מוצאי יום העצמאות 1965, הדהד רעם של מחיאות כפיים בבנייני האומה בירושלים, כאשר הוכרז השיר “איילת החן” כשיר הזוכה בפסטיבל הזמר הרביעי. את השיר הזה - שחשף בענק את מבצעו, אריק איינשטיין, הזמר והשחקן יוצא להקת הנח”ל וחבר שלישיית גשר הירקון, כזמר סולן בעל קול קטיפה נפלא - כתבו שני מחברים אלמוניים, עודד בצר ונתן שחר.

היכן השניים, שהפליאו לכתוב את השיר הזה, שנחשב ללא עוררין כאחד היפים ביותר בזמר העברי? בצר, שהיה סופר ילדים ונוער וגם פזמונאי לעת מצוא ששיריו האחרים לא התפרסמו, הלך לעולמו לפני כמעט 30 שנה. ושחר, תושב רעננה, נעשה עם הזמן מוזיקולוג, ולפני תשע שנים הוציא את הספר “שיר שיר עלה נא” על תולדות הזמר העברי. בימים אלה יצא בהוצאת “יד בן צבי” ספרו “שירת הנוער”, על השירים שהושרו ונכתבו בתנועות הנוער.

כמו שיר השירים

להלחנת “איילת החן”, כאמור מהיפים בשירי הזמר העברי, הוא הגיע עם ניסיון הלחנה מועט. מבחינתו זו הייתה הברקה של הרגע. אז, ב־65’, עבד במחלקת ההסברה של מפא”י. בבניין המפלגה פגש את סופר הילדים והנוער עודד בצר, ששימש כמזכירו האישי של מזכ”ל המפלגה דאז, ראובן ברקת. כששמע ממנו שמחוץ לג’וב המפלגתי כתב שירים, הגיב שחר ספונטנית במשהו כמו “יופי, אז נשלח שיר לפסטיבל הזמר”.

“המילים היפות של עודד בצר הזכירו לי את שיר השירים”, משחזר שחר. “די אם אצטט את הבית הפותח - ‘הלכת בין עצי התפוח,/ חייכת אלי שמש עולה,/ אוושה בשיחים הרוח,/ טללים לראשך עטרה’. במנגינה שלי ניסיתי לצייר בצלילים את המילים של השיר”.

קיבלת כמעבד השיר - ששר אריק איינשטיין - את יצחק גרציאני (לביצוע השני של יפה ירקוני - שעיבד ד”ר חנן וינטרניץ) המוכר, בין השאר מתזמורת צה”ל ומעיבודיו לשירי הגשש החיוור - אופרה אחרת.

“כמעבד, זיקו היה אז הפסגה בתחומו, אבל פחדתי שיכניס לשיר משהו מתרועת החצוצרות של תזמורת צה”ל וזה לא ישתלב עם עדינות השיר. כשאמרתי לו, הוא הגיב בחיוך והביא עיבוד נהדר שתרם באופן משמעותי לזכייה של השיר”.

ואריק?
“לא היה לי שום קשר עם מבצעי השיר ולא הכרתי אותם. מאוד התרגשתי כשהודיעו לי שיפה ואריק יהיו המבצעים. יותר לא יכולתי לבקש. הביצוע של אריק הרעיד את האולם. בהפסקה שמעתי שהשיר שלי הוביל בספירת הקולות, אבל לא ניחשתי שנזכה. רק כשקראו לבמה אותנו, המחברים, הכרתי לראשונה את המבצעים”.

נפגשתם לאחר מכן?
“לא. אחרי הרבה שנים התקשרתי לאריק וביקשתי שיאפשר להציע אותו כמועמד לפרס ישראל. אבל אריק, שלא היה איש של פרסים, הוריד אותי מהרעיון עם איזו בדיחה נחמדה”.

באשר לשחר, זו הייתה הבלחת חייו. “שלחתי שירים לעוד פסטיבל זמר או שניים והשירים לא התקבלו, פשוט מפני שלא היו ברמה של ‘איילת החן’”, הוא מודה. “יותר לא שלחתי, אם כי בהמשך צמד ‘רעים’ שר בפסטיבל הזמר החסידי את ‘והבא עלינו’, שהלחנתי. שיר אחר שלי, ‘בת יפתח’, בוצע על ידי רבקה זהר בפסטיבל שירי התנ”ך. אני פניתי לעיסוקים אחרים. בכלל לא התייחסתי אל עצמי כמלחין. עסקתי בהוראה ובניצוח, וכשהתמסרתי למוזיקולוגיה, הבנתי שלא מספיק להלחין שירים דרך הבטן, מה גם שהם לא עברו את הביקורת המוזיקולוגית שלי”.

