בשבוע שעבר התבשרנו על המופע העתידי המשותף של משה פרץ ואייל גולן, שניים מכוכבי הזמר הים תיכוני (בתכלס, ישראלי) הדי ותיקים ששיתפו לאחרונה פעולה גם בשני דואטים חדשים ("הולכים להשתגע" ו"המילים החסרות"). למעשה, סקירה קצרה של הז'אנר הים תיכוני בתקופה האחרונה, די מבשרת על הטרנד הזה של מופעים משותפים וחיבורים מוזיקליים שאמנם קרו לאורך השנים לא מעט, אך בתקופה האחרונה עוטים על עצמם הילה אחרת של משמעות.

אם בעבר חיבורים מוזיקליים בז'אנר נועדו כדי לסקרן ולהביע חדוות יצירה משותפת (כמו למשל "שלומי שבת וחברים" או חיים משה ויואב יצחק ב"עד סוף העולם"), הרי שבשנים האחרונות זה מצטייר בעיניי כסוג של עוגן הצלה לזמרים שמנסים להמציא עצמם מחדש ולתת "פוש" לקריירה שזקוקה לחיזוק כלשהו.

הראשונות שהתחילו עם זה היו מרגול וזהבה בן, שלפני חמש שנים חברו יחד לאחר ששתיהן די נמצאו בשפל של הקריירה (מרגול בגלל פרשיית האיומים ובן בגלל בעיות כלכליות). החיבור בין שתי הדיוות הפך להצלחה מסחררת ודי הוכיח את עצמו כשהוא נתן לשתיהן קו זינוק משודרג לקריירה.

מאז אותו רגע, חווינו לא מעט שיתופי פעולה: חלקם טבעיים וחלקם די מאולצים. השניים שבלטו עם החיבור הזה היו אייל גולן ושרית חדד, שניים מאושיות המוזיקה הים תיכונית בארץ שבניגוד לצנעני ובן, חברו יחד בהיותם בשיא (2014) ויצרו תקדים יוצא דופן.

למעשה מאז אותו מופע משותף עם חדד, גולן נאחז בלא מעט שיתופי פעולה שלאחרונה הפכו לטרנד קבוע אצלו: בין אם זה בתכנית משותפת עם אביב גפן, בין אם זה במופע האיחוד עם אתניקס (ללא תמיר קליסקי), בדואטים עם עומר אדם ואיתי לוי, במופע משותף עם שלישית "מה קשור", אלבום "דואטים" מסומפלים עם זהר ארגוב ועכשיו גם במופע עם פרץ.

פרץ, מצידו, השתמש בטרנד הזה לראשונה באופן בולט כשחבר לעומר אדם למופע משותף מצליח שהוליד בין השאר את הלהיט "היא רק רוצה לרקוד", מה שאפשר לו להמציא עצמו מחדש בטרם עלה על הגל הלטיני עם "קרמלה" ו"כוס של יין".


דודו אהרון, מאותה גווארדיה של פרץ וגולן, חבר לפני כשנתיים לשריף למופע משותף ואחרי כן לליאור נרקיס ("חגיגה בישראל"), בניסיון להעצים את הסטטוס קוו המקצועי שהם נקלעו אליו בהיעדר להיטים "הופכי מדינה" (אך עם שלל להיטי אינסטנט לא רעים). נרקיס, אגב, חבר לפני פרץ לעומר אדם למה שהוליד את המגה להיט "מהפכה של שמחה".



מהדור הצעיר, מי שחברו יחד היו פאר טסי ועדן בן זקן שמלבד מופע משותף (או יותר נכון אירוח של בן זקן בתחילת פריצתה בהופעתו של טסי) שרו יחד את "כל העיר שלנו". אגב, לאחרונה, גם רצו שמועות על מופע משותף עתידי בין עומר אדם לעדן בן זקן (כרגע זה בגדר שמועות עדיין). מגזרתו של טסי, הוא עמל בימים אלה על פרויקט דואטים חדש – "הפוך לשנינו".



באותה תקופה, בטרם נכנס לבית הסוהר, תכנן קובי פרץ לצאת במופע משותף עם מושיק עפיה, בימים בהם תקופתם הגדולה הייתה די מאחוריהם. במקביל, ישי לוי חבר לעופר לוי למופע משותף. ממש בימים אלו גם יצאה הודעה רשמית על מופע משותף וראשון של רמי דנוך ודקלון, יריביה הנצחיים של המוזיקה הים תיכונית – "צלילי הכרם" ו"צלילי העוד" שיחברו יחד על במה אחת.

חשוב לציין שהטרנד הזה אינו בולט לאחרונה רק במוזיקה ה"ים תיכונית" כי אם בכלל גווניה של המוזיקה הישראלית: רמי קלינשטיין וקרן פלס, שלומי שבת ויהודה פוליקר, חוה אלברשטיין ושלומי שבן, דוד ד'אור ושלמה בר ("הברירה הטבעית"), אליעד נחום ושמעון בוסקילה וזו רק רשימה חלקית.



מצד אחד, זה מעולה שה"טרובדורים" הצעירים והותיקים של הז'אנר חוברים זה לזה: הקהל מקבל "שתי ציפורים" במכה אחת, מקבל את מיטב הלהיטים של שני האמנים על מגש של כסף בצורה נוחה ואידיאלית ביותר. כמו כן, מהצד של האמנים עצמם יש שיקול כלכלי של הגדלת הכנסה, מינוף קריירה שנמצאת בסטטוס קוו מסוים ותיחזוק תדמית של פרגון הדדי בין קולגות. מצד שני, בדרך כלל במופעים משותפים כמות התוכן הרבה לוקה בחסר שכן יש לחלק את מיטב הלהיטים לשני חצאים.

כמו כן, ההפקה יותר מורכבת ומכאן שיש יותר סיכון כלכלי במידה והחיבור לא יצליח. אבל החיסרון הגדול הוא שמופע משותף המורכב מלהיטים (וכולל בדרך כלל שיר אחד או שניים "חדש" משותף כטיזר למופע) הוא בעיקר מחזור חומרים מוכרים, מה שיכול בסופו של דבר להפוך מאוס על הקהל, לגרום לאובדן הישות העצמאית של האמנים עצמם והצגתם באור ממוסחר יתר על המידה. וברוב המקרים, התמסחרות יתר פוגמת בטיב האמנות.



נראה ש-2018 היא פחות שנה של הברקות מוזיקליות חדשות בז'אנר הים תיכוני אלא יותר שנת מחזור הלהיטים הישנים, המוכרים והחרושים במוזיקה המזרחית בדמות מופעים משותפים שמביאים קהל, גוזרים קופון נאה (אני משער), נשמעים כמו שירה בציבור עם הקהל ובעיקר ממלאים אולמות מבלי באמת להמציא את הגלגל מחדש. פיתרון נוח וקל – השאלה: עד כמה הוא ימשיך לעבוד על הקהל? האם זו הבשורה המוזיקלית שאנו רוצים להנחיל ב-2018? למצוא פתרון זול במקום לפרוץ דרך?