"לא מגיע לנטע ברזילי לזכות באירוויזיון. לא מגיע לישראל לזכות באירוויזיון". זה המשפט הראשון שעלה לי בראש, אך חששתי לומר אותו בפרהסיה כששמעתי ביממה האחרונה את סערת הרשת סביב הידיעה כי הזמרת הישראלית לא תורשה להשתמש באופן אקטיבי במכשיר הלופר המזוהה ומייחד אותה כשתבצע את השיר "TOY" מעל במת האירוויזיון.



לאורך השנים, מה שייחד את המדינות הזוכות בתחרות האירוויזיון, ובכללן גם ישראל, היו בעיקר השירים והמבצעים. כמובן, אנחנו לא במאה הקודמת ויש משקל רב גם לפרזנטציה, לפרפורמנס ולשואו במופע שהוא חלק אינטגרלי מהזכייה. אבל עדיין, המשקל הרב שמטה את כף ההכרעה לטובת זכייה הוא השיר והמבצע.


נטע ברזילי בביצוע לייב ראשון ל"Toy". צילום: קיץ ברבנר



החל מרגע זכייתה של ברזילי בגמר "הכוכב הבא לאירוויזיון", הלופר, כלי הנגינה שנהיה לחלק בלתי נפרד מהדנ"א המוזיקלי שלה, הפך לשיח החם ביותר בהקשר שלה. כמו הכח, הקלף והגימיק החזק ביותר שלה. אף יותר מקולה העוצמתי והפרפורמנס הכריזמטי שלה.



עם זכייתה נוצרו לא מעט תהיות לגבי האם תורשה הגב' ברזילי להופיע על בימת האירוויזיון בליסבון עם הלופר, אך מ"כאן", תאגיד השידור הציבורי, הרגיעו את הספקנים והודיעו שהיא תורשה להשתמש בו.



ביממה האחרונה, עם הפרסום החדש כי הלופר ישמש אך ורק ככלי ויזואלי וכי ברזילי לא תשתמש בו באופן אקטיבי, השיח החם ביותר ברשת (מלבד "הפרסומת" של ביבי נתניהו למדף ספרים) הוא מהם סיכוייה של נטע לזכות ללא הלופר?



האמת? ברגע שגורלו של שיר או בכלל עתידה של זמרת לזכות עם שיר כלשהו תלוי במכשיר אלקטרוני ולא ביכולותיה הווקאליות ולא במלודיה או בטקסט של השיר - אז זה די תמוה בעיניי כחובב מוזיקה שבכלל אמן ראוי לזכות. איך מדינה שלמה תולה תקוות במכשיר קטן?



ההיסטוריה מלמדת שזכינו שלוש פעמים באירוויזיון (1978,1979,1998) עם שירים ומבצעים נפלאים, שלא רק שלא השתמשו בלופר (שכמדומני לא נולד אז), אלא התבססו אך ורק על יצירה וביצוע ווקאלי.





אם כל ההימורים על נטע לזכות הם בעיקר בזכות הלופר, אז אני מצטער לומר, שלדעתי לא נטע ולא ישראל ראויים לזכות באירוויזיון. אבל אם השיר טוב, נטע ווקאליסטית טובה (ועל כך אין כל עוררין) והשואו טוב - היא ראויה לזכות גם ללא הלופר שאינו אמור ואינו ראוי להיות פקטור לזכייה.