זה היה בקיץ 46’. לצעיר בן 17 וחצי, במכנסיים קצרים ובסנדלים עם כובע טמבל על קודקודו, נהיה מחניק באוטובוס מספר 5 הלא ממוזג שבו נסע בתל אביב, ובהחלטה של רגע קפץ בתחנה. עד היום, למעלה מ־70 שנה אחרי, הוא משוכנע כי זאת הייתה ההחלטה המשמעותית בחייו. מדוע? כי אז מצא עצמו מול בניין הבימה. בו ברגע נזכר כי עשור קודם לכן, בהיותו ילד חוץ בקיבוץ גבעת ברנר, כשגויס להצגת מבוגרים שם וצעק ברגע מסוים ‘שריפה!’, חדר האוכל התרוקן בתוך דקתיים. נפעם מהתעלול שהצליח כתב לאמו שבעיר: ‘אני רוצה להיות סחקן!’ כן, בס’. בעקבות הזיכרון ההוא, ביום המדובר בקיץ 46’ הוא נכנס, מילא טופס הרשמה למבחני כניסה לבית הספר הדרמטי שליד הבימה, נבחן בתוך שבוע, הרשים והתקבל. שחקן נולד.
הערב הנער דאז, שלמה בר־שביט, כיום בן 89, במשך שנים מעמודי התווך של הבימה, יהיה בין החוגגים באירוע נוצץ ורב־משתתפים, שיפתח את שנת המאה של התיאטרון הלאומי. באירוע, בעריכתו, בבימויו ובהנחייתו של נתן דטנר, יגישו כוכבי הבימה, בעבר ובהווה, קטעים ממיטב מחזות הזמר שהועלו בו במרוצת השנים. מנכ”לית הבימה אודליה פרידמן תישא דברים חגיגיים ותבטיח כי תיאטרונה ימשיך להציג רפרטואר מגוון.
“החל מהתפקיד הממשי הראשון שלי, לאחר גיחות כניצב בתור חניך בית הספר הדרמטי, למדתי שלאמרה המיוחסת לסטניסלבסקי - ‘אין תפקיד קטן, יש שחקן קטן’ - יש רגליים”, מספר בר־שביט. “יום אחד בסוף 47’, בא שמוליק סגל, תלמיד הכיתה שמעלי בסטודיו, ולחש לאוזני: ‘מעלים את ‘יום ולילה’, מחזה מאת ש. אנ־סקי, מחבר ‘הדיבוק’, שפינקל יביים. מחפשים צעיר שיודע להתנועע והצעתי אותך להצגה שבה נשחק כליזמר יהודים. יש לך גם טקסט וארבע רפליקות. תתנהג יפה’. אמר ונעלם. אותן ארבע רפליקות הביאו לי את הביקורת הראשונה בקריירה. ‘זכור נזכור את שלמה בר־שביט, השחקן הצעיר העומד בפעם הראשונה על הבימה וראוי לתשומת לב’, כתב הסופר ד”ר מקס ברוד במאמרו ב’דבר השבוע’”.
גילה אלמגור מצדה החלה את הקריירה הנפתלת והמפוארת שלה בהבימה ברגל שמאל. ככל שתחפשו את הצגת הבתולין שלה, “בעור שינינו”, מאת תורונטון וויילדר, בפרסומי התיאטרון, תעלו חרס. שנה וחצי קודם לכן, בגיל 15 וחצי, היא הגיעה מכפר הנוער הדסים לבית הספר הדרמטי של הבימה. “נשלפתי מלימודיי בסטודיו כדי לשחק בהצגה ‘בעור שינינו’ את הילדה גלדיס אנטרופוס, כשאיתי שיחקו תמרה רובינס ואהרן מסקין כהורי”, היא משחזרת. “החזרה הכללית נקבעה ליום שבו חל יום הולדתי ה־17, 22 ביולי 56’. “בבוקר נסעתי אל אמא שלי, שגרה בפתח תקווה, כדי לקבל ברכה. היא לא זכרה את יום ההולדת שלי. ‘תאכלי משהו לפני שתחזרי להדסים’, אמרה לי. כשסיפרתי לה שאני כבר שנה וחצי בתל אביב, שחקנית בהבימה, היא נעצה בי מבט מפחיד ושאלה: ‘זונה? אצלי בבית?!’
