עלי לא תקראו בעיתונים האדומים/ אותי לא משמיעים במצעדי הפזמונים/ את שמי גם לא הזכירו אף פעם בכינור דוד/ למרות שכל פזמון שלי הופך מיד להיט/ אני הוא מלך הקסטות של התחנה המרכזית". כשניסים גרמה שר את השורות הללו במחזמר "ילדי הכרך" שהוצג ב־1982 בתיאטרון בית ליסין, הוא למעשה תיאר דרך עיניו של כותב השיר, דן אלמגור, בצורה אספקלרית, את התופעה שהפכה במרוצת הזמן למותג שנקרא אז "מוזיקת קסטות", שבסיסה המרכזי היה בתחנה המרכזית הישנה בתל אביב.

ליד הבסטות, שבהן משוטטים כיום עובדים זרים, זונות וסוחרי סמים, צמחו בעבר כמה מגדולי הזמר במוזיקה הישראלית בכלל והמזרחית בפרט: אהובה עוזרי, אבנר גדסי, להקת העוד, צלילי הכרם, זוהר ארגוב, שימי תבורי, חיים משה, עדי אלבחר, משה גיאת, מרגול, ג'קי מקייטן ועוד ועוד, שעשו את פריצת הדרך שלהם בבסטות. אם הצלחת שם - הדרך להכרה תקשורתית הייתה מהירה.

אבנר גדסי. צלם : שמואל רחמני אבנר גדסי. צלם : שמואל רחמני

תור הזהב של מוזיקת הקסטות נמשך כעשור וחצי בלבד, אך נצרב בתודעה המוזיקלית כימי הביניים וכמעבר בין תקליטי הוויניל הישנים, לדיסקים החדשים; ובתודעה הסטריאוטיפית כתואר גנאי למוזיקה זולה, נחותה ומחתרתית, ולמראית עין חסרת כל ערך אמנותי ממשי.

עכשיו אופיר טובול, יזם תרבות, עורך ומגיש התוכנית "קפה גיברלטר" בתאגיד השידור כאן, וכרמן אלמקייס, קולנוענית ורכזת פרויקטים בתנועת "אחותי" ובקואליציית "לבי במזרח", מנהלים אמנותית ומפיקים את "קסטת הזהב" - מופע מחווה חד־פעמי ויחיד במינו למוזיקת הקסטות של התחנה המרכזית, ולזמרים שצמחו מתוכה.

אהובה עוזרי בתחילת הקריירה. צילום: שמואל רחמני אהובה עוזרי בתחילת הקריירה. צילום: שמואל רחמני

ימים משוגעים

"הרעיון נולד בוועדת ההיגוי של 'לבי במזרח', בשיתוף שולה קשת, מנכ"לית תנועת 'אחותי', כשהתחלנו לזרוק כל מיני רעיונות לערב מיוחד באזור התחנה הישנה", מספרת אלמקייס. "הרגשנו שהדבר הכי היסטורי, עוצמתי ומזוהה עם נווה שאנן הוא מוזיקת הקסטות".

כיום המונח "מוזיקת קסטות" נשמע רחוק, על רקע הפיכתה של המוזיקה המזרחית למיינסטרים. "הקסטות היו אלטרנטיבה למוזיקה שלא שומעים ברדיו. זמרים שלא נותנים להם במה, יכלו לקבל אותה אך ורק בתחנה הישנה", מסבירה אלמקייס. "זו לא הייתה רק תופעה מוזיקלית, אלא תופעה תרבותית מהפכנית".

פגשתי אותם ליד בסטה סגורה בתחנה המרכזית הישנה, והשניים הפתיעו אותי כשהגיעו חמושים בפוסטרים מהאייטיז של זהבה בן, עפרה חזה וכוכבי זמר מזרחי כאהובה עוזרי, יהודה קיסר ושימי תבורי, פרי עבודתו של דותן מורנו.

בעודם תולים את הפוסטרים על הקירות המוזנחים והמתפוררים של התחנה הישנה, ניגשו עוברים ושבים, בחנו את התמונות וסיפרו לנו באקראי על הימים שבהם אבנר גדסי שלט בשוק הקסטות המקומי.




