פרולוג

כשהגעתי בבוקר חיכתה לי הודעה מהתקליטייה, שהגיע "REVOLVER", האלבום החדש של הביטלס. טסתי בחזרה למטה את כל שלוש הקומות במהירות ששברה לדעתי את השיא האישי שלי (שאף פעם לא היה משהו), חטפתי את התקליט ועפתי לקומה השלישית, לחדר של מר וילנסקי, שאצלו היה פטיפון בגודל של מכונת כביסה.

פרצתי לחדר וחסר נשימה ביקשתי שייתן לי בבקשה להאזין. "מה זה?", שאל מר וילנסקי. "החדש של הביטלס", עניתי כשאני מוציא את האוצר בחרדת קודש מהעטיפה ומניח את התקליט על צלחת הפטיפון. ואז, כשכמעט הנחתי את המחט על התקליט ועמדתי לשים את האוזניות, הוא אמר, "רגע ומה איתי? אני רוצה לשמוע את זה איתך".

שתבינו: אני, חייל משוחרר וטירון במחלקת הבידור של הרדיו, והוא, משה וילנסקי, גדול המוזיקאים בארץ, שומעים ביחד את החדש של הביטלס.

התקליט מתחיל להתנגן. כשג'ורג' הריסון פותח ב"Cause I’m the Taxman" ורעש הגיטרות מציף את החדר, אני בתנועה אינסטינקטיבית מתכוון לסובב את כפתור הווליום. "לא, לא, תשאיר, תשאיר", הוא אומר לי. אני משאיר, ואז מגיעה הרצועה הבאה. פול מקרטני שר על אלינור רגבי ועל כל האנשים הבודדים. אין גיטרות, אין רוק, רק רביעיית כלי קשת.

אני נרגש והמום. וילנסקי מאזין בפנים חתומות. יוצא לי משפט אידיוטי: "מר וילנסקי", אני אומר, "נכון שזה שיר שיכול גם להיות שלך?". "הלוואי", עונה האיש שעל שמו רשומים לחנים למאות שירים ואלפי עיבודים ותזמורים וניצוחים.





תמונה ראשונה

הוא נולד בוורשה ב־17 באפריל 1910, שזה השבוע לפני 108 שנים. הייתם מאמינים שהאיש שהביא לנו את הלחנים הכי תימניים הוא בעצם פולני שעלה ארצה בגיל 22? ביחד עם נתן אלתרמן, בן גילו שגם הוא נולד בפולניה והגיע לכאן שבע שנים קודם - כשהיה בן 15, הם סיפקו לנו שירים כמו "בכרמי תימן", "גדליה רבע איש" ו"מרים בת נסים".

זה היה בעדן לפני ירח

רוח על תימן בליל בכה.

התפללנו את תפילת הדרך

ויצאנו כל המשפחה...





את הפיתה בתרמיל צררנו

ושאבנו מים מן הבאר

ובשורה כולנו הסתדרנו

ובדרך זה את זה ספרנו,

אם כולנו יש ומי חסר.

מי חסר. מי חסר. מי חסר?





יש אבא מורי נסים, בעזרת השם.

ויש ניסימה אם, ירחם השם.

ויש נחמיה, גדליה, זכריה ועזריה,

סלים, סעדיה, מיכאל, חנן, חנניה.

וירוחם ורחמים

ברוך השם תאומים.

והתינוק שלום הצוחק בחלום,

ואני אחותו מרים.

והחמור הקטן בלעם. והחמור הקטן בלעם

(נתן אלתרמן)





במשך למעלה מ־60 שנה הלחין האיש את מיטב השירים, שאת רובם אנחנו שרים עד היום. ללהקת הצ'יזבטרון הוא תרם בין השאר את "בת שבע" ואת "הקרב האחרון" ואת:





היו זמנים. אז במשלט ישבנו.

היו זמנים. לחמנו ואהבנו.

עכשיו דבר אין להכיר

על המשלט יושבת עיר.

אולי בזכות אותם זמנים

(חיים חפר)





בתיאטרון "לי לה לו" פגש וילנסקי זמרת צעירה בת 20. שם הוא הלחין לה את "כלניות".





כלניות. כלניות.

כלניות אדמדמות אדמוניות.

כלניות. כלניות.