“באותו רגע ברחתי משם ונסעתי בוכייה לתל אביב”, מוסיפה אלמגור. “הגעתי לגנרלית לפני כולם, אפילו לפני מסקין. למרות שהיה מדובר בקומדיה, כלב לא צחק באולם. בו בערב הוחלט לא להעלות את ההצגה. הרגשתי כאילו נאמר לי: ‘ראי את הארץ המובטחת ואליה לא תיכנסי’. זאת הייתה קטסטרופה. יום ההולדת ה־17 שלי הסתיים במפח נפש. חשבתי שבלי ההצגה יזרקו אותי מהבימה ולא יהיה לי לאן ללכת. אבל לא זרקו אותי. נשארתי כניצבת. בהצגה ‘איי לייק מייק’, כשרנה פז, ששיחקה בתפקיד הראשי של ציפ, חלתה בצהבת, הוקפצתי במקומה. כך קרה גם בהצגה ‘יומנה של אנה פרנק’. כשעדה טל התמוטטה, אמר הבמאי ישראל בקר: ‘יש ילדה בתיאטרון, ננסה אותה!’ ניסו וכנראה לא אכזבתי.
“טיפה לפני כן קיבלתי את התפקיד הראשון שלי כעכברה לבנה בקומדיה ‘שחור על גבי לבן’. ‘איך קוראים לך?’ שאל אותי מחבר המחזה, אפרים קישון. כשעניתי, אמר (מחקה את מבטאו ההונגרי): ‘גילה’לה, אלכסנדרוביץ’ זה לא שם של שחקנית; אם אני החלפתי מקיכונט לשם עברי, גם את תחליפי’. החלפתי לאלמגור, שנראה לי מתאים לאופי שלי”.
תיקחו חדר
תיאטרון הבימה נוסד ב־1917 במוסקבה על ידי נחום דוד צמח יחד עם מנחם גנסין וחנה רובינא. ב־1928 הגיעו חברי הבימה לנמל יפו. בארץ פעל הבימה בצורה של קולקטיב, שבו כל שחקן היה שותף לרווחים ולהחלטות הרפרטואר והניהול. בשנת 1945 הקים צבי פרידלנד את בית הספר הדרמטי של הבימה. ב־1946 נפתח בית תיאטרון הבימה, מקום מושבו כיום בתל אביב, באופן רשמי. ב־1958 הוא הוכרז רשמית כתיאטרון הלאומי.
מרים זוהר, שלה 45 שנות משחק בהבימה, הגיעה לתיאטרון הלאומי כניצולת שואה, שהחלה את דרכה בארץ בתיאטרון עולים ביידיש. “שמעון פינקל, מראשי הבימה, ראה אותי משחקת שם בתפקיד הראשי בהצגת ‘מירנדולינה’ מאת קרלו גולדוני והציע שאבוא להיבחן אצלם”, היא משחזרת. “באתי ונבחנתי עם מערכון ביידיש. כשראיתי בין הבוחנים את הרעמה הכסופה של הבמאי צבי פרידלנד, חשבתי שזה בן־גוריון”.
תפקידה הראשון שם, מיס פורסייט בהצגה “מותו של סוכן” מאת ארתור מילר, באביב 51’, נשמט מזיכרונה של זוהר ברבות הימים, אבל את תפקידה הבא, כאדלה בהצגה “אגדת הנהר”, לא יכלה לשכוח “אחרי שמישא הרים אותי על הידיים כדי להעביר אותי את הנהר”. מישא היה מישא אשרוב, בן זוגה בהצגות כה רבות, “עד שאריה, בעלי, היה אומר: ‘טוב, תיקחו חדר ביחד’.
“השחקנים הוותיקים קיבלו בחום אותי, העולה החדשה שכמעט לא ידעה מילה בעברית, ועטפו אותי באהבה”, מספרת זוהר. “מביניהם היה מסקין בשבילי כמו אבא גדול, שאהבתי להתכרבל בתוכו. התיאטרון גם הוציא אותי מהבית הערבי, שבו גרתי בג’בליה שביפו, ורכש בשבילי את הדירה בנווה אביבים, שבה אני גרה עד היום. זה, כמובן, לא היה במתנה. שנים ניכו לי מהמשכורת את ההלוואה”.
