"מאחל לך יומולדת הכי מאושר, חבר שלי. הלוואי שתהיה בבריאות נפלאה ובמצב רוח נפלא היום ובשאר הימים. אוהב אותך תמיד, ווילי". על הברכה שקיבל מחברו ווילי ארון, חתן יום ההולדת השיב עוד באותו יום, 21 בספטמבר 2016. "תודה ווילי, חבר ותיק. אליעזר", כתב. זה היה יום הולדתו האחרון של אליעזר בן ניסן הכהן. כחודש וחצי אחר כך, כשהוא בן 82, הלך לעולמו האיש הידוע גם כלאונרד נורמן כהן.

הכינוס "לימוד FSU", במלאת שנה למותו של כהן, נפתח בחודש שעבר בלוס אנג'לס, העיר שבה חי בשנותיו האחרונות, ונמשך בסן פרנסיסקו. תחת גשר הזהב ציינו גם שנה לזכייה של בוב דילן - בשנה הבאה בן 77 - בפרס נובל לספרות. "רק לאחרונה סיימנו אירוע באודסה שממנה באה סבתו של דילן", אמר מייסד הכינוס, חיים צ'סלר. "עכשיו אנחנו פה כדי לזכור גם את לאונרד כהן".

קרני שמש חורפיות מאירות סטודנטים בכיפות ובחולצות טי־שירט לבנות באולם בית הלל ב־UCLA, אוניברסיטת קליפורניה. לאורך הכינוס, הסטודנטים הללו שומעים דוברים שלוקחים אותם לסיור מזורז במסדרונות נפשו של אליעזר. "בנשמתו היה צרור הטוב והרע", אומר הרב חיים סיידלר־פלר. "הוא ידע איך לחבוק את החיים, לימד אותנו איך להתמודד גם עם האפלה שבהם".

הרב מל גוטליב, נשיא האקדמיה היהודית בקליפורניה, סבור שכהן הבין שכדי להיות שלמים צריך להבחין במה שחסר; בצללים ובצער, "ולדעת להתמודד איתם, לא להסתתר מאחוריהם", הוא אומר.

"אין ספק שהאמונה בזכויות האדם היא ממנו". דילן. צילום: רויטרס

כששאלו פעם את כהן איך הוא מרגיש בתור יהודי, הוא השיב: "זה כמו לשאול דג איך הוא מרגיש במים". המים היהודיים שבהם השתכשך - גם כשחבר למנזר הבודהיסטי – נבעו ממקורות מיוחסים. סבא רבא שלו, לזרוס כהן, היגר מליטא והיה לנשיא קהילת בית הכנסת "שערי השמיים" במונטריאול. הוא גם הקים ארגונים שסייעו ליהודים להתיישב בפלסטינה. הוא עצמו נסע לארץ המובטחת, וקנה ב־1884 חלקת קרקע מטעם התאחדות ההתיישבות היהודית של מונטריאול. אחיו הצעיר, הרב צבי הירש כהן, היה לימים הרב הראשי של מונטריאול. הרב שלמה קלוניצקי־קליין, אביה של מאשה, אמו של לאונרד, עמד בראש ישיבת קובנו, שהייתה אז ברוסיה. הילד לאונרד אהב לשמוע איך אנשים התגלגלו בדרכים מאות קילומטרים כדי להאזין לו. בית הכנסת, לא רחוק מביתו, עמד במרכז ילדותו של כהן. בכל שבת בבוקר הלך להתפלל. בימי ראשון היו אלה שיעורי היהדות, ופעמיים בשבוע התייצב לשיעורי עברית.

הטקסט הראשון שיצא מתחת ידיו קשור למות אביו נתן, שנפצע קשה במלחמת העולם הראשונה. בספר הבכורה שלו, "המשחק האהוב", הוא מתאר איך הילד לורנס בריוומן שולף מחדר אביו המנוח עניבת פרפר, חותך אותה לאורך התפר, משחיל לתוכה פיסת נייר שעליה כתב משהו, חופר בור בגן וקובר בו את העניבה. "לימים סיפר לאונרד", כותבת סילבי סימונס בביוגרפיה "החיים של לאונרד כהן", "שהמשפטים על פיסת הנייר היו הראשונים שכתב". לאונרד עצמו לא זכר מה כתב, אך זה לא מנע ממנו לנסות למצוא אותו. "במשך שנים חפרתי בחצר בחיפוש אחרי העניבה. ואולי זה כל מה שאני עושה. מחפש את הפתק".

הגיע לשבעה

קטעים ב"ספר החמלה" של כהן מעלים צלילים ומוזיקה המשתמעת ממזמורי תהילים, "ומהדיבור הטעון ששמעתי בבית הכנסת שבו הכל היה חשוב... ומאז ומתמיד ראיתי את האור הטמון בדיבור הטעון, וזה הדבר שניסיתי להגיע אליו", הוא מצוטט אצל סימונס.

