1. המראה של עיניו המכוסות בנייר דבק של יונתן רזאל היה באמת מזעזע, ולחץ על הפחדים הכי עמוקים של החילוניות. אלא שכרגיל, העובדות הושמו בצד. למשל, העובדה שלאורך ההופעה הוא הופיע בעיניים גלויות, וכיסה אותן רק כשהתהוו מעגלי ריקוד נשיים לצד הבמה. והעובדה שכאדם חרדי, כל הנושא רגיש ובעייתי מבחינתו. אפשר להזדעזע, אני מעדיף לנסות להבין.

2. גם ניק קייב וגם בריאן אדמס מילאו פעמיים את היכל מנורה. אדמס הוסיף גם הופעה בירושלים. שניהם הלהיבו את הקהל וסיפקו את הסחורה המצופה מהם. אבל בעוד שההופעה של קייב זכתה בתקשורת לסופרלטיבים השאובים מתחום הדת, שלא לומר הכת, הביקור של אדמס עבר בשקט מופתי. ככה זה כשאתה תחת הדיקטטורה של הטעם הטוב.

ניק קייב בישראל. צלם : אורית פניני ניק קייב בישראל. צלם : אורית פניני

3. הדרבי של חיפה הציג משחק מכוער על הדשא ושני קהלים נהדרים ביציע. אני מתחבר כמובן לצד האדום. מודה שאני לא אובייקטיבי, אבל יש משהו מיוחד באמת בקהל של הפועל חיפה, שסוף–סוף יצא מהחורים. אני אוהב במיוחד את השימוש הנרחב שלהם בשירים, כמו שאמרו פעם ברררשת גימל, מכל הסגנונות כמעט ("נעימת השיכורים", "לכה דודי" ועוד).