לא כך היו הדברים עבור ליא קניג. במקום להתקבל בפרחים, קניג, זה מכבר הגברת הראשונה של הבימה, הגיעה לתיאטרון כעולה חדשה מרומניה כשבידיה זר פרחים מפואר, שאותו מיהרה למסור בהתרגשות מאחורי הקלעים למלכת התיאטרון העברי, חנה רובינא, “בדיוק כפי שאמא שלי, השחקנית דינה קניג, דרשה שאעשה”.
כיצד רובינא הגיבה?
“היא הסתכלה עלי ואמרה: ‘עיניים כשלך הייתי רוצה שיהיו לי ב’הדיבוק’”.
“רובינא הייתה אישה מרתקת”, מספר גם בר־שביט. “הבמה הייתה בית המקדש שלה. עליה היא לא סבלה קונצים ומתיחות. מחוצה לה היא אכלה דג מלוח, שתתה כוסיות וודקה ואהבה גברים ולבלות במסיבות. אחרי הצגה הייתה עולה על קו 5 ונוסעת הביתה עם הקהל”.
בר־שביט לא ישכח כיצד לקראת תום מלחמת העצמאות נקרא לחזור להבימה כדי לשחק מראשית 49’ את דן, הבן של רובינא, בהצגת הלהיט “בערבות הנגב” מאת יגאל מוסינזון ובבימויו של פינקל. “כשנאמר לי שאשחק את בנה של חנה רובינא, כמעט קיבלתי הלם מרוב פחד. אני, שלמ’לה הקטן, בנה של האלוהית, הייתם מאמינים? מכיוון שעבדנו על פי שיטת סטניסלבסקי, היה עלינו לפתח מערכת יחסים כמו בין אם לבן. ‘אתה כמו הבן שלי, אח של אילנה’, הייתה אומרת. כשבאתי אליה בפעם הראשונה, היא שכבה במיטה, חולה בשפעת. כשפתחתי את המקרר, הוא היה ריק. כשרציתי ללכת בשבילה למכולת, סירבה”.
ויתרת לה?
“מה פתאום. ‘סטניסלבסקי!’ נקבתי בשם המפורש. היא התרצתה. קניתי והכנתי לה ארוחה כמו בן שדואג לאמו. היא אכלה בתיאבון, ואז גירדה את הראש. ‘חפיפה?’ שאלתי בחוצפה. רובינא נענתה ברצון. היא ניגשה לכיור ואני חפפתי לאם המשיח עם קומקום מים חמים”.
בחזרה לקניג. המסך על הקריירה רצופת ההישגים שלה בהבימה עלה בינואר 62’, בהצגת “אדון פונטילה ומאטי משרתו”, שהועלתה על קרשי הבימה אה לה ברכט בבימויו של שמואל בונים. “פינקל כמנהל אמנותי היה זה שהביא אותי להבימה”, היא מעידה. “שלושה חודשים לאחר שעלינו ארצה, אני וצביקה שלי (בעלה המנוח, השחקן והבמאי צבי שטולפר – יב”א), עדיין בלי לשלוט בשפה העברית, כבר שיחקנו, כשמעל הטקסט היה כתוב תרגום של כל מילה לרומנית. כשהגשמתי את החלום לעלות ולשחק על קרשי הבימה, אמרתי בלבי: ‘ריבונו של עולם, הגעתי! אני פה!’ ואז התחיל אצלי החשש שהמילים שיצאו לי מהפה לא יהיו מובנות לקהל, ורק אלוהים ידע איך יוצאים מזה. בחזרה הכללית הכל כמעט הלך קאפוט. ‘שכחתי את הטקסט’, אמרתי לשחקנית ניורה שיין, שעמדה לידי. היא נתנה לי א־זבנגלה (מכונת) ופקדה עלי: ‘תעלי!’ הייתה לי ברירה אחרת? עליתי, ומאז 56 שנה אני על במת הבימה”.
הצגת הספתח של קניג בהבימה הייתה פלופ. אבל בתוך חצי שנה ידעו חובבי התיאטרון בארץ על המטאור שהבזיק בשמיו כאשר כיכבה בתפקיד חוה מול נחום בוכמן הוותיק בתפקיד אדם בהצגת “בראשית” מאת אהרן מגד. זה היה הניצחון של קניג. “התקבלתי למרות שלא גדלתי כאן ולא נלחמתי בפלמ”ח”, אומרת מי שהועטרה כעבור חצי יובל בפרס ישראל עם חברתה, מרים זוהר.
