"כמו שליידיש יש אימפריה מאוד מפוארת של שפה, הגיגים, משפטים ואמרות, כך יש גם ללאדינו, וחבל שזה ייעלם, זה חלק מאיתנו”, אומרת השחקנית חני נחמיאס. כדי לשמר את התרבות והשפה הייחודית הזאת הרימה נחמיאס את הכפפה יחד עם הזמרת והמנחה עירית ענבי ועם פרופ’ שמואל רפאל, חוקר ראשי במכון סלטי לחקר הלאדינו באוניברסיטת בר־אילן, ויחד הם ישיקו מחר בתיאטרון הבימה את “ילאדינו”, מארז הכולל דיסק וספר של שירי ילדים בשפה העתיקה. “היה לנו חשוב להגיע לדור הצעיר”, מודה נחמיאס. “הפרויקט הזה מנסה לתת לילדים טעמים שהם לא מכירים ולשמוע אותם שרים בלאדינו. בשבילי זה חונק בגרון מהתרגשות”.

בעוד בשנים האחרונות היידיש, שפתם של יהודי אשכנז, זכתה לעדנה מחודשת עם תיאטרון יידיש פעיל, חוגים ללימודי השפה באוניברסיטאות ועשרות פרויקטים תרבותיים שמועלים מדי שנה, הלאדינו, שפתם של יהודי ספרד, לא זכתה במשך השנים לאותו יחס, וכיום היא שגורה בעיקר בפיהם של יוצאי בולגריה, יוגוסלביה וצפון אפריקה, בני 70 ומעלה. “ביומיום מי שמדברים לאדינו הם רק אנשים מבוגרים, שזו שפת האם שלהם”, אומרת נחמיאס. “אין ילדים שמדברים אותה. זו שפה יהודית עתיקה, זו היידיש של הספרדים. גם היידיש בסוג של סכנה, אבל בגלל שהיא מדוברת בהרבה בתים חרדיים - היא מצליחה לעבור מדור לדור, ויש היום ילדים שמדברים יידיש. ‘הילדים’ של הלאדינו, הצעירים שמדברים אותה, זו עירית ואני, בנות ה־50 פלוס”.

מבחינת השתיים, השימור של השפה, שכמעט לחלוטין חלפה מהעולם, הוא בהחלט אפשרי. “את היידיש אפשר להציל, ואת הלאדינו לא? מה פתאום”, אומרת ענבי. “אני לא מאמינה בלהרים ידיים. אם אנחנו שרים באנגלית ובצרפתית, למה שנרים ידיים ונוותר על השורשים שלנו, ההיסטוריה שלנו? זה כבר נהיה קלישאה שעץ בלי שורשים לא יכול לצמוח. יכול להיות שזה טיפה מאוחר מדי. אבל אני מקווה שלא מאוחר מדי. אף פעם לא מאוחר מדי”.

כמו עולה חדשה
“לאדינו היא לשונם של יהודים ספרדים, שגורשו מספרד בשנת 1492”, מסביר פרופ’ רפאל. “הם שימרו בזיכרון שלהם את הספרדית הימי־ביניימית, שהפכה בהדרגה לספרדית יהודית המוכרת יותר בשם ‘לאדינו’. כלשון יהודית, היא שימשה יהודים במרחבי אגן הים התיכון, ובעיקר באזורים כמו בולגריה, יוגוסלביה (לשעבר), ארץ ישראל (צפת, חברון, ירושלים, טבריה, יפו) ומדינות צפון אפריקה. לנוכח העובדה שהלאדינו כמעט נעלמה מן הבית הישראלי, ונותר רק געגוע עצום לשפה ולמנגינותיה, סברתי שיהיה נכון להנגיש את העושר של השפה באמצעות שירים ישראליים מוכרים. היה צריך לייצר גשר בין הכאן לשם, ועל גבי הגשר הזה הצלחנו להסיע עושר תרבותי עצום. כך למשל, ילדים מתפעלים מהעובדה שכדי לתרגם ללאדינו את המשפט ‘ואבא שלי הוא הכי בעולם’ (מהשיר ‘לאבא שלי יש סולם’) נבחר התרגום ‘מי פאדרי איס מאס בן אדם’. ‘הכי בעולם’ במובן של ‘הכי טוב’ תורגם למילה ידועה מהמאגר הלשוני בלאדינו ‘בן אדם’. בן אדם בלאדינו זו מילה שמשמעותה איש הגון, מוצלח, איש טוב וראוי. אז הנה דוגמה למילה בעברית שכל ילד מכיר, אבל הוא לומד באמצעות השיר להכיר את ההוראה שלה בשפה יהודית עתיקה”.

