"אני נאבק על חיי, והדבר היחיד שאני מייחל לעצמי זה לחיות עוד קצת", לוחש גרי אקשטיין בעודו מחובר למכשיר הדיאליזה שהפך להיות חלק בלתי נפרד משגרת חייו. "כיום רק 7% מהכליות שלי מתפקדות, והאחוזים הולכים ויורדים". כבר לפני שנה פרסם אחיו ערן זעירא קריאה נואשת לציבור בחשבון הטוויטר שלו וביקש בדחיפות תורם כליה שיציל את חייו. תורם כזה עדיין לא נמצא, אבל אקשטיין אופטימי: "בסוף יהיה טוב", הוא אומר. "מוכרח להיות טוב".

בשנות ה־70 וה־80 היה אקשטיין אגדת רוק שהביא לארץ ניחוח אמריקאי בלוק, במבטא ובצליל. הוא סיפק לא מעט להיטי ענק שהפכו קלאסיקות, בהן "אני הולך לבית שאן", "קפטן ג'ק", "היום זה היום", "בוגי איתי הלילה" והדואט עם שלמה ארצי "פתאום כשלא באת". הוא הוציא עשרה אלבומים, האחרון בהם יצא ב–2012, ארבע שנים אחרי שלקה באירוע מוחי שהגביל את תנועותיו.

כיום הוא מתגורר בחולון, העיר שהעניקה לו בשנת 2015 את תואר "יקיר העיר", עם אשתו החייכנית אורנה. אקשטיין יושב על ספת העור השחורה בסלון ביתו. פניו העייפות עטורות בזיפי זקן, ועל פניו אותו חיוך שובב שזכור לכל מעטיפות תקליטיו הישנים. לחיצת ידו חזקה ואיתנה, והוא לא מאבד את חוש ההומור והאופטימיות גם כשהוא מספר על מצבו הקשה.

"אני חי על קו איכילוב–חולון", הוא אומר. "שלושה ימים בשבוע יש לי טיפולי דיאליזה בבית החולים, כל אחד מהם אורך כמה שעות. שם יש לי זמן להיכנס לפייסבוק ולהתעדכן בכל מה שקורה ברשתות החברתיות. בשאר הימים אני נח בבית. אני תשוש פיזית ונפשית, ואין לי הרבה כוח וחשק להסתובב בעיר. טוב לי בבית, על הספה ומול הטלוויזיה".

ההתדרדרות במצבו הבריאותי החלה לפני כעשור עם אירוע מוחי שעבר. "לפני השבץ הגוף הזהיר אותי ממה שעומד לקרות, אבל לא קלטתי את האזהרה הזו בגלל חוסר מודעות", הוא משחזר. "ירדתי במדרגות לאולפן ההקלטות שלי שנמצא מתחת לבית. כשהנחתי את רגל שמאל על המדרגה פתאום הרגשתי שאין לי תחושה ברגל ונפלתי כמו אידיוט על הרצפה. לא הבנתי מה קרה, כי מעולם לא הרגשתי ככה. זחלתי קדימה והרמתי את עצמי ומיד חזרתי לשגרה. לא ידעתי שזה היה אירוע מוחי, לכן לא הלכתי לטפל בזה".

סימן האזהרה הזה היה רמז לבאות. "כעבור שבוע שבמהלכו תפקדתי רגיל קרה לי שוב אותו המקרה", הוא אומר. "הפעם אשתי ובתי היו בבית ומיד הזמינו אמבולנס. התנגדתי בהתחלה להתפנות לבית החולים, כי חשבתי שזה יסתדר, אבל הן התעקשו והובילו אותי לאיכילוב, שם אבחנו לי מיד אירוע מוחי וטיפלו בי".

על מה חשבת כשכל העניין התרחש?
"לא עלה לי כלום בראש. אני לא לוקח את הדברים האלה קשה. חשבתי שזה יעבור לי ואחזור לשגרה מיד".

