איתי פרל פרץ לחלל עולמנו כרוח סערה שלא בטובתו, אולי שלא בידיעתו. היה זה בסביבות פסח לפני כתריסר שנים, כשהלהיט “איתי”, שלא חדל להתנגן על גלי האתר, שם את קרן פלס על המפה כזמרת. איתי לא היה שמה של דמות מומצאת, אלא שמו של הזמר איתי פרל, חברה של פלס בתקופת לימודיהם ברימון.

כיום, פרל, שאז כבר היה לאחר אלבום הבכורה שלו, “בנות”, שלא מילא את הציפיות, מעדיף למלא פיו מים כשהוא שומע את שמה של פלס. קרוב לוודאי מדובר בנקודה רגישה אצל הזמר, שבגלגולו הנוכחי מגשים את האמירה של ללכת עם ולהרגיש בלי, או להפך. אומנם הוא ממשיך להופיע, אפילו עומד אוטוטו להוציא אלבום סולו רביעי, אבל ביומיום אין למצוא אותו לא בגליל, שם צמח, גם לא בתל אביב, שם החל את הקריירה, אלא בסביבה אחרת, הרחק ממרכז העניינים.

ברחת מתל אביב מפני שהיא הרתיעה אותך?
“תל אביב הייתה חלום בשבילי במשך כל הנעורים, ומבחינתי מימשה את עצמה ב־12 השנים המעולות שחייתי בה. אבל דווקא בשלב שבו היא הפסיקה להרתיע אותי, ידעתי שאני צריך לעזוב. זה קרה, כששוב לא הייתה הפנטזיה, אלא עיר עבודה, ואז הקסם פג. כשהרגשתי שאני כבר שוחה בעיר הגדולה כמו דג במים, הבנתי שהקשר מיצה את עצמו ועלי לעבור למקום אחר.

“ב־2011 עשיתי סיבוב של חודשיים בהרבה אולמות קטנים ברחבי הארץ. כך גיליתי את באר שבע, במיוחד את העיר העתיקה שבה. האמת? ברגע הראשון העיר לא הקסימה אותי כל כך, כשמצאתי מקום זנוח ובתולי עם סצינה מוזיקלית פורחת. יש בה מוזיקאים כמו דויד פרץ, נדב אזולאי וגיל נמט, שהם ברמה גבוהה של מוזיקה ומנהלים אורח חיים משפחתי, שכמותו היה חסר לי כמוזיקאי בעיר הגדולה. זה שהם התעקשו להמשיך לפעול בעיר שלהם, מופלא בעיניי”.

בעוד שזמרים כמו יהודית רביץ, אביתר בנאי וזהבה בן עברו מבאר שבע צפונה לשם קריירה, עברת תהליך הפוך והדרמת לנגב לשם אותה מטרה.

“זה היה ממש ככה. במציאות של היום, עם תקשורת ישירה בין מחשבים, לא משנה היכן המוזיקאים גרים, וכל אחד יוצר את המוזיקה שלו היכן שהוא רוצה”.

אתה רוצה לטעון שאינך משלם מחיר על המהפך הגיאוגרפי שעברת?
“אני משלם בהמון שעות באוטו, כי למרות הריחוק, לא התנתקתי מפעילויות אחרות שלי”.

הבאר־שבעיות הנוכחית שלך עוזרת לך בתהליך בריאת אלבומך החדש?
“חד־משמעית כן, כשזה קשור במפיק האלבום ובן המקום, נדב אזולאי, שאני מרגיש כאילו הוא והמשפחה שלו אימצו אותי. לרצון שלי לעשות איתו אלבום יש השפעה על ההחלטה שלי להישאר בבאר שבע. לאחר ששמעתי דברים שעשה במוזיקה, רציתי להיות חלק מכך ב’קקטוס’, האולפן המקסים שלו, שבו עבדנו שלוש שנים על האלבום החדש”.

הבן של ראש העיר
פרל, שיחגוג השנה את יום הולדתו ה־40, נולד כדור עשירי בעיר המקובלים צפת, ש”עם כל האהבה אליה, רציתי להתרחק ממנה כמה שיותר מאחר שבכל הנוגע למוזיקה אני זוכר אותה כפריפריה שכוחת אל”. בן 5 היה, כשאביו, זאב פרל, מי שכינו אותו “השריף של הצפון”, נבחר כראש העיר. “בשבילי זה לא היה הכי קל”, הוא מספר, “לא רק שאבא נעדר הרבה מהבית לרגל תפקידו, אלא ילדים היו פונים אלי ומבלבלים לי את המוח לגבי כל תקלה אצלם. הייתי חייב להגיב בנימוס, כבנו של ראש העיר”.

