"להחזיר הכל, אבל באמת הכל, כולל מזרח ירושלים". גברי בנאי, לא בדיוק טיפוס של הפגנתיות ופרובוקציות, מלווה את דבריו בתנועת יד גורפת. אמירה לא פשוטה, בטח כשהיא באה ממי שמשפחתו מזוהה עם העיר ומעלה מופע בשם "אלה הם בנאי" עם ילדיו אורי ובעז. "בעצם, אני פנסיונר", הוא מציג את עצמו ערב טיסה לאילת, לשם הופעה עם בניו ביטבתה.

"בכלל לא תכננתי לצאת באיזו הצגה ולהתחיל להסתובב מחדש בדרכים. יום אחד בא אלי הבן שלי אורי וסיפר שיש לו הופעה במלון ‘ממילא' בירושלים, שבה הוא הולך לספר כל מיני סיפורים על המשפחה. ‘אולי תבוא גם אתה כאורח ואני אסדר שייתנו לך חדר', הציע. ‘טוב', אמרתי. איזה אבא מסרב לבן שלו? ככה זה התחיל".

גברי בנאי עם הבנים בעז (משמאל) ואורי במופע "אלה הם בנאי". צילום: פיני סילוק גברי בנאי עם הבנים בעז (משמאל) ואורי במופע "אלה הם בנאי". צילום: פיני סילוק

טמן לך פח, התכשיט.
"לא רק הוא. יצא שבאותה הופעה נכחה המפיקה מרים עציוני. ‘שמע, זה יופי של דבר', היא אמרה לי והחליטה לקחת את העניין לידיים שלה. סיפורים על משפחת בנאי ושירים לא חסרים. אז צירפנו אלינו את הבן השני שלי בעז ויצאנו לדרך. ככה, בלי הרבה ציפיות, נולד מופע הבידור המוזיקלי שלנו".

נישאים על כנפי הזיכרונות ובלי תרועת שופרות הפרסומת, עוברים גברי ושות' ממקום למקום ואוספים קהל שהולך שבי אחריהם. "הכל בא מתוך געגועים לבית ברחוב האגס 1, בשוק מחנה יהודה בירושלים, שהיה מלא בשמחת חיים של אבא, אמא, שבעה אחים ואחות, שמהם נשארנו יצחק (אביהם של מאיר ז"ל, אורנה ואביתר - יב"א) ואני", מציין גברי, הילד הנצחי של הגשש, כבר בן 78.

אל המיית הגעגוע שבדבריו מצטרפת עד מהרה נימה של ביקורת. "ירושלים של היום כבר לא ירושלים העולה מהמופע שלנו", הוא סח. "50 שנה עברו ממלחמת ששת הימים ושוב זאת לא ירושלים מאז, שהכרתי ואהבתי. זה בכלל דבר אחר. פנאטים, זה מה שאני רואה בה כיום, עם לא מעט אנשים קנאים".

מה זה עושה לך?
"כעת אני לא אוהב לבוא לירושלים. הגם ש–60 שנה אחרי שעזבתי אותה כדי להתגייס ללהקת הנח"ל ממשיכים לראות בי ירושלמי".

גברי בנאי. מירי צחי גברי בנאי. מירי צחי

שלא ייגמר

ירושלמי - וגשש לנצח. גברי שוב בשלישייה. אבל במקום שייקה ופולי, הוא מופיע עם הנבחרת הפרטית שלו: אורי (48) - המשלב קטעים מההצגה "בוסתן ספרדי", שבה הוא מופיע בהבימה כמעט 20 שנה - ובעז (40), שתורם בשירתו לצד המוזיקלי.

"הילדים האלה נולדו בתוך הגשש", משתבח אביהם. "הם יודעים על הגשש פי שמונה יותר ממני. אומנם אני חתום כעורך על ‘אז מה היה לנו שם', ספר שהוצאנו בהוצאת מודן ובו מיטב המשפטים ה'מחוזיים' ממערכוני הגשש החיוור, אבל את רוב העבודה בספר עשה בעז".

מרתק לראות איך שלמרות כל ההילה של הגשש והיוקרה של פרס ישראל, במופע אתה מופיע בצד הבמה ונמנע מלהשתלט עליה.
"ככה אני. תפסתי לי פינה ונוח לי בה. אני לא מחפש כבוד ולבלוט. נהנה יותר להופיע כחלק מצוות".