ובכל זאת, הדור הבא כנראה לא ידבר לאדינו. זה לא ניסיון אבוד מראש?
"זה לא ניסיון חסר סיכוי. עובדה שהפרויקט תפס חזק מאוד, ואין יום שבו לא נשלחים אליי סרטונים של ילדים ששרים שירי ילדות ישראלית במלבוש לאדינו. גם אם ילדים ילמדו לשיר שורה או שתיים, זה רווח נקי. הפרויקט הזה הוא מפעל הצלה שיזמה הרשות הלאומית לתרבות הלאדינו, שחני נחמיאס ואני חברים בהנהלה שלה. ההנהלה הזאת חרתה על דגלה את הצורך להנגיש לאדינו לדור הצעיר, ופרויקט הדגל הזה זכה להצלחה אדירה. השירים האלה יעשו את העבודה ששום מורה בעולם לא יצליח לעשות". 

“הבת שלי גננת, ונתתי לה את המארז”, מספרת נחמיאס, 58. “הילדים ממש מבקשים לשמוע את השירים, הם יודעים שלושה או ארבעה שירים בלאדינו ושרים כאילו הם יודעים לאדינו מהבית. זה נותן אמונה שזה עובד נכון, שזה מגיע לקהל היעד. גיליתי שאחרי שהבת שלי מלמדת את הילדים, הם חוזרים הביתה ושרים את זה בבית. פתאום גילינו את האמהות והסבתות שדיברו את השפה בילדותן, כמעט שכחו אותה, ועכשיו הן מתרגשות בטירוף. יש לנו הרגשה שיש ביקוש. כל מה שצריך לעשות זה להגיע לקהל, או לפחות לתת לשפה חיים אצל הדור שבאמת יכול להמשיך אותה”.

חני נחמיאס, עירית ענבי. גיל לויןחני נחמיאס, עירית ענבי. גיל לוין

המשיכה של נחמיאס וענבי לפרויקט נולדה מהחוויות הפרטיות שלהן. “בבית שגדלתי בו לא דיברו עברית, אלא לאדינו והונגרית”, נזכרת ענבי, 57, שפרצה לתודעה בהיותה בת 10, בפסטיבל שירי הילדים הראשון. “הלכתי לגן כמו עולה חדשה. חיילים באו ללמד את ההורים שלי לקרוא ולכתוב בעברית. אפילו כשמקשיבים ל’למה ככה הגדולים’, ששרתי עם אבי טולדנו והפך ללהיט ענק, שומעים שהעברית היא לא השפה הראשונה שלי”.

“אבא שלי נולד בסלוניקי ביוון, וההורים שלו דיברו לאדינו ביניהם”, מספרת נחמיאס. “הוא הגיע לארץ בגיל שלושה חודשים וגדל כמו צבר, אך לאדינו היא שפת אמו. אני כבר דור שלישי ובעיקר שמעתי את השפה מהסבתות והדודות. כשהתחלתי ללמוד לאדינו לפני שלוש שנים, הבנתי כמה אני מבינה הרבה יותר ממה שהיה נדמה לי. גיליתי שאני כאילו חוזרת לשפה הזאת. זאת לא שפה שאני לומדת בפעם הראשונה. כאילו זו שפה שדיברתי בילדותי, ועכשיו אני משחזרת אותה”.

העבודה על הפרויקט ריתקה את השתיים לא רק בגלל השפה עצמה, אלא גם בגלל הקשר הייחודי רב השנים ביניהן. “חני ואני מכירות ממקהלת צדיקוב, כששתינו היינו בנות עשר, ומאז אנחנו ביחד”, מספרת ענבי. “בגיל צעיר ישר ידעתי שנישאר חברות טובות לכל החיים. זה לא משהו זמני. היא גרה אז בגבעתיים ואני ביפו. היא הייתה צריכה לקחת שני אוטובוסים כדי להגיע למקהלה, ואני הלכתי ברגל. יפו לא הייתה אזור כל כך קל בתקופה ההיא, והיה קשה, והמון פעמים התארחתי אצלה בסופי שבוע. גם היום ההורים שלה אוהבים אותי כאילו אני ילדה שלהם, וההורים שלי אוהבים אותה כאילו היא הילדה שלהם. אנחנו נוסעות הרבה ביחד לחו”ל. חני אמרה לי: ‘בסוף תתחתני איתי’ או ‘נו, מתי כבר נתחתן’. הופענו יחד בסין, בארצות הברית ובלונדון ובילינו ביחד הרבה שעות יותר מאשר עם הבעלים שלנו”.

"הדבק הגדול שמקשר אותי לעירית הוא הילדות", מודה גם נחמיאס. "יש משהו בנוסטלגיה המשותפת. גדלנו יחד, הילדים שלנו באותו גיל, יש לנו המון נקודות השקה. אנחנו נוסעות להרבה טיולים עם הבעלים בחו"ל. וכמובן ישנה העבודה המשותפת שלנו על המופעים 'ספונג'ה והעיר הגדולה', 'קצרות ולעניין' ו'דוס צ'יקיטיקאס', שהוא המופע הראשון שעשינו בלאדינו וזכה להצלחה גדולה. בכל מקום שבאנו אליו כל אחת קיבלה סוויטה, אבל בסוף ישנו ביחד. עכשיו, כשאנחנו מופיעות יחד, אנחנו לוקחות חדר משותף מראש. בכך אנחנו סוגרות מעגל. תמיד בהופעות אני אומרת שהיא האחות שלא רשומה לי בתעודת זהות".