הפגיעה המוחית גרמה ליכולותיו המוטוריות לקרוס: במשך זמן רב רגלו השמאלית הייתה משותקת ולמרבה הצער השתתקה גם ידו השמאלית של המוזיקאי המחונן. גם מיתרי הקול שלו נפגעו. "במשך הזמן השיתוק עבר ואני יכול לחזור לנגן, אבל אין לי ראש לזה כרגע", הוא מודה.

בדרכו ההומוריסטית הוציא אקשטיין ארבע שנים לאחר המקרה שעבר אלבום שלו קרא "אירוע מוחי", שבו שירים שהקליט ב–2007 והיה בשלבי הפקה אחרונים כשהמוזיקאי נפגע. "השם המקורי של האלבום היה אמור להיות 'נולדתי בלידת עכוז' כמו השם של השיר הראשון", הוא צוחק. "אבל בגלל המקרה החלטתי לשנות לו את השם".

אם מבחינה בריאותית יכולת לנגן, מדוע לא חזרת להופיע?

"גם לפני האירוע המוחי לא הופעתי כמעט. צריך בשביל זה הרכב וכסף וכוח, ואין לי לא זה ולא זה ולא זה".

אבל האירוע המוחי שעבר לא היה סוף הדרך מבחינתו. בבדיקות רפואיות שעבר התגלה כי הוא סובל מאי־ספיקת כליות, מצב שבו הכליות אינן מתפקדות כראוי והפגיעה בהן הולכת ומתרחבת לאט־לאט עד שהופכת לבלתי הפיכה כאשר רק טיפולי דיאליזה או השתלת כליה יכולים לסייע. "דרך טיפול תרופתי דחו את ההידרדרות במצב הכליות ואת טיפולי הדיאליזה", הוא מספר. "ביוני 2017 המצב הידרדר ונכנסתי לדיאליזה הראשונה".

ואיך לא נמצא תורם עד כה?
"נרשמתי לעמותת 'מתנת חיים' של הרב יהושע הבר, ארגון ללא מטרות רווח שמעודד אנשים לתרום את כלייתם בהתנדבות. לצערי, עדיין לא מצאו לי תורם. בינתיים הדיאליזה עושה את העבודה, עד שגם היא כבר לא תעזור ואז...".

גרי אקשטיין בימי השיא. צלם : שמואל רחמני גרי אקשטיין בימי השיא. צלם : שמואל רחמני

המוזיקה בראשי

אקשטיין נולד באוגוסט 1948 ברחובות בשם גרשון וגדל בשכונת קריית שלום בתל אביב. אביו החורג היה חובב גדול של מוזיקה קלאסית. "למעשה גיליתי לראשונה את המוזיקה בערך בגיל 10 בזכותו", הוא מספר. "האבא החורג שלי היה יקה והחזיק בבית פטיפון משוכלל שבו נהג לנגן תקליטים של מוזיקה קלאסית ותקליטי מוזיקה פופולרית משנות ה–40 וה–50 של זמרים כמו פרנקי ליין ופרנק סינטרה. זה היה העולם המוזיקלי הראשון שלי".

הרגע המכונן של חייו התרחש בספטמבר 1963, כשהזמר הבריטי קליף ריצ'ארד ולהקת הליווי שלו הצלליות נחתו בישראל להופעה סנסציונית. "ברגע שראיתי את האנק מרווין, הגיטריסט המוביל של הלהקה מנגן, ידעתי שאני רוצה בכל מחיר להיות גיטריסט כמוהו", משחזר אקשטיין. "בשלהי 1965 קניתי גיטרה אקוסטית, וכעבור חודש, לאחר שעבדתי בחופש הגדול בעירייה כפקח במדרגות הנעות שבכיכר המושבות בתל אביב, חסכתי 500 לירות וקניתי גיטרה חשמלית אדומה מדגם 'הופנר' שהייתה כל חיי אז".

נחוש בדעתו להפוך לגרסה הישראלית של האנק מרווין, החל אקשטיין בן ה–16 ללמוד באופן רשמי אצל מורה לגיטרה, מה שהתגלה כמשימה לא כל כך פשוטה. "אחרי חודש הוא זרק אותי. הוא היה מביא לי תרגילים ומנגינות ללמוד, ובכל שיעור במקום לנגן את מה שביקש ניגנתי רוק'נרול שרציתי ואהבתי ומוזיקה שהייתה מתנגנת בראש שלי".

