1. נדמה לי שזה הפסח הכי שחון בכל הנוגע לאלבומים חדשים של שמות גדולים שהיה כאן כבר שנים. פרט לדג נחש, משינה ואייל גולן, אולי גם ישי לוי, אף נציג של ליגת־העל של המוזיקה הישראלית לא יצר אלבום חדש לקראת החג. אפילו דודו טסה הוציא אלבום שהוא מעין פרויקט צד, שיצא רק כתקליט ויניל. וישנם גם דני רובס וגבע אלון וישי ריבו, ועדיין - קול ענות חלושה.

2. זה נשמע אולי מבאס, אבל לא בצדק. קצת בדומה לפרס ישראל, גם תעשיית המוזיקה סוף–סוף התאימה את עצמה לישראל העכשווית. הפורמט הזה של אלבום הולך ומאבד מחשיבותו, לבטח המסחרית, והטירוף שרווח כאן במשך שנים - של להוציא את כל האלבומים החדשים בבת אחת, רק כדי שיהפכו לכאורה למתנת חג - היה חייב להיפסק.

דודו טסה. ליאור רוטשטיין דודו טסה. ליאור רוטשטיין

3. "דיקטה" (הוט) היא עוד דוגמה מוצלחת לרנסאנס של הטלוויזיה הסקנדינבית. גם כאן מדובר בעיתונאית החוקרת פשעים ובדוגמאות נבחרות מנפשו המעוותת של האדם. אלא שבניגוד לאופי האפל והכבד של סדרות כמו "הגשר", ב"דיקטה" יש גם לא מעט קלילות והתייחסות לחיי משפחה וחברה. אולי מכיוון שמדובר בסדרה דנית, ולא שוודית או נורווגית. העונה השנייה שעלתה עכשיו מומלצת מאוד.