מדי שנה מתכנסת משפחת יובל בביתה לסדר פסח המסורתי, קריאת ההגדה והחבאת האפיקומן. השנה, בערב החג, נכונה לאבי המשפחה, חנן, חגיגה כפולה. "ערב החג יצא השנה ביום שישי, וכשעתיים לפני הארוחה", משחזר יובל, "קיבלתי טלפון מפתיע מהמזכירה של יוריק בן דוד, יו"ר אקו"ם, שבישרה לי שהשנה נבחרתי לקבל פרס מפעל חיים מטעם אקו"ם. אני לרוב לא מהאנשים שמחבבים הצהרות כמו 'מפעל חיים', אבל התרגשתי מאוד, וכשישבנו כולנו סביב השולחן, הקשתי עם הכף על הכוס ובישרתי לכולם את הבשורה. זה היה אחד הרגעים המשמחים בחיי. ידוע לי שכמה פעמים הגישו אותי כמועמד, אבל זה לא קרה, אז ויתרתי. ואז, כשלא ציפיתי, זה היה יותר מפתיע ומשמח".

ליובל (72) זאת הייתה שיחת טלפון מפתיעה, אך עבור כל מי שגדל בארץ ב־50 השנים האחרונות, זכייתו בפרס מפעל חיים היא אך טבעית, ראויה וברורה. כמי שנולד בקיבוץ משמרות, כמו שלום חנוך ומאיר אריאל, מאז ומתמיד נמשך יובל למוזיקה. בנעוריו ניגן על גיטרה והופיע באזור מגוריו. פריצת הדרך הראשונה בקריירה המוזיקלית שלו הייתה כשהתגייס לצה"ל ושירת בלהקת הנח"ל באמצע שנות ה־60, שנחקקו בפנתיאון הזמר העברי כתור הזהב שלה.




עם שחרורו, יובל היה חבר בלא מעט הרכבים מצליחים, ובהם "השלושרים", "שובבי ציון" ו"כיף התקווה הטובה", שבהם ביטא את יכולותיו הווקאליות הערבות לאוזן. בתחילת שנות ה־70 פנה לקריירת סולו מצליחה כיוצר וכזמר, שהניבה במרוצת הזמן לא מעט קלאסיקות ישראליות שעליהן הוא חתום, ובהן "ליל חניה", "אתם זוכרים את השירים", "פגישה, חצי פגישה", "אני וסימון ומואיז הקטן", "אחרת לא הייתי שר", "ואם השיר הזה נשמע לכם מוכר", "פסוליה", "הלילה הוא שירים", "שהשמש תעבור עלי", "לכל איש יש שם" ועוד.

"אני לא אדם נוסטלגי ולא מאלה שמתרפקים על העבר, אף על פי שאני אוהב זיכרונות", הוא אומר. "אבל כשאני מסתכל על ההרכבים שבהם הייתי חבר ועל השירים שיצרתי לאורך השנים, אני מבין שלאט־לאט נוצר פה מפעל חיים, שזה משהו שאסור לקחת כמובן מאליו, ומעטים זוכים לפעול בו כל כך הרבה שנים, וזה מרגש אותי".



תשע שנים חלפו מאז האלבום האחרון שהוציא, "סידור אישי", ונדמה שעל אף שאינו מרבה להקליט שירים חדשים, יובל הוא אחד האמנים הוותיקים והעסוקים בארץ. "תשמע, אני לא מאלה שיושבים בבית וחושבים מה להקליט עכשיו", הוא מסביר את משך הזמן הממושך שלוקח לו להוציא שירים חדשים. "תודה לאל, אני עובד כמו חמור ומופיע כמעט בכל ערב. אני גם מופיע במופע 'שלושתנו' עם דורית ראובני ואורי הרפז, וגם העליתי לאחרונה מופע עם אסתרית בלצן, ועדיין מופיע בצמד עם ג'קי לוי. לזה תוסיף את ההופעות הסגורות והפתוחות שלי לבד. כשאתה עסוק בהופעות, אתה קצת דוחק הצידה את עניין ההקלטות. אבל תמיד יש את הבערה הקטנה הזו של להוציא משהו חדש. למרות שלפעמים כל העניין הזה של לשחרר שיר חדש לרדיו, להתעסק ביחסי ציבור ולהתאכזב מדוע השיר לא עובר ועדת פלייליסט וכל הנלווה לזה, מתישים מאוד".