לאחר שעזב את המורה הנרגן הקים אקשטיין את הלהקה הראשונה שלו עם כמה ילדים מהשכונה, שניגנו, איך לא, את שירי הצלליות. וכשזו התפרקה חיפש הגיטריסט המחונן את האתגר הבא והקים את להקת כובשי הקצב, שבה לקחו חלק בעז שרעבי כמתופף ומיקי גבריאלוב כזמר. הם התאמנו והופיעו במפעל שימורים בשכונה שנסגר. "באותו זמן התחלתי לכתוב ולהלחין את שירי הראשונים, רובם בעברית, אך לא ביצענו אותם כי מה שהיה מקובל היה רק שירים באנגלית", מעיד.

גם הלהקה הזו לא החזיקה מעמד, ואקשטיין עבר מחבורת קצב אחת לאחרת, בהן המטפסים ולהקת תל אביב. בזמן שירותו הצבאי ניגן בלהקת המטריות והכוכבים הכחולים, ואת התקופה הזו הוא מסכם בכמה מילים: "חרשנו מועדונים ולפעמים כשלא ידענו את המילים חירטשנו סתם מילים בלועזית והקהל עף על זה".

איך לא מצאת את עצמך בלהקה צבאית?
"שנאתי את הלהקות הצבאיות שנאת מוות. מבחינתנו, אנשי להקות הקצב, הלהקות הצבאיות נחשבו לרמה הכי נחותה שיש עם האקורדיון הזה שיצא לי מכל החורים האפשריים. אם הייתי נכנס ללהקה צבאית, אז רק כמפקד הלהקה, והייתי בונה ממנה להקת רוק אמיתית ולא גועל נפש כמו שנשמעו הלהקות הצבאיות אז".

עם להקת הכוכבים הכחולים הקליט לראשונה שיר שכתב "I Can’t Be No Good". "השיר לא עורר עניין מיוחד, אבל כשהופעתי בחו"ל, הקהל התלהב ממנו. אגב, השיר הזה תפס את אוזניו של אבי עופרים ובהמשך הוא סידר לי הקלטות אצלו באולפן בגרמניה".

גלגולו של ג'ק

בסוף 1970, לאחר שעזב את הכוכבים הכחולים, הצטרף אקשטיין לגלגולה הרביעי של להקת הנסיכים, להקת קצב בולטת בסצינה המקומית, שעמה זכה להופיע לראשונה בחו"ל. "באותו זמן הלהקה שינתה שמה ל'פניקס' ומיד עם הצטרפותי נסענו להופיע בגרמניה, שהפכה למעוזה השני של הלהקה. זו הייתה תקופה הזויה, היו ימים שבהם מצאנו עצמנו ישנים בלילה קפוא מתחת לגרם מדרגות של בניין זר", הוא נזכר, "הקלטנו אצל אבי עופרים באולפן בגרמניה מספר שירים שהיו אמורים לצאת על תקליט, אבל ההרכב התפרק לפני שסיימנו את ההקלטות והם נשארו במגירה".

בעוד חברי הלהקה התפזרו להם, אקשטיין נשאר בגרמניה במשך שלוש שנים נוספות שבמהלכן הופיע עם הרכב מקומי במועדוני ריקודים בערי שדה שונות. "היינו מופיעים במשך שבע שעות ברצף, משמונה בערב ועד שלוש בבוקר", הוא משחזר. "אלו היו זמנים משוגעים. ככה זה היה עם הגרמנים".

אקשטיין מספר שבתקופה הזו הנגינה שלו הייתה בשיאה. הוא הפך למנהיג הלהקה ונהנה מרמת חיים גבוהה. אפילו הצליח לו שם שיר שכתב והלחין. "בהופעות בגרמניה ניגנתי לראשונה שיר שכתבתי והלחנתי באנגלית. הוא תפס טוב אצל הקהל הגרמני. אותו שיר בהמשך הפך עם מילים עבריות של המתופף שלי אמיר ברונשטיין ז"ל ל'קפטן ג'ק', אחד מלהיטי הגדולים".

