"דמעות של מלאכים. דמעות שקטות, דמעות יפות ועצובות. זולגות באופק דמעות ומחפשות, מה הן מבקשות?". "דמעות של מלאכים", השיר שכתב דן מינסטר והלחין יוני רכטר, הפך במרוצת השנים לשיר הזיכרון הישראלי האולטימטיבי, לסמל של שכול, תוגה ואובדן התמימות. אולם כשהוקלט בשנת 1971 הוא התקשה אפילו לעבור את הפלייליסט ברדיו.

המבצעים הראשונים של השיר הקלאסי הזה היו שלישיית "אף אוזן גרון" שקמה ב–1970 על ידי חברי להקת חיל התותחנים יובל דור, צבי רוטשטיין ועמי מנדלמן. הם הופיעו בתוכנית שכולה לחנים של יוני רכטר, חבר נוסף בלהקה הצבאית. אלא שהגרסה הראשונה שלהם ל"דמעות של מלאכים", שאותו הלחין רכטר בהיותו בן 15 בלבד, לא הצליחה למשוך תשומת לב.

השיר זכה לעדנה מחודשת ב–1974, כשבוצע על ידי ההרכב "14 אוקטבות". עם אובדן הנאיביות לאחר מלחמת יום הכיפורים, הוא סימל את תחילת עידן היצירות האישיות והמלנכוליות ואת השינויים המוזיקליים שהביאה עמה המלחמה הטראומטית ההיא.

אם עד שנות ה–60 היה הרוק הישראלי מושפע בעיקר מחו"ל ונטה יותר לכיוון המיינסטרים - וחלוציו היו אז אריק איינשטיין, שלום חנוך ואושיק לוי - בשנות ה–70 נוצר צמא לסגנון מוזיקלי אחר; סגנון מחתרתי כזה שהורים לא ישמעו ורק פריקים של רוק יצרכו. את הסגנון יצרו בני הדור הצעיר הפתוח מוזיקלית.

ההרכב 14 אוקטבות הגיע בדיוק בזמן כדי לספק את הדרישה הזו. ההרכב, שכלל את יוני רכטר, אבנר קנר והמתופף זוהר לוי, פעל במשך שנה אחת, וחבריו הצליחו ליצור במהלכה את אחד מאלבומי הפרוגרסיב רוק, הפיוז'ן והמודרן ג'אז הראשונים בישראל, שבו "דמעות של מלאכים" הוא השיר הכי מיינסטרימי ולא אופייני. 


גם כיום, יותר מ־40 שנה מאז יצא האלבום "14 אוקטבות", הוא נחשב למוזיקת "שוליים" שקשה לקהל חובב המיינסטרים לעכל, והוא מהבודדים שהצליחו לצאת מגדר אלבום אקספרימנטלי ולהפוך לאלבום קלאסי של ממש.

"ההרכב '14 אוקטבות' היה עבורי חוויה יצירתית ראשונה, ובתור שכזו תמיד היא נשארת כזיכרון נפלא", אומר רכטר. "אבנר קנר ואני היינו בני מזל לפגוש זה את זה בתקופה הזו וליצור מוזיקה אותנטית שפרצה מאיתנו". 

אבנר קנר יוני רכטר ארבע עשרה אוקטבות. הליקון אבנר קנר יוני רכטר ארבע עשרה אוקטבות. הליקון


בלדה לשני פסנתרים
רכטר וקנר, שלימים שיתפו פעולה גם עם אריק איינשטיין, הכירו זה את זה עוד בהיותם בני נוער. "את יוני הכרתי הרבה שנים לפני שבכלל חשבנו לנגן יחד", נזכר קנר, "שנינו שיחקנו כדורסל בקבוצת הנוער של הפועל תל אביב, ושם למעשה הייתה ההיכרות הראשונה שלנו".