כהן נזקק לתנ"ך גם כשצלל לתהומות. כשעבד על "דמוקרטיה", שיופיע באלבומו התשיעי, The Future, צלצל הטלפון. הוא התבשר שבנו אדם, מהרקדנית סוזן אלרוד, נפצע קשה בתאונת דרכים באי גוואדלופ. חסר הכרה הוטס אדם בן ה־18 לבית חולים בטורונטו. בארבעת החודשים שהיה מאושפז, אביו היה למראשותיו ולא הרפה. הוא היה מתבונן בו חרש, מדפדף וקורא לו פסוקים נבחרים ותפילות. הבן, כך נראה, לא בדיוק התרשם. כששב להכרתו, המילים הראשונות שאמר לאביו היו: "אבא, אתה יכול לקרוא משהו אחר?"

"בנשמתו היה צרור הטוב והרע". כהן. צילום: רויטרס

"בשירים רבים שלך יש משהו מהתפילה היהודית. האם כתבת במודע משהו שהוא כמו תפילה?", שאל אותו פעם הרב מרדכי פינלי מבית הכנסת "אור התורה". כהן השיב: "זה מה שחשבתי שאני תמיד כותב: תפילה". "היהודי הקטן שכתב את התנ"ך", כפי שכינה את עצמו, יפקוד בקביעות את בית הכנסת של פינלי בלוס אנג'לס, הרבה בזכות הגברת שהייתה איתו.

אנג'אני תומאס, אז בת 20, הייתה זמרת ופסנתרנית בהרכב ג'אז בהוואי, מולדתה. לאחר שעברה לניו יורק הוזמנה לשיר קולות רקע ב"הללויה". בהמשך הצטרפה למסע הופעות חובק עולם של כהן והייתה לארוסתו. את הרב פינלי פגשו בחתונת לארי קליין, המפיק של ג'וני מיטשל. תומאס שמעה את פינלי מדבר על אהבה ונישואים ואמרה לכהן: "אני רוצה לשמוע עוד מהאיש הזה". כהן היסס לרגע ואמר: "אבוא איתך".

בחתונה הזאת, בשולחן של כהן והבמאי היהודי דיוויד מאמט, ישב גם ווילי ארון, נגן גיטרה ולעתים חזן ב"אור התורה". כהן סיפר על הופעותיו לפני חיילים במלחמת יום הכיפורים. ארון התגאה בהופעותיו עם הזמרת רבקה פידג'ן, אשתו של מאמט. האיש עם המגבעת שאל היכן הם מופיעים, שלף פנקס, רשם כתובת והתייצב לשמוע אותם. "הרגשתי שהברכיים שלי נמסות כשראיתי אותו מולי", סיפר לי ארון. מאז נרשם שיתוף פעולה ביניהם, כשווילי ארון מקליט בסטודיו רצועות של תומאס וכהן. "איש מדור אחר, מחיים אחרים", הוא מתאר אותו. "טוב לב, נדיב וג'נטלמן, וחוץ מזה אהב את מרק הכבש של מירב, אשתו הישראלית של הרב פינלי".

הצצה לנפשם של כהן ודילן. הכינוס "לימוד FSU". צילום: Kate Fim

לא היה פער בין הפיגורה על הבמה לאיש של היומיום?

"בשני המצבים הוא היה מרשים מאוד". שיתוף הפעולה המוזיקלי הוליד חברות. בשבעה למות אביו של ארון התייצב כהן עם הרבה חום, חמלה ולא שכח להביא איתו גם עוגה. "והוא לא בא לצאת ידי חובה, שלוש שעות הוא ישב וניחם אותי", מספר ארון. הוא לא הספיק להיפרד מכהן. בשנה האחרונה לחייו הידלדלו מפגשיהם. במקום פרידה הוא שר עכשיו, בכינוס בלוס אנג'לס, את "הבטחה", שירו שלא זכה לפרסם. "כשהעולם מזויף, זה לא אומר שהוא אמיתי", שר ארון בליווי גיטרה אקוסטית, "כשתרד האפלה, אהיה שם איתך". מייק בורשטיין עולה אחריו וחותם את האירוע בלוס אנג'לס ב"הללויה".

חמש שנים נדרשו לכהן לכתוב את "הללויה". פעם נפגש עם בוב דילן בבית קפה בפריז והחליף איתו תמלילים. כהן שאל את דילן כמה זמן לקח לו לכתוב את "אני ואני". "רבע שעה", השיב דילן. אז הראה לו כהן את "הללויה", ודילן שאל אותה שאלה. נבוך מכדי לפרט את המספר המדויק, השיב כהן: "כמה שנים". 




דילן וכהן העריכו - שלא לומר העריצו - זה את זה. דילן אמר פעם על כהן: "אתה מספר אחת ואני אפס". כהן הגיב וקבע: "לתת נובל לדילן זה כמו לתת נובל לאוורסט על כך שהוא ההר הכי גבוה".

