ניק קייב לא דיבר יותר מדי עם הקהל במהלך ההופעה אמש בהיכל מנורה מבטחים. קצת "גוד איבנינג תל אביב", קצת "איי לאב יו תל אביב", קצת "טנק יו תל אביב", קצת "איים פאקינג קרייזי אבאווט יו טו", ושום מילה על ה־BDS. אבל קייב, כבר בן 60, שהגיע להופיע בארץ אחרי שני עשורים, לא באמת צריך לדבר.
הוא מתקשר עם עדת המאמינים שלו דרך הביצועים האקסטטיים לשירים הגדולים, שבהם הוא לא נח לרגע. אחוז תזזית הוא עף מקצה אחד של הבמה לשני, מנופף את האצבע בלהט לעבר כל פרצוף בקהל, צולל פנימה לתוך גושי מעריצים, מתחבק איתם, מתנער מהם, מעיף להם את הטלפונים בזעם, נותן להם להחזיק אותו, משתחרר מהם וטס לקצה אחר של היציע, משקיט אותם, אומר להם בקול פתייני: "קאם און, קאם און", מבקש מהם ברכות: "סיט דאון, סיט דאון", לופת אותם, צורח להם עם המיקרופון לתוך האוזן שלהם, דורש התמסרות מוחלטת. ומקבל.
מתמודד עם האסון על הבמה
ניק קייב, צנום כהרגלו ולבוש בחליפה שחורה וחולצת תכלת עם שרשרת זהב (והדמיון לווינסטנט וגה, הוא ג'ון טרבולטה, מ"ספרות זולה", מעלה געגועים), התחיל את ההופעה עם "Anthrocene", "Jesus Alone" ו־"Magneto" מ־"Skeleton Tree", שנכתב והופק ב־2015. כשהוא שר "With my voice"-I "am calling you" האווירה בהיכל היא של קינה או תחינה רליגיוזית שמעניקה הצצה לטרגדיה נוראית שעבר האמן האוסטרלי. כידוע, ב־2015, בעת שקייב עבד על "Skeleton Tree", האלבום ה־16 שלו ושל ה־"Bad Seeds" שאותו הגיע לקדם, בנו בן ה־15, ארתור, נפל מצוק בסמוך לעיירת מגוריו ברייטון שבאנגליה לאחר שלקח LSD.
קייב בחר להתמודד עם האסון על ידי עבודה מואצת יותר על האלבום ועל ידי ניסיון כדבריו "להפיק משהו טוב מהנסיבות". אחר כך הודה ש"האבל הפומבי הציל אותנו".
מרגישים את הלב
הצל הזה ללא ספק מרחף מעל ההופעה, ובא לידי ביטוי במילים כמעט נבואיות מתוך האלבום ובמשפטים חורכי לב כמו All the things we love, we love, we" love we lose מ־Anthrocene" ו־ "Let us go now, my only companion" מ־"Distant sky"; בביצועים מהפנטים כמו זה של ,"Higgs Boson Blues" שבו קייב מנהל דיאלוג ישיר וכן עם הקהל וזועק: "?Can you feel my heart beat", ואז מדגים גם איך לבו פועם (כשמישהו שואל אותו מהקהל את אותה שאלה, קייב מגחך. "אין בעיה. אני חושב שאני יכול", הוא עונה).
נוצרים רגעים שבהם התחושה היא שקייב צריך לגעת במעריצים כמעט כמו שהם צריכים לגעת בו. שאם הוא לא יאחז בהם, הוא ייפול. שאם הם לא יתפסו אותו, הוא יתרסק. כך למשל קורה בהדרן ב-"Weeping song", כשהוא נאבד בתוך הקהל ושר מתוכו עד כלות, והמאבטחים של ההיכל כבר מאבדים תקווה בניסיון לרסן את ההתרחשות. הביצוע לשיר הזה הופך לאחד הרגעים המזוקקים של הערב כשקייב מודה: "It's been incredibly difficult to get here", ואז שוב לוחש את מילות השיר, מורה לקהל הצייתן באצבעותיו: תהיו בשקט. תלחשו. ושוב מתפוצץ.
בין לבין יש גם ביצועים מרגשים ממש ל"The Ship song", בליווי הכינור של וורן אליס, ו־"Into my Arms", ביצועים סוחפים ל-"Girl in Amber" ו-"Red Right Hand" וסיום בלתי נשכח עם "Push the Sky Away" מ-2013, כשקייב, כמנהגו, מעלה לבמה עשרות מעריצים ומנצח עליהם.
התגלות אלוהית
לקראת הסוף הוא שולף מתוך הקהל נער ששר איתו את מילות השיר, כמעט תחת היפנוזה, וכנראה מתקשה להאמין שכל זה קורה לו. "You’ve gotta just keep on pushing, Push the sky away", קייב שר רגע לפני שהוא יורד מהבמה, וחמש דקות אחר כך הנגנים עוד ממשיכים לנגן, הקהל עוד לכוד בחבלי הכישוף. בקהל כינו את ההופעה התגלות אלוהית, חוויה רוחנית, טקס דתי או תפילת אשכבה. חברה שהייתה שם תיארה את זה כאב שאוסף את ילדיו התועים לקריאת סיפור מטריד לפני השינה. אני קוראת לזה בשתי מילים: אלכימיה טהורה.