כלניות מטוללות חינניות

(נתן אלתרמן)





מרגע שהופיעה לראשונה עם "כלניות" על במת תיאטרון "לי לה לו", הוא היה ללהיט ענק, והיא הוכתרה בתואר מלכת הזמר הישראלי. שיתוף הפעולה בין משה וילנסקי ושושנה דמארי הניב מאות שירים לאורך עשרות שנים, ביניהם גם סרט בשם "באין מולדת", המחזמר "שולמית" ומסע הופעות ארוך ומוצלח ברחבי ארצות הברית, שהחל ב־1949 ונמשך אל תוך שנות ה־50.





תמונה שנייה

כמו לנון ומקרטני, היו חתומים השמות מוהר ווילנסקי על מיטב להיטי להקת הנח"ל לדורותיה. הרבה בעזרת השירים שכתבו יחיאל מוהר ומשה וילנסקי הייתה להקת הנח"ל ללהקה מובילה לאורך השנים. הם סיפקו לה שירים כמו "יא משלטי", "הורה נתגבר", "הורה ממטרה", "רחל רחל", "בלדה על מעיין וים", "שיר ערש נגבי". במלחמת קדש או מבצע סיני, שבו כבשנו לראשונה את חצי האי סיני, כבשה להקת הנח"ל את תחנות הרדיו עם שירם של מוהר וילנסקי:




לא אגדה, רעַי, לא אגדה, רעַי

ולא חלום עובר.

הנה מול הר סיני, הנה מול הר סיני

הסנה הסנה בוער.

והוא לוהב בשיר בפי גדודי בנים

ושערי העיר ביד השמשונים





הו, שלהבת יה - עיני הנערים

הו, שלהבת יה - ברעום המנועים

עוד יסופר על זה היום, אחַי

בשוב העם אל מעמד סיני

(יחיאל מוהר)





בערך עשור אחר כך מגיעים יאיר רוזנבלום, המדריך המוזיקלי ואני, מפקד הלהקה, לביתו של משה וילנסקי כדי לקבל ממנו שיר לתוכנית החדשה של להקת הנח"ל. וילנסקי מתיישב ליד הפסנתר בסלון ביתו ומבקש מיאיר וממני לשבת לידו. עבורי זה רגע יחיד ומיוחד. אני אחד משני האנשים הראשונים בעולם שעומדים לשמוע שיר חדש של משה וילנסקי, שאין לי ספק שבקרוב יכירו אותו כולם. וילנסקי מתחיל לשיר, וההתלהבות הגדולה שלי מתפוגגת מרגע לרגע. יאיר עוקב אחרי דף התווים שעל הפסנתר ואני, שהתווים בשבילי הם סתם סימנים סיניים עתיקים, מחזיק בידי את דף המילים שכתבה לאה נאור.

וילנסקי מסיים. יאיר אומר לו "שלאגר" ו"גדול" ועוד כאלה מילים, ואני חושב: איזה חנפן ולקקן שהוא. וילנסקי מבקש סליחה, כי אשתו קוראת לו מהחדר השני, ואני מנצל את ההזדמנות ומתנפל על יאיר. "תירגע", אומר לי יאיר, "אני מסתכל בתווים. יש לנו שלאגר".

"איזה שלאגר?", אני מסנן בכעס, "אין קשר בין שורה לשורה. אי אפשר לשיר את זה!". "מה, לא אמרתי לך שווילנסקי הגדול מזייף כשהוא שר?", אומר יאיר.

יאיר צדק, ומשה וילנסקי שוב עשה זאת, ולי יש אפילו שורת סולו בלהיט הגדול הזה.





היא עומדת במטבח ומבשלת

כל הנח"ל מצטופף ליד הדלת.

היא עוברת, היא חוזרת

היא עושה קציצות של תרד

ושורפת את כולן. הפלא ופלא!





לה שפתיים נפלאות ושמה הוא עדה.

מתוקה היא כמו עוגה של מרמלדה.

הסתכלו איך היא פורחת

בין הסיר והקלחת.

כל הנח"ל שר לה סרנדה





אנחנו אותך אוהבים עדה, עדה.

כמו לחם טרי עם ממרח שוקולדה.

ואם לא תכיני, כלל לא נתרגזה

נאהב אותך "במקום", כמו מיונזה

(לאה נאור)





אתנחתא

בינואר 1997 נפטר משה וילנסקי בגיל 86. כמה שנים לפני כן, בעקבות אירוע שעבר, השתתקה ידו. האיש שהיה פסנתרן מבריק נאלץ לסגור את מכסה הפסנתר שהיה לו כלי עבודה ויצירה כמעט יומיומי. אבל הוא לא חדל לכתוב מוזיקה ולהלחין שירים חדשים. לחבורת הזמר של גבעתיים הוא הלחין שיר שכתבנו במיוחד עבור התוכנית שלהם, "שקט, מצלמים". "זה שיר יפהפה", אמרתי לו כשאילן גלבוע, המנהל המוזיקלי של הלהקה ניגן לנו את השיר בפסנתר. "כן, שיר יפה", אמר המוזיקאי הענק, "אבל לא שלאגר". יכול להיות שהוא רמז לסיפור שהיה אז עם "סרנדה לעדה"?