לאחר התיכון פנו השניים למסלול די מקביל: רכטר התגייס כקלידן ללהקת חיל התותחנים והשתתף בתוכניתה "לה בומבה" (1970). במקביל, קנר התגייס כקלידן לצוות הווי פיקוד ההדרכה והשתתף בתוכניתו "שמח בלב" (1972). "המפגש שהוביל לשיתוף הפעולה בינינו התרחש בשנת 1974, כששנינו למדנו באקדמיה למוזיקה בתל אביב", משחזר קנר. "אני זוכר שהיו חדרים באקדמיה עם שני פסנתרי כנף, אז היינו משתלטים על אחד החדרים ומתאמנים כל הזמן, שעות על גבי שעות. ניגנו יחד ומצאנו מכנה יצירתי משותף. באקדמיה השמענו זה לזה חומרים שכל אחד מאיתנו הלחין וכתב, ראינו כי טוב והחלטנו לעשות עם זה משהו".

כשנפגשו השניים, קנר היה בשנתו האחרונה בצבא ורכטר כבר היה כוכב ענק בכוורת. אבל סגנונו האישי פחות בא לידי ביטוי בלהקה שכן בסופרגרופ של יוצרים גדולים כאלו לא הייתה ברירה אלא להתפשר מבחינה מוזיקלית. "נתנו לי חופש אומנותי", התייחס רכטר לחבריו מהלהקה בראיון שהעניק ב–2004. "זו בהחלט הייתה להקה עם הרבה חופש בעיבוד; לא הייתה דיקטטורה שם, להפך - היה הרבה 'תן וקח'... לסנדרסון היה ממש ראש מהפכני בתחילת דרכו, ואחרי זה נהיינו להקה עם בדיחות והומור, והוא הלך יותר לכיוון הזה. המילה 'פרוגרסיב' לא עלתה אף פעם".

"שנינו נמשכנו מאוד לרוק המתקדם שהיה אז בחיתוליו בארץ, והייתה לנו כימיה מיוחדת", מעיר קנר. "ראינו שאנחנו פורחים יחד מבחינה מוזיקלית, וזה היה שונה משאר העיסוקים שעשינו כל אחד לחוד: יוני בכוורת ואני בעיבודים ולחנים שעשיתי לאומנים אחרים. החלטנו פשוט לזרום עם זה. בשלב מסוים שמע יוני על המתופף זוהר לוי, וזימַנו אותו לפגישה. ראינו שהוא מתופף הארדקור שהתאים לקו שלנו, וכך למעשה נולד ההרכב".

שמם של האלבום ושל ההרכב הוא תיאור של שתי מקלדות הפסנתר של רכטר וקנר; בכל אחת מהן שבע אוקטבות מדו ועד דו, ובסך הכל 14 אוקטבות. בימים האלו של אמצע שנות ה־70 היה הקהל פתוח לרוק מתקדם. "חברות התקליטים אפשרו לאומן לעשות בעצם מה שהוא רוצה", אומר קנר. "בשלב מסוים נוצר לנו קשר עם המפיק אשר ביטנסקי, שהיה חניך שלי בקורס מודדים בזמן ששירַתי בתותחנים, שנה לפני שעברתי לצוות הווי פיקוד הדרכה. אשר התלהב מאוד מהחומרים שלנו, נדלק על הרעיון ויצר לנו קשר עם חברת התקליטים ישראדיסק. והשאר - היסטוריה".

צביקה כגן, שיחד עם ביטנסקי הפיק את האלבום, נזכר: "באותה תקופה עבדתי עם אשר על הפקה של נתנאלה. יום אחד הוא בא אלי ואמר שיש שני חבר'ה מוכשרים מהאקדמיה שכדאי שאבוא לשמוע אותם. שמעתי והתאהבתי".