שכחתי מהשיר

חרף כל ההיסוסים והחששות, בימים אלה שחרר יובל את "קיץ של נחמות", שיר חדש שלו, לראשונה זה תשע שנים, שהלחין למילותיה של הפזמונאית רוני ערן. "למעשה, שכחתי מקיומו של השיר הזה", הוא מספר. "יש לי בבית עשרות סקיצות של שירים שהלחנתי. לאחרונה ישבתי בחדר והאזנתי לסקיצות. פתאום שמעתי את השיר הזה, והוא תפס אותי ושבה את לבי. החלטתי להקליט אותו, אבל לא זכרתי מי כתב. זכרתי רק שלפני כמה שנים ירדנה ארזי הביאה לי את הטקסט הזה כדי להלחין לה. בסופו של דבר ירדנה לא הקליטה את הלחן שלי לשיר, אלא בחרה בלחן של ירוסלב יעקובוביץ'. חיפשתי ביוטיוב את הגרסה של ירדנה, וראיתי שמי שכתבה את השיר זאת רוני ערן. פניתי לרוני וביקשתי ממנה אישור להקליט את השיר. השמעתי לה את הסקיצה. היא התלהבה והשיר יצא ואף צולם לו קליפ, כי בימינו בלי קליפ לא מתייחסים לשיר ברדיו, שזה גם תמוה בעיניי, כי שיר לא צריך להיראות אלא להישמע. אני פונה לאוזן ולא לעיניים. אבל זו הקדמה כיום".



אגב קדמה, עד כמה אתה מעורה ברשתות החברתיות?
"אני מכיר הכל, אבל למען האמת אני פחות מבין בזה. בעיקר עוזרים לי עם זה. בפייסבוק אני עושה פה ושם שיתוף להופעות שלי. לפעמים אני מגיב לתגובות בפייסבוק. אבל אני מודה שזה לא הצד החזק שלי".

אתה מאמין שעדיין יש צורך באלבומים כיום?
"אני אוהב את הפורמט של אלבום, אבל אני מבין שזה כנראה כבר די פאסה, וצריך לצרף לכך עוד משהו: או קליפים, או פורמט אינטרנטי, או אולי אפילו איזה ספר. את 'סידור אישי', האלבום האחרון שלי, הוצאתי עם ספר, והוא עד היום נמכר יפה. כנראה הקדמתי את זמני".

עד כמה אתה מעורה במוזיקה העכשווית?
"אני עוקב כל יום אחר הפלטפורמות השונות של 'לינקטון' או 'פטיפון', ויודע היטב על השירים החדשים שיוצאים ועל מה שהולך היום".

ומה דעתך?
"יש דברים יפים מאוד ויש חבר'ה מוכשרים מאוד. מובן שיש דברים שאני אוהב יותר ויש דברים שאני אוהב פחות. מה שכן, אני מרגיש שמשהו ביצירתיות אבד היום. כבר לא כל כך מתמסרים או מאזינים למוזיקה. פעם זה היה אחרת".



אתה מתגעגע לעבר?
"לא כל כך. אני לא האיש שמסתכל אחורה; רק על ההווה והעתיד".

איך תרגיש אם פתאום עומר אדם יפנה אליך וירצה לחדש שיר שלך?
"אני אשמח על הזכות. זה יכבד אותי מאוד. קטונתי. בעיניי הוא זמר נפלא".

אתה מרגיש פספוס בקריירה?
"לא, כי מלכתחילה לא שמתי לי למטרה להיות אמן. החיים גלגלו אותי עד הלום".

כאמן ותיק, מה דעתך על מצבם של האמנים הוותיקים בישראל?
"מצב האמנים הוותיקים היום הוא כמו פעם, רק שהיום יש יותר ותיקים. המדינה משתמשת באמנים הוותיקים בנקודות מסוימות, אבל כמעט לא עושה כלום, וחבל. יש הרבה אמנים ותיקים שרעבים לפת לחם, וזה ממש לא בסדר".

יכול להיות שזה קשור למצב המדיני והחברתי?
"בלי להיכנס לפוליטיקה, הדבר שהכי חשוב לי הוא המילה 'ישראליות', הגרעין הישראלי, שזה פסיפס שמורכב מכל הצבעים והזרמים לאורך כל השנים. האג'נדה של הרבה אנשים היום זה לפרק ולהפריד את הישראליות, ולדעתי זו הסכנה הכי גדולה למדינה שלנו: חוסר הלכידות. לדעתי זה סיכון גדול יותר מהאיום האיראני".

מה אתה מאחל לעצמך?
"בריאות למשפחתי ולי".