פעם אמרתי לו ששמעתי שיר חדש של מלחין ידוע ושנדמה לי שמשפטים מוזיקליים שלמים גנובים משיר שלו. "כל זמן שגונבים ממני אני רגוע", אמר, "אתחיל להיות מודאג כשיאשימו אותי בכך שאני גונב מאחרים".





תמונה שלישית

לפני הארון שהוצב באולם הכניסה לעיריית תל אביב ישבו שתי נשים לבושות בשחור ולחצו את ידיהם של מאות המנחמים שבאו להיפרד מגדול המוזיקאים. האחת שושנה דמארי, בת זוגו המוזיקלית, והשנייה ברטה, שהייתה אשתו במשך 58 שנה. בני הזוג וילנסקי לא הביאו ילדים לעולם.

שושנה דמארי נפטרה תשע שנים אחריו. ברטה האריכה ימים והלכה לעולמה לפני חמש שנים, בגיל 96. בצוואתה הורישה האלמנה את הדירה ברחוב פנקס בתל אביב ואת כל רכושה, כולל זכויות התמלוגים מ־1,500 שיריו של משה וילנסקי ליהושע אוזן, מקובל חרדי מרמלה. "איש יקר, שטיפל בי מאוד יפה. איש טוב שהקדיש לי מזמנו", כתבה בצוואה שלה.

בלשון פשוטה: בכל פעם שאנחנו שומעים את "משה משה/ איזה נביא/ תורה כל כך גדולה הביא", או את "צריך לצלצל פעמיים", או "זוהי יפו, ילדה/ זוהי יפו", ו"בוא ניסע לטבריה/ כי אין שום מקום יותר יפה ממנה בעולם"; נרשמים תמלוגים שמועברים לרב אוזן.





"בנות מאה הן מוכרחות לרקוד

עם הנינים ועם הנכדים

בנות מאה הן מוכרחות לרקוד

שיתפקעו כל הידידים.

בנות מאה הן רוקדות על הבלטה

שהבעל יאזין מלמטה.

גם אם בלב ישנה טיפונת עצב

ברגליים עוד שמור הקצב





בואנה בואנה בואנה, הבנות

בשמחה וגם בעצב

כך נרקוד לפי הקצב

אם נרצה, או לא נרצה.

אז תזמורת - מוזיקה!

במחול נצא

(יורם טהרלב)





אפילוג

וילנסקי היה לתרבות הישראלית מה שהיה אירווינג ברלין לאמריקאית: הוא נתן לה את הצליל שלה. וילנסקי לא התעשר כברלין כמובן, אבל בכל בחינה אחרת הוא אינו נופל ממנו, ובתחום המלודיה עיקר העיקרים של הזמר הישראלי, הוא עולה עליו בהרבה.

(אריאל הירשפלד)





לא מעטים הם המוזיקאים שיכולים לספר איך קיבלו את עבודתם הראשונה כמעבדים מידיו של משה וילנסקי. המאסטרו היה קורא אותם אליו ונותן להם הזדמנות ראשונה לעבוד עם התזמורת הקלה של הרדיו. אחרים יכולים לספר איך המוזיקאי הענק הזה לא התבייש לבקש מהם שילמדו אותו מקצב חדש שלא הכיר.

ויש כאלה שלא ישכחו את הביקורת הצינית שלו, כשנתקל בחוסר מקצועיות. למשל כשזמרת מסוימת שהוזמנה להקליט ג'ינגל שהוא כתב והפיק, והוא עשה המון כאלה, התחילה לבזבז זמן אולפן יקר בכל מיני הערות ושאלות ובדיחות מיותרות. "סליחה", אמר לה הווילנסקי שהיה מעבר לזכוכית, "אבל אולי יש לך את מספר הטלפון של עדנה גורן?".





כן, הדורות באים חולפים בלי גמר.

אך לכל דור יש כלנית וזמר.

אשרי האיש אם בין סופות ורעם

פרחה הכלנית לו, לו רק פעם 

(נתן אלתרמן)