יוני רכטר. ראובן קסטרו יוני רכטר. ראובן קסטרו


להוציא את המיטב
אם חשבתם שמוזיקאים פרפקציוניסטים כמו רכטר וקנר יקליטו אלבום מורכב בשנה או בשנתיים, הרי שטעות בידכם: הקלטת "14 אוקטבות" ארכה 50 שעות בלבד. "מרבית העבודה בין יוני לביני הייתה מחוץ לאולפן", מסביר קנר. "העבודה באולפן הייתה קצרה מאוד, כי הקצו לנו ממש מעט זמן עבודה".
האלבום, שיצא בשנת 1975, הוקלט באולפני "טריטון" בתקציב די מצומצם. "בגלל שהמוזיקה לא הייתה מסחרית, לא היה לנו תקציב להפקה עשירה ונרחבת", מספר כגן. "מי שניגנו בו בעיקר היו רכטר וקנר, שגם עשו את כל העיבודים וזוהר לוי על התופים.

"אני זוכר שכששמעתי לראשונה את הביצוע שלהם ל'דמעות של מלאכים', היה לי ברור שהביצוע חייב תוספת של תזמורת כלי מיתר, כי בלי זה היה חסר משהו. מכיוון שלא היה תקציב להביא תזמורת כזו, אמרתי ליוני ואבנר שכשתהיה לי הפקה אחרת שבה תנגן תזמורת כלי מיתר, אקרא להם שיבואו עם העיבוד מוכן, ועל הדרך נקליט את זה בזריזות. וכך קרה: בשנת 1974 עבדתי על הפקה של מופע משירי כנרת, ואבנר ויוני באו והקליטו במהרה. זה מה שאתה שומע בהקלטה".

בשל בעיות התקציב והצורך ליצור סאונד איכותי עד כמה שאפשר, אירחו חברי ההרכב קולגות שלהם שהשתתפו בקולות ובנגינה בחלק מהשירים. בין היתר התארחו שם חבריו של רכטר לכוורת - אלון אולארצ'יק, מאיר פניגשטיין ואפרים שמיר - וכן מוזיקאים אחרים ובהם שלמה גרוניך ויוסי פיאמנטה.
האלבום שנחל כישלון מסחרי מוחץ מנה תריסר שירים, שרק כעבור שנים מספר נכנסו לפנתיאון הרוק המתקדם: "אומקא גומקא", "בלוז שקט מהדרך" (השיר היחיד ששר בו זוהר לוי), "הסבון שבמקלחת" (מעין שיר המשך שובב ל"הסבון בכה מאוד" הידוע) ו"ערב בתל אביב". "בחירת השירים הייתה של יוני ושלי בצורה שלמה ומשותפת", מבהיר קנר. "בחרנו שירים שידענו שכיף לנו לנגן אותם ושהם מוציאים את המיטב מאיתנו".

השיר "To be Alone" שהלחינו השניים למילותיו של אורי שמיר (מוזיקאי שהתפרסם בשנות ה־80 כעורך הדין קוגלר בסדרת סרטי "אבא גנוב"), הוקלט בשנת 1976 בגרסתו העברית על ידי אריק איינשטיין לאלבומו "האהבה פנים רבות לה", שהפיק רכטר ונקרא "לא היה מה שהיה". איינשטיין גם הקליט בשנת 1977 לאלבומו "אנשים אוהבים לשיר" את "דמעות של מלאכים".

עוד כלל האלבום שני שירים שנודעו בלחנים אחרים בעבר: "כשאור דולק בחלונך" (מילים: עמוס אטינגר), שהתפרסם בביצוע שלישיית גשר הירקון בלחנו של סשה ארגוב, וזכה באלבום זה ללחן קצבי והומוריסטי של קנר ורכטר, והשיר "לבדו" (מילים: נתן זך) שנודע לראשונה בלחנו של מתי כספי ("לא טוב היות האדם לבדו") וזכה ללחן אטי ומהורהר של השניים. "אני זוכר שישבתי בחדר הבקרה כשיוני ניגן את הסולו הזה, והייתי המום ממה שהוא עשה", אומר כגן. "הוא אף פעם לא אלתר בצורה הזו. זה היה אלתור מדהים שעד היום חקוק בזיכרוני".

