סולטן



כשאת מקומם של הבליינים שהיו קונים לקראת כל מסיבה את הסם המתאים ומתלבשים בהתאם - תפסה המוזיקה המזרחית וקהל שרגיל לשתייה חינם. לובלין גם משוכנע כי רבים חיפשו אותו ואת שותפיו. "מי שקורא את פסק הדין ואת כתב האישום, רואה שאין שום קשר ביניהם", הוא מוסיף. לובלין, שנושם וחי את הלילה, מנוסה בעימותים רבים אחרים ובלתי נמנעים כמעט מול המשטרה והרשויות, כמו בעניין החריגה מתקן מספר המבלים המרבי המותר.



סקס בשירותים
לאחר כשנה לובלין שוחרר וחגג במסיבת ענק עם רבים מאנשי הלילה של ישראל. "הגדולה שלי בקטע הזה שהמשכתי לעשות את מה שאני רוצה, מה שאני מאמין בו, עם הדי־ג'ייז שאני הכי אוהב, למרות שהפסדתי המון כסף", משחזר לובלין. העבודה של לובלין היא גם הבילוי שלו. מעטים יודעים כמוהו איך מגבשים קהל לאנרגיות מוצלחות, איך מוכרים הרבה אלכוהול, כמה סקס באמת יש בשירותים ומה באמת גורם לאנשים להשתחרר במועדון. יש לו עמדות נחרצות נגד הצביעות לגבי השימוש בסמים לעומת חוקיות האלכוהול, ולדוגריות שלו יצא שם דבר. אין לו שום עכבה או בעיה למכור בקבוק מים במחירים בשמיים, רק מפני שרבים מהבליינים מעדיפים לשתות אלכוהול מחוץ למועדון.



בדיעבד, יש דברים שהיית עושה אחרת כיום?
"יש אנשים שלא הייתי חובר אליהם, למשל. רוב האנשים באמת מאכזבים אותך, כי חשבת שאתה אוהב אותם ושהם אוהבים אותך, אך בסוף אתה מגלה שהם מנצלים אותך וזה הכי כואב בדרך, לא משנה לאן אתה הולך. אתה נהיה זאב בודד".



מה הדבר הבא בסצינה?
"אחרי שהברים עשו נזק לחיי הלילה והמועדונים הפכו לפיק־אפ לרווקים ולרווקות, מתחילה סוף־סוף להיווצר סצינה חדשה, כי נמאס לאנשים. הם מתחילים לחזור למסיבות טובות עם מוזיקה איכותית כמו ב'בית מעריב', 'אלפבית' וכמה מועדוני אנדרגראונד שצצו בשנה האחרונה. אחרי שנעלמנו מעולם התרבות הלילי הזה לפני כעשר שנים, לשמחתי אנחנו חוזרים אליו".



מכל התארים שאפשר להצמיד לך, די־ג'יי, קלאבר, מפיק ובעל מועדון, מה הכי מתחבר אליך?
"בן אדם. מענטש. זו הכותרת שהכי מאפיינת אותי. עשיתי הכל באהבה, לא בשביל הכסף".



טקס פרסי חיי הלילה, 12 בספטמבר, שלישי, 21:00, רדינג 3, נמל תל אביב