"חלק מצוות"? בפרסומי המופע כתוב - "כתיבה, בימוי ועריכה: גברי בנאי".
"טוב, מישהו צריך להיות חתום על כל העסק, אבל אורי ואני בנינו יחד את המופע, שאותו אנחנו מתחילים בבית שבשוק, ולקראת הסוף שלו, אחרי שאנחנו מעבירים את הקהל דרך הסיבוב שעשתה משפחת בנאי, אני חוזר עם הקהל אל שכונת הילדות שלי".

היכן "שיר הטלפון"?
"שיר הטלפון' יותר מדי גששי מכדי שנכלול אותו במופע. כך גם להיטים כמו ‘כולם חכמים כולם' ו'יפות יפות'. מעדיפים להביא שירים, כמו ‘שיר הדייג' (פרש דייג הרשת), שבזמנו הצליחו ועם הזמן כאילו נשכחו. כשיובל (בנאי) סיפר לי איך נזכר בו עם אהוד (בנאי), אמרתי - ‘זה רעיון!' וצירפנו אותו למופע לאחר ששכחתי ממנו".

ברם, מתברר שגברי לא שוכח כל כך מהר. מדי פעם הוא נזכר בסיפור מהעבר וחורג ממסלול הראיון. כשהוא מבחין שהצלמת מתעכבת מעט עם הפלאש שקרס זמנית, גברי מנתר באחת אל נעוריו. "הייתי חשמלאי רכב", הוא שולף סיפור. "כשהייתי נער, רצו בבית שאלמד מקצוע - וזה לגמרי לא עניין אותי. שחקן, זה מה שרציתי להיות. זה לא עזר לי. שלחו אותי ללמוד ב'אורט', בית ספר מקצועי. שנתיים הספיקו לי שם. כשעלתה השאלה מה אעשה עד הצבא, הציע אחי אברהם שאעבוד במוסך של ‘פורד'".

באמת עבדת שם?
"איפה! כל הזמן הייתי שר להם שירים וביניהם עובד קצת".

כיום, כידוע, הוא עובד במשהו אחר ולשם כך הוא מעדיף אולמות קטנים, כמו אולם רפפורט בהבימה. "אני רוצה את הקהל קרוב אלי כדי לדבר אליו בגובה העיניים ותוך כדי מגע אינטימי. זה גורם לי להרגיש יופי. כמו הקהל, כשאנחנו מתקרבים לסיום, אני לא רוצה שזה ייגמר".

זה מה שהקהל צריך בימים אלה?
"לא אמרתי שום דבר כזה שצריך. הקהל צריך שלום ושיחזירו את השטחים. מצדי אני בא לבדר אותו. אין לי כוונה לחנך ולהטיף. שמירי רגב תחנך".

הופה, הגענו אליה.
"עזוב אותי ממנה. לא רוצה לדבר עליה. בושה".

קראת לה פעם "בהמה".
"לא ידעתי שהקליטו אותי. בדרך כלל אני לא נוהג לדבר בסגנון הזה".

התחרטת?
"התחרטתי על כך שאמרתי מה שאמרתי. אבל מירי רגב עושה את כל המאמצים כדי להוכיח שצדקתי. כממזרתה לא קטנה, היא יודעת שהיא עושה מה שהיא עושה בכוונה ונמצאת כל הזמן בחדשות ובטלוויזיה".

בעצם, מה יש לך נגדה?
"מירי רגב כל הזמן אומרת שהיא בעד המזרחים ועושה ההפך ממה שהיא מדברת. היא עושה עניין עדתי מעדות המזרח. זה מה שיש לי נגדה".

והזוג המלכותי נתניהו?
"אני לא רוצה כלום מביבי. אם רק יעשה שלום, אוהַב אותו ואחבק אותו. חוץ מזה, הזוג הזה לא מעניין אותי. אבל כששניהם גורמים שחיתויות, שמגיעות אל תוך הצבא, ודאי שזה מרגיז אותי".

גברי בנאי. צילום: מירי צחי גברי בנאי. צילום: מירי צחי

אתה אומר את מה שאתה אומר והקהל הימני ממשיך לאהוב ולחבק אותך.
"זאת בעיה שלהם, לא שלי. אני זוכר שכאשר הופענו בשידורי התעמולה של המערך בבחירות 84', הודיעה לי אחותי עליזה, שחייתה בירושלים: ‘שורפים את הקלטות שלכם'. אמרתי: ‘יקנו חדש'. ומה אתה חושב? בדיוק ככה זה היה. כל כך אהבו את הגשש, שכאשר ראו שיצאנו נגד הליכוד, הם אמרו שבוודאי עשינו את זה בשביל כסף. ואם זה בשביל כסף, על זה סולחים.