מנדולינה הייתה כלי הנגינה הראשון שלו, ומגיל 10 הוא צמוד לגיטרה. למרות המוזיקליות שלו, שירת פרל בצבא בהנדסה קרבית, ולא בלהקה צבאית כפי שרצה. “רק קרבי”, דרש אביו, שהיה לוחם מעוטר. “זה לא מספיק פטריוטי להיות בלהקה”, שינן לו. אחרי השחרור חל המפנה: “אבא שלי התהפך ב־180 מעלות ודחף אותי בכל הכוח ללמוד ב'רימון'. כרוקנרוליסט, נרתעתי מכך בהתחלה מתוך מחשבה שזה מקום של חנונים שעושים ג’אז, אבל מצאתי את עצמי שם למרות התחרות הקשה שהייתה במקום”.

איתי פרל צילום אוהד רומנו. צלם : קוקו איתי פרל צילום אוהד רומנו. צלם : קוקו

זמן מה שויך ל”כנופיית רימון” במוזיקה, שממנה התפרסמו מירי מסיקה וקרן פלס, “בעוד שאני לא רציתי להיות מתויג בשום דבר והעדפתי להיות יחיד במינו”. השאיפה לייחודיות דחפה אותו ב־2005 להפיק מוזיקלית בעצמו את אלבומו הראשון, “בנות”. כעבור שלוש שנים, אלון אולארצ’יק הפיק מוזיקלית את אלבומו הבא, “מים מתחת לגשר”.

“זו הייתה חוויה מעניינת לעבוד עם אולארצ’יק, אמן שהערצתי אותו”, מציין פרל. “אלון עשה לי בית ספר גדול בכל הקשור לטקסט ולהפקה מוזיקלית”.

במקביל מצא פרל את מחייתו כאיש קול. “זה התחיל איכשהו ברימון, שם כנגן לא מצאתי את מקומי בחלק מהקורסים”, הוא נזכר, “מכיוון שהיה עלי להשלים נקודות זכות, החלטתי ללמוד סאונד, תחום שכלל לא התמצאתי בו. בלי כוונה רכשתי מקצוע שני לצד המוזיקה, כשמההתחלה שימשתי איש קול חדש וזול להרכבי ג’אז שונים. מהם נשארתי לאורך כל הדרך עם 'האורקסטרה' של אבי ליבוביץ’”.

לצד פעילותו העצמאית כזמר וכאיש קול, נפתח ב־2006 אפיק נוסף בפני פרל. “הייתי האיש הנכון במקום הנכון, כשיוני רכטר חיפש זמר עם קול נמוך לפרויקט של שירי דליה רביקוביץ’, ומאז ועד היום אני שמח להיות זמר ליווי שלו”, הוא מעיד.




זה לא שכיח שזמר סולן מסתופף זמן רב כל כך תחת כנפיו של זמר סולן אחר.
“זה נכון, אבל כשהתחלנו, הייתי עדיין אפרוח בתחום, ואז זה היה נכון מבחינתי להסתופף תחת כנפיו של מישהו גדול ממני. לאורך השנים למדתי לאהוב את ההופעות של יוני, כך שאין לי בעיה להיות בהרכב שלו אפילו רק נער מים. יוני הוא מקצוען מעורר השראה שאצלו המוזיקה לפני הכל, והעבודה לצדו בכלל לא שוחקת. עכשיו אנחנו לפני שתי הופעות שלו עם הפילהרמונית (ב־7־8 בפברואר – יב”א) וזה מטורף. ואם לא די בכך, באחרונה נהייתי גם איש הקול בהופעות האיחוד של ‘קצת אחרת’, עם החברים של יוני - שם טוב לוי, שלמה גרוניך ושלמה יידוב”.

“ראיתי את איתי בהמון מצבים, מוזיקליים וגם אנושיים, ובכל פעם אני מלא הערכה מחדש ליכולות שלו”, מתפעל רכטר. “אתן לך דוגמה: כשהופענו בסידני שבאוסטרליה, היו בעיות במערכת ההגברה שהסאונדמן לא הצליח להתגבר עליהן, והיה בלגן. איתי לא חשב הרבה, קפץ לשולחן הסאונד ופשוט הציל את המצב. זה בנוסף להיותו נגן גיטרה מאוד מוכשר, הן חשמלית והן אקוסטית, לצד היותו זמר, מלחין וכותב מילים מצוין. אני מלא הערכה לתרומה שלו להרכב, ויש הרגשה שהוא עושה זאת למען הקבוצה ולא למען עצמו”.

נפלאות הכתיבה המשותפת
חיבור משמעותי נוסף, למשך שלוש שנים, נוצר לפרל עם דנה ברגר. “זה לא היה משהו מתוכנן”, הוא מעיר, “בשנים הראשונות שלחתי שירים שכתבתי לכל מי שרצה לקבל ממני. כששמעתי שגם דנה הייתה מעוניינת, הייתי מופתע מפני שידעתי שהיא כותבת לעצמה את השירים שלה. כששלחתי לה כמה שירים, היא נדלקה עליהם בשנייה הראשונה, לשמחתי הרבה. דנה הגדילה לעשות כשהזמינה אותי להקליט איתה את השירים ששלחתי לה. יצאנו מההקלטה עם נצנוץ בעיניים, וממנה נהיינו לתקופה צמד בהופעות, כולל ‘הנה באתי הביתה’, הלהיט שכתבנו יחד”.