פירמידה הפוכה
חודשיים אחרי ההמראה של קניג בהבימה, נסקה בו גם הקריירה של דב רייזר כנער פלא בתפקיד לוקש בהצגה “אמיל והבלשים” מאת אריך קסטנר, לאחר שקודם לכן דרך כוכבו בתיאטרון הילדים “תילון־תליל” של מנחם גולן. “השכן שלנו ברמת אביב, השחקן ישראל רובינצ’יק, סיפר לאמי שנערכים בהבימה מבחנים ל’אמיל והבלשים’, ויש שם תפקיד לנער צנום כמוני”, הוא נזכר. “לשחק כנער עם שחקנים כמו פינקל, בקר ושרגא פרידמן זה היה מעין בית ספר בשבילי. כשלא הייתי על הבמה, הייתי עוקב אחריהם מוקסם לגמרי ולא מתאר לעצמי שביום מן הימים אהיה באותו מקום. אותו יום לא איחר להגיע, כאשר כעבור שבע שנים הייתי בין תלמידי שנה ג’ בבית צבי, ששותפו בהבימה בהצגת ‘יהודי הדממה’ על פי אלי ויזל. ריח קרשי הבמה נשאר אותו ריח מימי ‘אמיל והבלשים’”.
“באותם ימים הייתה אווירה של קדושה בהבימה, שלרבים מאיתנו היה בית הכנסת החילוני שלנו”, מודה אלמגור. “בחיל וברעדה התייחסנו לענקי התיאטרון. מאז ועד היום אני מנשקת את קרשי הבמה לפני שאני מתחילה להציג. גם אם בגילי כבר נותנים לי יד”.
“בשבילי זאת הייתה התרגשות עצומה לעלות על אותה במה, שעליה התרוצצתי עוד כשהייתי בבטן של אמי”, אומר גם משה בקר, בן למשפחת שחקנים, שבשנות ה־80 שיחק הן עם הוריו, פנינה פרח וישראל בקר, והן עם רעייתו, יעל פרל. “מתוך מחויבות כלפיהם וכלפי תיאטרון הבימה, שבו גדלתי, שקשקתי רצח, כשהתחלתי את דרכי בו ישר בתפקיד ראשי”, הוא מגלה.
החללית התיאטרלית של בקר עלתה על כן השילוח ב־27 בינואר 79’, בהיותו בן 24, בבכורת ההצגה “סיפור פשוט” על פי ש”י עגנון. בקר הצעיר היה אז לאחר שירות בלהקת גייסות השריון ולאחר עונה בתיאטרון החאן, כשהבמאי יוסי יזרעאלי, שאותו לא הכיר קודם לכן, הזמין אותו להיבחן על התפקיד המוביל בהצגה. “קרה לי שם נס, הן מבחינת התפקיד והן מבחינת החוויה המדהימה לעבוד עם יוצר בשיעור הקומה של יזרעאלי”, הוא מספר.
בהצגה “טרוילוס וקרסידה” שיחק בקר לצד אביו וזוגתו פרל, וב“מלך מרוקאי” חלק בקר הבן במה לראשונה עם אמו. “המפגשים המשפחתיים בתיאטרון די מעיקים, עדיף שלא”, הוא אומר.
הקריירה של אמו של בקר, פנינה פרח, לעומת זאת, הייתה כמו פירמידה הפוכה. “את כל התפקידים הגדולים שלי שיחקתי בשנים הראשונות ומאז זה נהיה פחות ופחות”, היא מצרה. “למרות זאת, הבימה היה ביתי ויישאר כך עד יום מותי”. פרח, ילידת 1922, החלה את דרכה בהבימה בגיל 24, כמו בנה. אחרי חצי שנה בבית הספר הדרמטי של הבימה היא התחילה בפסגה, בתפקיד אופליה בהצגה השייקספירית “המלט”. “זה היה משהו לא רגיל אז, כשטענו שאין שחקנים צעירים”, מעידה פרח.
איך היה להתחלק בתפקיד עם פאני לוביץ’, שהייתה מבוגרת ממך ב־20 שנה והייתה ידועה כאישה לא קלה?
“פאני, זיכרונה לברכה, אמרה לי בחריפות: ‘אני אדרוש את כל הזמן שלי!’ ואני, ילדונת מהרצליה, מה ידעתי? והיה לנו במאי נפלא כמו צבי פרידלנד, שתרם תרומה גדולה לתיאטרון בארץ והיום לא נותנים ‘דם’ עליו”.