"למי היה אז ראש להתעסק איתנו. מלחמת לבנון הראשונה. אינפלציה של מעל 400%. כל מיני דברים שלעומתם יש כאלה שהיום ביבי מתקבל אצלם כמו קדוש. בטלוויזיה הראו זקנה מנשקת לו את היד בשכונת התקווה. כמו אלוהים! ובשבילי הוא לא אלוהים".

לא אשאל אותך על קריית ארבע או אריאל, אבל לו הייתי רכז תרבות במעלה אדומים ומזמין אותך להופעה בעירי, האם היית בא?
"אנחנו לא מופיעים בשטחים".

מעלה אדומים שוכנת מטר מירושלים.
"לא חשוב המרחק, אני לשטחים לא נכנס. אפילו לא לעיר העתיקה בירושלים. ולמה? אני לא הולך למקומות שבהם לא אוהבים אותי. והערבים לא אוהבים אותי בצדק. כי אנחנו כובשים. בשום מקום בעולם לא אוהבים את הכובש. אז אני לא שם".

בכל זאת היית.
"מתי?"

במילואים.
"בוודאי. כשעשיתי מילואים זה היה דבר אחר. הופעתי היכן ששלחו אותי".

שלישיית הגשש החיוור. צילום: במחנה,אבי שמחוני שלישיית הגשש החיוור. צילום: במחנה,אבי שמחוני

אז מה אתה אומר, צריך להחזיר הכל?
"כן, הכל. בשביל שלום הייתי מוכן להחזיר אפילו את מזרח ירושלים".

גם את מנשייה ואת יפו?
"יש רגע שאומרים 'עד כאן'. אם בעבר דובר שנחזור לגבולות 48', עכשיו הערבים מסתפקים בגבולות 67' ולא דורשים את יפו וכאלה. צריך לקבל את זה. אם לא כן, אף פעם לא יהיה שלום. אם רוצים להגיע אליו, צריך לחתוך דברים. אם לא כן, לא יהיה לזה סוף. כשאומרים 'חמש דקות מכפר סבא', זה גם שלוש דקות מקלקיליה. יש לחשוב גם על הצד השני. מספיק להפחיד אותנו. פה זו מדינה של הפחדות. והרי ביבי לא מפסיק להפחיד; היום בעניין של איראן, מחר אני לא יודע על מה".

ואם לא ביבי?
"אני מאמין שאם יהיה פה מנהיג משכמו ומעלה ואצל הערבים יקום מנהיג חזק כמו סאדאת שדרש הכל ולא ויתר, אולי יהיה שלום. עובדה היא שיש לנו שקט מהצד המצרי".

 

אתה יודע מה חסר לי במציאות הנוכחית?
"תגיד".

חסרה לי כעת שלישיית הגשש החיוור, שבטח הייתה מכינה ארוחת גורמה מהמציאות העכשווית.
"הגשש חסר גם לי. בייחוד פולי. אני לא מפסיק לחשוב עליו. רוצה לתת לו כל מיני רעיונות למערכונים ואין למי. מתגעגע לחזרות של הגשש שנמשכו שנה ויותר. ולא עבדנו סתם. דברים שעשינו לפני 50 שנה נשארו עד היום".

חברים לחיים

ואיך התחיל הכל? "אם נהיינו משפחה של זמרים ושחקנים, הכל בגלל יצחק נבון", מספר גברי במופע ובראיון. "אם לא הוא, אני לא יודע אם מאיתנו - משפחה שומרת מסורת - היו מגיעים לבמות. יום אחד בא מי שעתיד היה להיות נשיאנו החמישי וסיפר לאחי הגדול יעקב שפותחים חוג דרמה בירושלים. רפאל צבי, שחקן הבימה, היה שם המדריך. יעקב הלך איתו, נהיה שחקן ואנחנו בעקבותיו.

יעקב בנאי. צילום: פלאש 90 יעקב בנאי. צילום: פלאש 90

"אם לא הם, קשה לדעת איך היה הולך כל הסיפור. לזכותם של ההורים שלנו ייאמר שהם לא הלכו נגד, וזרמו איתנו. האווירה בבית השתנתה. יעקב יצא להציג בתל אביב. יוסי יצא אחריו והגיע ללהקת הנח"ל. כשהביא את החברים שלו משם לבר־מצווה שלי, ידעתי דבר אחד בבירור - גם אני ארצה לשרת בלהקת הנח"ל. ואת זה הגשמתי בהמשך".