"אתה חייב להבין", מדגיש קנר, "באותה תקופה הסינתיסייזרים היו ממש בתחילת דרכם. אני זוכר שהיו באולפן סינתיסייזרים במגע, ללא קלידים; למעשה זו הייתה הפעם הראשונה שנתקלתי בכלל בכלי הזה, ו'14 אוקטבות' הוא אחד האלבומים הראשונים שבהם הוקלט הסינתיסייזר בארץ".

רק בשביל האומנות
עם צאת האלבום יצא ההרכב לסיבוב הופעות, שלא בדיוק הלך על הצד הטוב ביותר: "הופענו המון בקיבוצים, וזה היה חביב. אני זוכר שתמיד, בכל הופעה, בגלל שהקהל לא ידע איך לעכל אותנו, חצי מהאנשים היו נוטשים את ההופעה באמצע. אבל הקומץ שנשאר היה נלהב וקסום. באותה תקופה היינו צעירים מאוד ולא ייחסנו חשיבות לכך שקהל עזב באמצע. לא כל כך חשבנו על זה, אז קיבלנו את המעשה שלהם".

במקביל להופעות בקיבוצים הצטרפו חברי ההרכב לסיבוב הופעות של שלישיית הרוק המתקדם "קצת אחרת", והשתתפו בערב דו־פעמי בשם "הכל זורם" שהוקלט לגלי צה"ל ובמרכזו התפרעות מוזיקלית אוונגרדית שהייתה טבעית עבור רכטר וקנר.

כמה חודשים לאחר שיצא האלבום, רכטר, קנר ולוי פירקו את החבילה ופנו איש איש לדרכו: "זה בעיקר קרה כי כל אחד מאיתנו נעשה עסוק בדברים אחרים: יוני היה בכוורת, אני עבדתי על עיבודים וחומרים מקוריים משלי של פרוג רוק, והחלטנו להיפרד", מסביר קנר.

מה סוד הקסם של האלבום?
"הוא נוצר מתוך פאן, כיף. היינו עמוק בתוך היצירה ואהבנו לנגן יחד וליצור יחד ולהתנסות מוזיקלית. זה בעיקר מה שהפך את האלבום למשמעותי עבורנו. ניגַנו חומרים שחשבנו שהם טובים, והחלטנו להוציא אותם ביחד על תקליט. באלבום היו לנו כמה רעיונות מוזיקליים ייחודיים".

במבט לאחור, היית משנה משהו באלבום?
"הייתי מקליט אותו בצורה טכנית הרבה יותר מוצלחת, גם מבחינת בישול ומיקס וגם מבחינת נגינה ועריכה. אבל זה היה בשנת 1974; היה מה שהיה וזה היה מצוין לשעתו. האלבום מיתג את יוני ואותי כמוזיקאים רציניים ומוכרים בסצינת הרוק המתקדם ותרם רבות לפרסומנו".

לפני עשור אירח אותך רכטר בפסטיבל הפסנתר וניגנתם שירים מ"14 אוקטבות". תחזרו לשתף פעולה?
"אנחנו מדברים על זה כל הזמן. השאלה הזו נמצאת בחלל האוויר, אבל לא באמת עשינו משהו בנדון".

העובדה שהאלבום הראשון והיחיד של ההרכב "14 אוקטבות" שרד ונחשב עד היום לפריט אספנות יקר ומוערך בשוק התקליטים, נעוצה אולי בחומרים הבלתי שגרתיים, ברעננות ובחדשנות שנשמעות אותנטיות גם כיום. ואולי הסיבה היא שחברו להם יחדיו שני מוחות מבריקים שיצרו מוזיקה מתוך אהבה טהורה וללא שיקול מסחרי או כלכלי. הראשוניות, הנאיביות והתשוקה הנשמעת לכל אורך האלבום הפכו את ההרכב לפורץ דרך, לא רק מוזיקלית, אלא גם רעיונית והוא מזכיר את הימים שבהם יצרו מוזיקה רק בשביל האומנות.