"בדרך לפסטיבל עוצרים בוולגריה" היא אחת מתוך שמונה הצגות מקוריות שנבחרו לעלות בפסטיבל עכו 38 לתיאטרון אחר. המחזה, מאת ובבימוי יגאל אבן אור, עוסק בסערה שנוצרה בפסטיבל כתוצאה מפסילת המחזה "אסירי הכיבוש" מאת עינת ויצמן - מה שהוביל להתפטרות המנהל האמנותי של הפסטיבל אבי גיבסון בר־אל ולמינויו של מוני יוסף תחתיו.
במהלך ביקורי השנה בפסטיבל עכו, החלטתי להתמקד בהצגה שעוסקת ישירות בסיטואציה המורכבת שהביאה לביטולו של הפסטיבל במתכונתו הנוכחית ובהקמת צוות אמנותי חדש. בסופו של דבר, המטרה הייתה לבחון אם אפשר לעבד את הסיטואציה המורכבת לכדי הצגה בעלת משמעות, מה שהוביל לעניין רב ועורר ציפיות בשמיים. אלא שכוונות טובות לחוד, ותוצאה סופית עלובה במיוחד לחוד.
אבן אור בחר לעבד את החומרים של מציאות חיינו ושל האמנים שלקחו חלק השנה בפסטיבל, ולקרב אותם אל הקהל. אולם, הניסיונות הללו השיגו תוצאה הפוכה, בזכות ביצוע כושל למדי.
הטיפול בחומר האקטואלי והאווירה התיאטרלית על הבמה, אינם מחפים על הצורך לבנות עיבוד דרמטי ראוי ולא מגוחך, שימחיש לקהל את המשמעויות הנסתרות של הטקסט. במקום זה, קיבלנו מחזה בעייתי, המתנהל בקצב איטי מאוד. מחזה כזה לא היה צריך להיות מוצג, אלא להשאיר לעבודה בחדר החזרות, או אולי אף לגנוז. זאת בשל עבודת דרמטורגיה כושלת, שלא צלחה את הניסיון לעבד את המחזה לתיאטרון באופן מרתק.
ללא מתח דרמטי וללא דמויות אמינות, אין רגע אחד של התעלות שאפשר לזהותו כרגע מכונן. עבודת השחקנים אינה מעמיקה, אלא ילדותית ושטחית, והבימוי אינו מצליח להתגבר על חומר הגלם הבעייתי.
בסיכומו של דבר, ההצגה מעוררת תחושת תסכול רבה בשל היעדר אמירה בימתית. ללא אמירה על הבמה, נדמה שבריחת הצופים מהאולם בשעת ההצגה, היא האמירה האמיתית והנוקבת ביותר שיצאה ממנה.