בין שמונת ילדי משפחת בנאי הוא היה בן הזקונים ונשאר כזה. גם בגשש. "שם תמיד הייתי במערכונים הילד, הגם שמשלושתנו הייתי הכי מבוגר, אפילו יותר משייקה", מעיד גברי, שבשלישייה היה הגורם המלכד. שייקה אופיר, במאי שתי התוכניות הראשונות של הגשש, סיפר שבמשבר שפרץ בין שתיהן, כאשר שייקה לוי חשב לעבור לקריירת זמר בעוד נפשו של פולי נהתה אחרי התיאטרון, גברי היה זה שרצה רק את הגשש.

גברי זוכר חסד נעורים לאברהם דשא, האב המייסד של הגשש החיוור: "פשה התחיל את הסיפור. כשהיה ברור שלא נמשיך לתוכנית שלישית של להקת התרנגולים והוא ראה שאנחנו כזה ביחד, הוא הציע שנופיע כשלישייה במועדון שלו, ‘הסנטר הכפול', ביפו. בלעדיו לא היה הגשש. הבנאדם לקח שלושה תרנגולים והביא אותם להיות חברים לחיים".

גברי בנאי עם הבנים בעז (מימין) ואורי במופע "אלה הם בנאי". צילום: פיני סילוק גברי בנאי עם הבנים בעז (מימין) ואורי במופע "אלה הם בנאי". צילום: פיני סילוק

עד היום?
"רק לפני שבועיים נפגשנו אצל שייקה בבית על קפה. מדברים על כל מיני נושאים. למשל, דפנה אשתי נוסעת הרבה לברלין, שם יש לה כל מיני עסקי נדל"ן. אז אל מי באו אורנה ושייקה להתייעץ לקראת הנסיעה לשם? ברור שלדפנה".

"היינו נפגשים בכל בוקר בשמונה בבריכת ‘גורדון' עם שייקה אופיר, הבמאי שפשה ארגן לנו", הוא צולל אל ימי בראשית. "פשה היה נשאר בבית ומחכה שנגיע אליו אחרי שעשינו כמה בריכות, למרות שלא הייתי שחיין מי–יודע–מה. ירושלמי נשאר ירושלמי. לאחר ארוחת בוקר אצל פשה היינו עובדים על תוכנית, שהתבססה על פזמונים. אבל עם במאי כמו שייקה אופיר, היה טבעי שהדגש יעבור למערכונים".

"לא היינו סיפור הצלחה מהרגע הראשון", מוסיף גברי. "בתחילה לא ידעו איך לאכול את הדבר הזה שנקרא הגשש החיוור. די מהר העניין תפס, אם כי לא חסרו משברים, בפרט שעם הקמת שלישיית ‘התאומים', ניסה חנן גולדבלט למשוך אליה את פולי, אבל זה לא הצליח לו".

הם נשארו יחד כל השנים. עם זאת, אני מעיר לגברי שלמרות כל הקרבה ביניהם, נראה שמעולם לא היו זה בתוך זה. "בהתחלה, ארבעתנו, כולל פשה, היינו כאלה, אבל כשהתחתנו ובאו הילדים, באופן טבעי הייתה התרחקות בינינו", הוא מאשר. "למרות זאת הייתי עם פולי עד הסוף. כשעמד לשחק באיזו קומדיה אנגלית בתיאטרון באר שבע, קרא לי לבוא איתו. ‘יש שם איזה תפקיד נחמד בשבילך, בוא ונשתעשע יחד', הציע. לא חשבתי להגיד 'לא' לפולי. כשהתחילו החזרות, בשלב מסוים הבחנתי שמשהו לא בסדר איתו. ‘אתה נראה לי צהוב', אמרתי לו".

גברי בנאי עם ישראל (פולי) פוליאקוב. צילום: במחנה,אבי שמחוני גברי בנאי עם ישראל (פולי) פוליאקוב. צילום: במחנה,אבי שמחוני

איך הוא הגיב?
"אז פולי סיפר שיש לו בעיה של אבנים בכיס המרה. כשניתחו אותו, גילו אצלו סרטן בכבד. נשבר הלב איך הלך מאיתנו מהר".

ניסו לפתות אותך ואת שייקה להמשיך בלעדיו?
"בטח, הרבה פעמים. הציעו שנוסיף מישהי, אולי מישהו, אבל בשום פנים ואופן לא הסכמנו. מבחינתנו הגשש תמיד רק פולי, שייקה וגברי, לא אחרת".