“הפעם היחידה שנפרדנו הייתה כשחני התגייסה לפניי”, נזכרת ענבי. “היא הייתה מבוגרת ממני בכמה חודשים, והיא כבר הייתה בלהקת הנח”ל. כשאני התגייסתי, רפול הרמטכ”ל רצה לבטל את הלהקות הצבאיות. אני ישבתי וראיתי אותה מופיעה ובכיתי על מר גורלי. אבל בסוף היו להקות והכל בסדר”.

מה קורה כשאתן מתמודדות על אותו תפקיד? אין קנאה?

“אין קנאה, יש הערצה אחת של השנייה, ואם אנחנו מתמודדות על אותו התפקיד, ואחת מקבלת אותו, אז הכל בסדר. מי שקיבלה אותו זה מי שהבמאי חשב לנכון שהיא יותר מתאימה. חוץ מזה, עשינו הרבה הצגות שבהן עשינו את אותו תפקיד. ב’הופה היי’ החלפנו האחת את השנייה”.

"התחרות שקיימת במקצוע מנוטרלת אצלנו", אומרת נחמיאס. "אם אני אקבל תפקיד ראשי, הראשונה שתברך אותי היא עירית. כשקיבלתי את התפקיד בהצגה 'שמלת השבת של חנה'לה', שעולה עוד חודש ותרוץ בכל הארץ, הראשונה שרציתי שתעשה איתי את התפקיד זו עירית כי ידעתי שלא יהיו שום ענייני אגו".

פרופ’ שמואל רפאל, חוקר ראשי במכון סלטי לחקר הלאדינו באוניברסיטת בר־אילן פרופ’ שמואל רפאל, חוקר ראשי במכון סלטי לחקר הלאדינו באוניברסיטת בר־אילן


נרדמו בשמירה
אי אפשר לדבר על ההצלחה בשימור היידיש לעומת אי־השימור של הלאדינו בלי לדבר על הפער בין יוצאי אשכנז, שבאו מרקע של משפחות דוברות יידיש, לבין יוצאי ארצות המזרח. מאמציה של שרת התרבות מירי רגב לצמצם את הפער ולשים את התרבות המזרחית בחזית זכו לשלל כותרות, בין היתר בשל התבטאויותיה השנויות במחלוקת. “אין ספק שההגמוניה התרבותית בישראל הגיעה ממרחבים שדיברו בהם יידיש, במיוחד בשנות הקמת המדינה”, אומר פרופ’ רפאל. “היידיש זכתה ברחוב הישראלי ליוקרה. צריך לזכור גם שהיו לה הרבה יותר נציגים באוכלוסייה הישראלית שיכלו לשמר אותה, יש אוכלוסייה חרדית שמשמרת אותה חיה ויש לה מסורת הרבה יותר עתיקה של יצירה ספרותית. היידיש היא כמעט בת 1,000 שנים, והלאדינו היא בסך הכל שפה צעירה בת 525. להערכתנו, בישראל יש 250 אלף איש שיש להם פוטנציאל של ידע בלאדינו, ממילים בודדות ועד שליטה טובה למדי”.

“יש חוסר תשומת לב ללאדינו”, אומרת ענבי. “זו התעוררות מאוחרת. מישהו פשוט נרדם בשמירה. כל הקהילה הזאת שהייתה עסוקה בהישרדות של יומיום; אנשים שבאו למדינה בלי כלום, בלי שום דבר. מטבע הדברים, לאנשים שהיו במוקדי הכוח היה יותר כסף, ואחרי מה שהם עברו בשואה הם רצו לשמר, להנציח ולהראות את תרבותם, וזה בסדר. אם זה היה הפוך, אז הספרדים היו דואגים לשמר קודם כל את שלהם”.

ילאדינו. עטיפהילאדינו. עטיפה

“אני לא רוצה להיכנס לעניין השד העדתי”, אומרת נחמיאס. “נכון, יש תיאטרון יידיש, אבל יש גם את ההצגה ‘בוסתן ספרדי’ שרצה בתיאטרון הלאומי יותר

מ־30 שנה, וזה להיט גדול גם היום. יש יהורם גאון ושלומי שבת ולאה שבת ויהודה פוליקר וגיא זו־ארץ ודוד ד’אור, וכמובן אותנו, ששרים לאדינו ומפזרים את התרבות והמוזיקה. זו התעסקות מיותרת, זה לא היה חלק מהילדות שלי, אני לא חושבת שידעתי אם אני ספרדייה או אשכנזייה".


"לא הייתה כוונת זדון להעלים את הלאדינו", מסכמת ענבי. "אבל כל מה שההורים שלנו יכלו להתעסק בו זה להיות סביב המשפחה, סביב הילדים ולחיות. ואז אתה פתאום מתעורר כדור שלישי ואומר: מה יישאר? ורק עכשיו יש התעוררות מאוד גדולה”. 

ביום שישי הקרוב ג' בשבט (19.1.18) יתקיים אירוע השקה של הספר והדיסק בתיאטרון הבימה