. שמואל רחמני גרי אקשטיין . שמואל רחמני גרי אקשטיין

ניהלת אורח חיים שאופייני לכוכבי רוק עם כל הקלישאות שבדבר?
"אני יודע? אם אתה קורא לקנאביס סמים, כולם עישנו אז. הייתה תקופה שבה שתיתי המון אלכוהול, אבל זה לא פגם לי בתפקוד, למרות שבשלב מסוים החלטתי להפסיק ושנים רבות לא נגעתי באלכוהול".

בזמן שהלהקה המתינה לפריצה הגדולה שלה, פרצה בארץ מלחמת יום כיפור. כשאקשטיין שמע את החדשות מהארץ, הוא לא חשב פעמיים ועלה על מטוס שהביא אותו לשדה הקרב. אבל במקום לאחוז רובה ביד הצבא נתן לו גיטרה ושלח אותו למצרים, לשמח את החיילים.

אחרי שהסתיימה המלחמה אקשטיין החליט להישאר בארץ. הוא נישא לאורנה והקים את להקת קליידוסקופ שחרשה מועדונים בכל הארץ, עד שנמאס לו והוא החליט לצאת לקריירת סולו. הוא הוציא את "היה לי טוב", ואחר כך את "קפטן ג'ק" ואז אלבום ראשון "מחזור א' תשל"ז" שתפס נהדר. ובמקביל ביסס את מעמדו כגיטריסט הקלטות, שניגן עם מיטב האומנים - מזהר ארגוב, שימי תבורי וחיים משה ועד אריק איינשטיין, שלמה ארצי ושלום חנוך.

האולמות בהופעות שלו היו מפוצצים, הרבה בעזרתה של המפיקה טמירה ירדני שדחפה אותו קדימה. גם האלבום השני "לא לשידור" הצליח בגדול. אבל ההצלחה איימה עליו. הוא היה חרד לפרטיות שלו. ניתוח שעבר במיתרי הקול בשנות ה־80 הוריד אותו מהבמה, ואקשטיין מצא מפלט באולפן הקלטות והפך לאחד הטכנאים פורצי הדרך בתעשייה המקומית.

"זה התחיל כשהגעתי להקליט אלבום ראשון באולפני סיגמא, לאחר שחתמתי אצל האחים אזולאי. נהגתי להסתכל על המכשירים והתלהבתי, ובכל פעם כשלא הייתי מקליט דברים שלי, הייתי מגיע לשבת ליד יהודה זיתוני הטכנאי והוא לימד אותי. בלילה אחד הקלטתי איזה קטע Fאנקי של משה לוי ובבוקר השמעתי לזיתוני ואזולאי. הדבר הראשון שהם אמרו לי זה: 'אתה רוצה לעבוד?' וכך נעשיתי טכנאי".

נחמה וחצי

לאורך השנים הספיק להוציא עשרה אלבומי סולו, להפוך לאייקון גיטרה וגרוב ישראלי ולהפיק אין ספור אלבומים למיטב האומנים, מקור פרנסה שנגדע עם האירוע המוחי ששינה את תוכניותיו. עם זאת, מדגיש אקשטיין, עוד בטרם הוגבל פיזית, הרדיו והתקשורת מיעטו להשמיע את אלבומיו האחרונים, מה שדי צורם וכואב לו.

"אתה יודע שיש לי אלבום בשם 'גרי אקשטיין 9', אבל העורכים המוזיקליים ובעלי התפקידים ברדיו ובטלוויזיה בכלל לא יודעים שהקלטתי אלבום כזה? מה שמשמיעים תמיד זה את אותם שירים מהסבנטיז וזהו. אני מודה, אני לא מייחצן את עצמי יותר מדי, בייחוד עכשיו. המזל שלי הוא שאף פעם זה לא הזיז לי. אני יוצר מוזיקה בשביל עצמי, שזה מה שהכי חשוב".