הערב, כשפרח תקרא באירוע את השורות הראשונות מתוך המונולוג “כל העולם במה” של ז’ק המלנכולי מתוך הקלאסיקה השייקספירית “כטוב בעיניכם”, קרוב לוודאי שרובו הגדול של הקהל לא יכיר אותה, אף שהיא ותיקת הוותיקים מבין שחקני הבימה, שירדה מהבמה, לאו דווקא מרצונה, לפני 30 שנה. “נזכרו בי”, היא מעירה.
בגלל סטניסלבסקי
“היו לי שתי התחלות בהבימה”, משחזר השחקן אלכס פלג. “הפעם הראשונה הייתה בהתחלת 58’. לאחר שאבי חלה, שוחררתי זמנית משירותי הצבאי בלהקת פיקוד המרכז מסיבות פרנסה ואותה מצאתי בהבימה, שם למדתי בבית הספר הדרמטי. לאחר שההצגה ‘זרוק אותו לכלבים’ של מוסינזון עוררה ביקורת נוקבת בגלל הצגה שלילית במיוחד של העיתונות, מוסינזון התבקש לשם איזון להוסיף סצנה למחזה, ואני גויסתי לתפקיד של עיתונאי חיובי, שבא לראיין את מסקין. מכיוון שזה היה אחרי הבכורה, התפקיד לא נרשם בספרי ההיסטוריה”.
ואם באהרן מסקין עסקינן, בר־שביט נזכר כיצד הראשון גילם את אביו בהצגה ב”ערבות הנגב”. “לאחר החזרה הראשונה הוא אמר שהוא רוצה להתייעץ איתי. כן, כן, איתי, השחקן המתחיל”, הוא מספר. “’תבוא בערב אלי הביתה’, אמר. מסקין הכין לשנינו ארוחת ערב. אני, חניך השומר הצעיר, לגמתי את כוסית הוודקה הראשונה בחיים. הראש הסתובב לי, אבל מסקין התחיל לפתח שיחה. מכיוון שידע שבאתי להבימה ממשמר העמק, שאל אותי איך מתנהגים בקיבוץ. כשיצאתי ממנו, בשעת ערב די מאוחרת, תפסתי איזה אידיוט אני. הבנתי שרצה ליצור בינינו מערכת יחסים בין אב לבן. סטניסלבסקי? כבר אמרנו”.
מתוקף השגרה האינטנסיבית בתיאטרון נרקמו יחסים הדוקים בין שחקניו. “שמוליק סגל, שהיה כאח לי, ואני גרנו שלוש שנים בחדר ששכרנו אצל אלמנתו של השחקן ברוך צ’מרינסקי, דלת מול רובינא”, מספר בר־שביט. “שרגא פרידמן היה בהבימה האח השני שלי. ‘שמעתי שקראו לך פעם פרידמן?’ שאל אותי פעם בקולו הרועם. הודיתי. ‘אם כן, אנחנו משפחה’, הודיע".
“ומה תאמר על שמואל רודנסקי?” מוסיף בר־שביט. “’אני כועס עליך’, אמר לי יום אחד. עלי? ‘כן, עליך. שמעתי שאתה צריך כסף לדירה ואתה לא פונה לאבא? ישר לבנק!’, ציווה. ‘מאיפה אחזיר לך?’, שאלתי. ‘מה בוער לך’, מולה עמד על שלו. בו ביום היה לי הכסף לדירה שאני גר בה עד היום ליד הבימה”.
למרות זאת, לא חסת עליו.
“עם המתיחות שלי, לא חסתי על איש. מולה סלח לי לאחר שבאחת ההצגות רצה לנעול קבקבים ומצא שהודבקו לבמה. בהצגה אחרת חיברתי לשרגא פרידמן טלפון אמיתי במהלך הצגה. פעם מילאתי עוגת שוקולד במלח. אל תשאל כמה פעמים קנסו אותי”.
איך אתה חש על רקע חגיגות המאה?
“אני שמח ועצוב גם יחד. שמח שהבימה נושא את תואר התיאטרון הלאומי ומגשים את חזון תחיית השפה העברית. בו בזמן אני עצוב שמהדור שלי בהבימה כמעט לא נשאר אף אחד”.