דנה ברגר. יח"צ דנה ברגר. יח"צ


איך נוצר השיר הזה?
“זה סיפור. נהיינו כאלה חברים טובים, שדנה הרשתה לעצמה לחטט אצלי במגירה. כך מצאה שם פתקית עם חמש שורות ואמרה: ‘אני לוקחת את חתיכת הפתק הזאת הביתה’. אחרי שבוע היא חזרה עם כמה שורות של המשך. כך התגלגל לו השיר, עד שנהיה גולת הכותרת של האלבום המשותף שלנו”.

ברגר: “השיר הזה הוא דוגמה קלאסית לכתיבה משותפת. כשנפגשנו פעם אצל איתי כדי לנגן יחד, אני עם הרגליי המגונים מצאתי את עצמי מחטטת לו במגירות. מה שכתב בפתקית על משמעות הבית בשבילו קסם לי. בהמשך כתבתי על משמעות הבית בשבילי עם כל האסוציאציות שזה גורם לי. איתי המשיך והביא את השיר למה שהוא נהיה. שנינו לא שיערנו שזה יתגלגל להיות שיר הנושא של סדרת הטלוויזיה ‘חטופים’”.

פרל: “אחרי שסיימנו את מסע ההופעות שלנו, דנה הייתה זאת שהציעה לי להתרכז קצת בבלוז, משהו שכל הזמן מלווה אותי במידה מסוימת. ואז יצא ב־2012 ‘מסע בלוז’, אלבום הסולו השלישי שלי”.

איתי פרל, תרבות. צלם : רוני פרל איתי פרל, תרבות. צלם : רוני פרל


כעבור שנה היה פרל מעין “נער סיפון” של דן תורן, כשניגן בגיטרה והשתתף בהפקה המוזיקלית של אלבומו “קפטן דנימו ונערי הסיפון”. “זהו קשר שנוצר לי דרך דנה”, מעיד פרל. “דן בא להקליט סקיצות בעמדת ההקלטה שהייתה אצלי בסלון. כאן עזר לי הניסיון שלי כסאונדמן, בעוד שמדן היה לי מה ללמוד כאיש מילים חזק וחריף ביותר”.

אגב כל אלה השתקע פרל בבירת הנגב: “גיאוגרפית, באר שבע היא הניגוד של צפת, כמקום שטוח וחם עם הרבה חול, אבל מדובר בשתי ערים שהן חלק מהפריפריה. ממנה יצאתי לפעילות שלי ברחבי הארץ, אבל בעיר עצמה לא היה לי עוגן, וחוץ מהמגורים בה ומהחברים, את הפרנסה מצאתי הרחק ממנה. כשאיבדתי את קולי, כאשר השתתקתי באמצע הופעה, כנראה בעקבות עומס בהופעות, שבהן קרעתי את עצמי, זה השבית אותי למשך שנה. כשחיפשתי פרנסה אחרת, פתחתי בר שכונתי קטן אצלנו בעיר העתיקה”.

הבר ממשיך לפעול?
“הבעיה עם הקול חלפה וחזרתי להופיע, והבר ממשיך לפעול גם כשאני לא נמצא בו. הוא כל כך קטן, שדי באדם אחד כדי להפעיל אותו במשמרת”.
לצד הפעלת הבר השכונתי הקטן בבאר שבע, הוא לא מוצא זמן לבניית זוגיות חדשה. “אם יש לי מעט פנאי, אני מקדיש אותו לאלבום החדש, שייקרא ‘מלון ערבה’”, מספר פרל, העומד בפתחה של סדרת מופעי השקה, ובראשם זה שייערך ב־27 במרץ באולם צוקר בהיכל התרבות בתל אביב, שבו יארח את יוני רכטר.

יוני רכטר. צלם : אריאל בשור יוני רכטר. צלם : אריאל בשור


“יצאתי חבול מהשתיקה שנגזרה עלי בשנה שבה היו לי בעיות עם מיתרי הקול”, הוא אומר, “מבחינתי, זאת הייתה טראומה לאבד את הקול, שהוא הכלי החזק שלי, ובהיותו נמוך כזה, הוא גם מעין כרטיס הביקור שלי ביומיום. אחרי כל זה, היה עלי לגלות את עצמי מחדש. בימים שבהם חששתי שאולי כבר אין לי את זה וכל העניין נראה היה לי כמשימה בלתי אפשרית, היה זה המפיק המוזיקלי שלי, נדב אזולאי, שהוציא אותי בכוח מהחששות האלה”.

האלבום אמור להציב אותך במקום יותר מרכזי בתחום?
“אני מאמין שכל פרויקט שאמן עושה מושך אליו תשומת לב, בפרט שכיום בעזרת האינטרנט קל יותר להדהד דברים. גם אם זה לא מתגמל מיידית, אני רוצה לקוות שהאלבום החדש יעשה את שלו”.