בגלל איימי וויינהאוס

הכינוס "לימוד FSU" בסן פרנסיסקו הצדיע לאיש שנתן לתנועה לשוויון זכויות ולעולם כולו את Blowing in the Wind. בהסבר לתערוכה "צעיר לנצח", שאליה הוזמנו 800 משתתפי הכינוס, נאמר: "דילן היה אחד המשוררים האמריקאים הגדולים ביותר, קולו של דור". רוב התמונות בתערוכה שייכות לאליוט לנדי, מי שהיה הצלם הרשמי של פסטיבל וודסטוק. דילן התיר ללנדי לחדור למרחב הפרטי שלו, להתערבב בחייו. תמונותיו כאילו הוצאו מהקשרן, וזה מה שמחבר אליהן שובל פיוטי. באחת מהן דילן נראה בחוותו, גיטרה אקוסטית עליו, לצדו ערימת גזעי הסקה לחורף הקר. באחרת דילן נראה עם הגיטרה על רקע שלכת אינפרה־אדומה.

בורשטיין (מימין), השר אקוניס, צ'סלר וסנדרה קאהן, מייסדת שותפה של "לימוד FSU". צילום: Kate Fim


"מקווה שהצילומים יאירו את דמותו המורכבת של דילן", אומר לי אמיתי אחימן, ראש צוות האוצרים בבית התפוצות באוניברסיטת תל אביב, שהפך את דילן למשימה אישית שלו. לפני שלוש וחצי שנים הוחלט שם להביא מהמוזיאון היהודי בלונדון תערוכה על איימי וויינהאוס. "התקוממתי", אומר לי אחימן. "להתחיל עם וויינהאוס? צריך לעשות תערוכה על דילן, המוזיקאי היהודי הגדול במאה ה־20".

אחימן (40) נולד בירושלים. הוא בוגר ישיבת הקיבוץ הדתי מעלה גלבוע, ובעל תואר שני בהיסטוריה של עם ישראל. אביו, ינון אחימן, היה ראש מועצת אפרת שבגוש עציון. לדילן נחשף בישיבה התיכונית. חבר הביא קלטת, והשיר הראשון ששמע היה Like a Rolling Stone. "נשאבתי למילים, ישבתי בלילה עם מילון ותרגמתי לעצמי".

מה היה כל כך מיוחד במילים?
"השימוש בשפה, הדימויים. היה לי מוזר שגבר כותב על גיבורה, על אישה".

עברת מאפרת לתל אביב. אתה לא בצד הפוליטי של הוריך. לדילן יש חלק בכך?
"יש. אין ספק שהאמונה בזכויות האדם, ברוח שמעמידה את היצירה האנושית במרכז, היא ממנו".

יצא לך להכיר אותו?

"כשעשינו את התערוכה, הכי קרוב שהגעתי אליו היה הסוכן שלו. הוא אמר שדילן לא יבוא לתערוכה, אבל הוא לא מתנגד לקיומה. ניסיתי לפגוש חבר קרוב שלו, רופא שמטפל בהתמכרויות וחי בדרום הארץ. שמונה פעמים הוא ביטל בכל מיני תירוצים. לבסוף הבנתי שזו דרכו לומר לי 'לא'".

האיסור שלו על מקורביו להתראיין, האיסור על הקהל לצלם בהופעות, אי־התייצבותו לטקס הנובל - כל אלה אינם קצת פוזה בעיניך?
"לא, זה דילן. אצל אחרים זה היה יכול להיות פוזה, אצלו זה אותנטי. דילן לא משחק משחקים". ייתכן שכל תעשיית המסתורין סביב דילן, עם צניעותו המפורסמת, הרחיקו אותי ממנו. לדעתי הוא עומד בנתק הזה בכבוד. מה שלא מנע ממני לשאול את עצמי לאורך השנים מי יותר גאון: בוב או לאונרד. בסוגיה הזו התחבטו גם מבינים ממני. "כבר שנים אני מנהל מין ויכוח אצלי בראש מי מהם כותב טוב יותר", אמר לארי סלומן, איש המגזין "רולינג סטון". "לבוב יש פרצי דמיון מדהימים שלדעתי אף אחד לא מתקרב אליהם, השורות האלה שיוצאות משום מקום – 'כתבתי את זה ב־15 דקות במושב האחורי במונית' - דברים שפשוט מפילים אותך. אבל אני חושב שבמובן של כתיבה פורמלית ומובנית, לאונרד כותב טוב יותר".

את השאלה אני מפנה גם לאחימן, ותשובתו מפתיעה: "דילן הוא מוזיקאי יותר חשוב, יותר משפיע, אבל בכהן יש משהו שמצליח לחדור אלי עמוק יותר. דרך הייסורים שלו, דמותו האניגמטית, נוגעות בי קצת יותר".