כרמן אלמקייס אופיר טובול - צילום אלוני מור כרמן אלמקייס אופיר טובול - צילום אלוני מור

אחד האנשים האקראיים שבהם פגשנו היה בחור בשם איציק, שניהל בזמנו בסטת קסטות והיה מפיק הקלטותיו של עופר לוי בימי הזוהר של תחילת שנות ה־90. "אלו היו ימים משוגעים. כל המדינה הייתה באה לפה", סיפר איציק וחיוך רחב נמרח על פניו.

"שמע, גם במקומות אחרים בארץ מכרו קסטות, אבל הן הגיעו מהתחנה המרכזית. פה היה המרכז. יהודה קיסר סיפר לי שפה הקסטות הוקלטו, כי לא רחוק מפה, ברחוב הקונגרס 5, היה האולפן שלו; והמפעלים שבהם הן הודפסו, היו גם פה. אנשים באו לקנות בגדים, ועל הדרך גם קנו קסטות. בדיוק כמו בשירו של קובי אוז 'התחנה הישנה'", מוסיף טובול.

גדלתם על מוזיקת הקסטות?
אלמקייס: "כן. אני זוכרת שהייתי מגיעה מאשקלון לנווה שאנן בשביל לקנות נעליים, והייתי מבלה בחנויות הקסטות. זה היה עושר תרבותי עבורי".

טובול: "אני קצת יותר צעיר, אז פחות חוויתי את זה. גדלתי בעיקר על הסיפורים".

.צילום מסך. חיים משה .צילום מסך. חיים משה

מדוע המושג "זמרי קסטות" נדבק דווקא לזמרים המזרחיים? הרי יצאו גם קסטות של זמרים אשכנזים.

טובול: "תייגו את הז'אנר לפי הפורמט שבו הוא יוצא. הקסטות היו מגדיר זהות, דווקא של מוזיקה מזרחית, כי הייתה חלוקה ברורה: או שאתה זמר ששומעים גם ברדיו וגם בקסטות, או שאתה מודר מהרדיו ואתה זמר קסטות בלבד. מרבית הזמרים שהודרו מהרדיו באותן שנים, נמנו עם הציבור המזרחי".

אלמקייס: "יש פה גם כוח של צריכה ושל עם שרצה לשמוע את השירים האלו שהרדיו לא השמיע. קניית הקסטות והצלחת השירים מתוכן אצל הקהל המזרחי, היא שאילצה את הרדיו להשמיע את השירים האלו ולהפוך אותם ללהיטים שעד היום מתנגנים".

אנשים היום עוד מאזינים לקסטות?
אלמקייס: דודה שלי, שגרה אצלנו בבית, שומעת עד היום רק קסטות. זה הפורמט הנוח והמוכר לה".

מה השינוי המרכזי שהתחולל במוזיקה המזרחית מתקופת הקסטות ועד לימינו?
טובול: "אז זה היה מאד חתרני. לא משהו מובן מאליו. גם מבחינת הפוסטרים וגם מבחינת המוצר והמוזיקה, זה היה הרבה יותר פשוט ומלא נשמה. היום יש יוטיוב והכל נגיש בשנייה. מה שהכי קרוב למוזיקת הקסטות של אז, זו מוזיקת הדיכאון העכשווית".

כרמן אלמקייס אופיר טובול - צילום אלוני מור כרמן אלמקייס אופיר טובול - צילום אלוני מור

אלמקייס: "היה בזה משהו קסום, קסם שאי אפשר להסביר במילים, והיום קצת חסר".

ב־28 בדצמבר ינסו טובול, אלמקייס וחבריהם לשחזר לערב אחד את תור הזהב של ימי הקסטות, שאותן ניתן לרכוש כיום בעיקר בחנויות תקליטים ישנים, במופע מיוחד שיתקיים במתחם הבסטות בנווה שאנן בתחנה המרכזית.

ברפרטואר: הקרנת הסדרה "ים של דמעות" (1998) של רון כחלילי ושוש גבאי, שסקרה את נתיב הייסורים של המוזיקה המזרחית מימי הגטאות בשנות ה־60 עד לפריצה הגדולה בשלהי הניינטיז; הרצאה של פרופ' חביבה פדיה על המוזיקה המזרחית; ומופע בניצוחו של יהודה קיסר ולהקתו, עם האמנים לירון עמרם ושירן אברהם, שיבצעו את מיטב להיטי הזמר המזרחי של שנות ה־80. 

"קסטת הזהב", 28 בדצמבר, חמישי, 19:30, מתחם נווה שאנן, תל אביב, הכניסה חופשית