מה דעתך על היחס של משרד התרבות לאומנים ותיקים?
"יש לנו משרד תרבות? ממתי משרד התרבות מתייחס לאומנים ותיקים? אף אחד מהם לא מתייחס לאומנים כמוני. לא הייתי מתנגד לתרומה כלכלית של כמה אלפי שקלים שיכלו לעזור לי מאוד, אבל עקרונית אני לא מרגיש שיש משרד תרבות. וברצינות, יש פעמים שהשרה מירי רגב מביאה לי את הקריזה בגלל ההתבטאויות שלה, אבל לא מרגיש שמישהו מהמשרד הזה או בכלל מאמ"י דואג לאומנים ותיקים. ביטלתי את החברות שלי באמ"י כי רצו ממני כסף ולא הכניסו לי כסף. אני לא במצב כלכלי שמאפשר לי לשלם דמי חברות".

אתה מרגיש שקולגות מעריכים אותך?
"מאוד מעריכים אותי. זו נחמה עבורי. רק הממסד לא מעריך".

אתה מתגעגע לתקופה שבה היית בשיא ההצלחה שלך?
"למה יש לי להתגעגע? הדבר היחיד שאליו אני מתגעגע הוא סולואי הגיטרה שלי והאלתורים על הבמות. אולי גם לתקופה בגרמניה".

ומה אתה מרגיש כשאתה שומע על המצב המדיני בחדשות?
"נמאס מהשחיתות. תמיד הייתה שחיתות, אבל סוף־סוף עולים על זה. אבל אני לא מתכוון להתייחס לזה. מספיק לי פעם אחת שהתבטאתי פוליטית בפייסבוק וזו הייתה טעות גדולה".


מירי רגב. פלאש 90מירי רגב. פלאש 90


מה אתה חושב על תוכניות הריאליטי המוזיקליות?
"בגלל אשתי אני צופה ב'אקס פקטור', 'הכוכב הבא' או איך שקוראים לזה. יש שם חבר'ה מאוד מוכשרים, אבל אני חושב שפרסום מיידי כזה הוא לא בהכרח טוב. חשוב לבנות את הדרך ולא לזנק אליה ישר. אני לא יודע אם אני הייתי מוכן או מסוגל ללכת לתחרות כזו".

ומה דעתך על המוזיקה של היום?
"אני שומע רדיו ומדי פעם משמיעים שם שירים חדשים. יש שם דברים שאני לא אוהב ויש דברים שהם חמודים. למשל, אני חושב שסטטיק ובן־אל מאוד חמודים, הם מביאים משהו חדש ומעניין למוזיקה".

אז מתי בפעם האחרונה יצרת שיר?
"שמע, לא הקלטתי שיר חדש כבר שש שנים, מאז האלבום האחרון. אבל אני כל יום יוצר שירים. בכלל, אצלי זו תופעה: אני יוצר שיר, מילים ולחן בראש בלבד. ברגע שיש לי שיר בראש, אני מגיע לאולפן ומתרגם אותו לכלי נגינה".

במה השירים שאתה יוצר בראש עוסקים?
"לא אגלה לך כדי שלא תכתוב וייקחו לי את הרעיונות, אבל זה שיר שיכול להיות להיט".

אז אני משער שיש סיכוי שנראה אלבום חדש ממך בעתיד?
"אני לא יכול להבטיח בגלל מצבי, אבל אני לא פוסל זאת".

אתה עוד מסוגל לשיר?
"כן, יש כיום חומרים טיפוליים שעוזרים לזמרים לפתוח את הקול".

מה תייחל לעצמך ליום הולדתך ה–70?
"אני בהלם שבכלל הגעתי לגיל הזה. הייתי בטוח שבגיל 35 אני סוגר את הבסטה. אני לא רוצה לחיות עד גיל 80, זה יותר מדי בשבילי. אני מייחל לעצמי בגיל 70 פשוט להיות מסוגל להופיע כמו פעם, אבל לצערי לא אוכל לחזור יותר לבמה".