עושה רושם שאם החזקתם מעמד יחד 36 שנה, זה הודות לכך שבניגוד להרכבים כמו הביטלס או כוורת, לא היו לכם יומרות לכתוב את החומר של הגשש.
"יכול להיות. אומנם לא כתבנו את החומר, אבל מעולם לא הגיע אלינו מוכן. שום מערכון לא הצגנו בדיוק כפי שהוגש לנו. היינו עובדים עליו ומלטשים אותו. משנה לשנה נעשה העניין יותר ויותר קשה, כשהרגשנו שאנחנו מתחרים עם עצמנו. מתישהו התעייפנו מכל התהליך, עד שבשנת 2000, אחרי 36 שנות גשש, החלטתנו לגמור את הסיפור כשאנחנו עדיין בשיא ולפני שיגידו עלינו שזה לא מה שהיה פעם. מזה פחדנו. כי ידענו שבסופו של דבר אם לא גומרים בזמן, זה מה שקורה".

אבל אהבו אתכם.
"אכן, אהבו, אבל לפעמים אוהבים ואחר כך שוכחים ואפילו שונאים. אז אולי כדאי שעה אחת קודם".

ניסית להקדים רפואה למכה?
"לפני הפירוק יצאתי בהצגת יחיד. ‘אחלה מדינה', קראו לה, שם שמתאים להיום. יוסי, אחי, כתב וביים - אבל זה לא עזר. אולי התוכנית לא הייתה טובה מספיק".

לאחר פירוק הגשש ב–2000, בד־בבד עם הזכייה בפרס ישראל, גילה גברי נוכחות מוגבלת על הבמות ובקולנוע. אחרי מסע של 36 שנה בהרכב, אין לו שוב הלהט לטפס על הר נוסף. "אני גם עצלן שכזה", הוא מעיר אגב חיוך שובב. "נראה שבסך הכל החיים די החמיאו לי. גם להקת הנח"ל - התגשמות חלום בשבילי - גם התרנגולים, גם הגשש, גם מה שעשיתי בטלוויזיה עם ישראל אהרוני, גם כמה סרטים, שאחד מהם ("גבעת חלפון אינה עונה" - יב"א) הוא הסרט הנצפה ביותר. ועכשיו, ‘אלה הם בנאי', מופע שהקהל מתרגש בו".

יוסי בנאי. פלאש 90 יוסי בנאי. פלאש 90

אף אתה מתרגש?
"תמיד. ואחרי כל השנים. זה לא משהו שנגמלים ממנו. כל הופעה זו מלחמה אחרת ולא חשוב כמה יש בקהל. אין לזה תרופה. מה שאני יודע זה שעלי להיות טוב ומרוכז".

וואלה, אוהבים אותי
"עצלן שכזה", נוח לו להעיד על עצמו, אבל לעולם לא יתעצל לצאת לביתו השני. "בכל יום חמישי אני עולה לרכב ויוצא להעביר את סוף השבוע בבית בעין הוד", הוא מעיד.

על כך גברי אסיר תודה לאחיו יוסי. זה קיבל הצעה מחברו, איצ'ה ממבוש, לרכוש בית בכפר. משלא הסתדר העניין ליוסי, הוא העביר את ההצעה לגברי. "עין הוד הוא עולם אחר", הוא מציין. "שקט ושלווה, אין הרעש של תל אביב. אוויר צח, נוף, ציפורים וחזירי בר. חברים אחרים. לא יכולתי לבקש לעצמי ניקוי ראש טוב יותר".

עם זה, הבמה ממשיכה לקרוץ. פעם ארטיסט, תמיד ארטיסט. "לא מזמן היו לאהוד וליובל - שני האחיינים שלי, שבעבר הייתי הבייביסיטר שלהם - ארבע הופעות בהיכל התרבות", הוא מספר. "כשהם קראו לי לבוא ולשיר את הקטע בארמית מתוך השיר על הבית ברחוב האגס, נעניתי. ארבע פעמים באתי בהתנדבות בשביל השורות האלה וגם שרתי איתם את השיר על זכרון יוסף ושכונת הפחים. בכל ערב הקהל נעמד וקיבל אותי במחיאות כפיים. וואלה, הבנתי, אוהבים אותי. גם עכשיו".

וכעת, לאן?
"עכשיו אני נוסע עם האישה ליפן. אם אפשר ליהנות מהחיים, למה לא?".