אריק איינשטיין. צילום:  יעקב סער, לע"מאריק איינשטיין. צילום: יעקב סער, לע"מ


בכל זאת, הייתה לשחר עוד הבלחה חד־פעמית. הוא ולא אחר מלחין המוזיקה של “ריץ’ רץ’”, מספינות הדגל של תוכניות הילדים בערוץ הראשון, כשמחבר המילים, בביצוע של מקהלת ילדי הדסים, היה עמוס אטינגר. “רציתי שזה יישמע כמו פזמון אמריקאי והלחנתי אותו בצ’יק”, נזכר שחר בערגה ובגאווה.

ההשראה של אמא רוסיה

כמו קיבוצניקים רבים אחרים, ד”ר שחר (81), גבה הקומה ובעל קול הבס העמוק, הסתופף בילדותו בעין חרוד בסניף הנוער העובד, אז תנועת הנוער של הקיבוצים, שם היה שר עם החבר’ה ומלווה אותם בפסנתר. כשעבר בנעוריו לירושלים, ניגן אקורדיון בהרקדות ובעצרות הגשמה של תנועות נוער. שיריהן, שהוטמעו במחזור הדם המוזיקלי שלו, הביאוהו לאחר “קינון” ממושך לספר החדש.

לדבריו, לתנועות הנוער יש מניות רבות במה שנחשבים כשירי ארץ ישראל היפה. “זה היה משהו שהתפתח באופן טבעי לאחר שלא נתנו לשירים שנחשבו כ’סלוניים’ להיכנס לסניפי התנועות, כפי שלא אפשרו לבנות לבוא לשם בגרבי ניילון ועם ליפסטיק על השפתיים”, הוא מעיד. “התנועות האלה שמרו בקנאות על מה שנחשב כארץ ישראל היפה. גם אם הן לא בכותרות, תנועות הנוער ממשיכות להתקיים עד היום, אבל מה שעצוב הוא שכבר כבר לא שרים בהן יותר יחד. זה ירד בהדרגה מהפרק מאז שהחלו שידורי הטלוויזיה בישראל, שהפכו למדורת השבט. בספר אני מנציח את תופעת השירה בתנועות הנוער, שעד כה לא נחקרה”.




מדוע אתה חושב שכמעט לא שרים בהן?
“כשעברתי לצורך כתיבת הספר בסניפי התנועות, לא שמעתי שירה. אם כבר, אז צעקות. ולא רק בסניפים עצמם. לטיולים היו נוסעים בצפיפות במשאיות, שקרטעו שעות על גבי שעות בדרכים לא דרכים. איך העבירו החבר’ה את הזמן הרב שזה לקח? שרו שירים שנחשבו לשירי משאית, דוגמת ‘לכובע שלי שלוש פינות’”.


כמו בלש חוקר, אסף שחר את החומר לספר. לבקשתו, הורדו מהרבה עליות גג ובוידעמים שירונים ופנקסי שירים אישיים, שהעלו זה מכבר אבק. לדבריו, לא רק זיכרונות הילדות הניעו אותו לכך, אלא היה משהו שהדליק אותו.

“זה קרה לי כשבערב אחד, בעשור הקודם, הזדמנתי למועדון זמר שארגן ברעננה יהודה בלכר”, הוא מפרט. “אותו ערב הוקדש לשירים שהושרו בתנועות הנוער, שהקהל במקום, ברובו מורכב מבוגריהן, התרפק עליהם בהתלהבות. זה הדליק אותי לבחון מה קורה כיום בנושא בסניפי תנועות הנוער, במדורות ובקומזיצים, שם לא הבינו מה הביא אליהן איזה סבא לא צעיר, ולא יכלו לנחש כמה היה לי עצוב להיווכח בכך שהם לא שרים”.

בכעין מחקר לוואי שנלווה לשירים, סוקר שחר את תנועות הנוער העיקריות בישראל - הצופים, הנוער העובד (שהפכה להיות תנועת הנוער העובד והלומד), המחנות העולים, בית”ר, השומר הצעיר, בני עקיבא, עזרא (תנועת הנוער החרדית), המכבי הצעיר והתנועה המאוחדת (שהתמזגה עם הנוער העובד). בין השאר מובא בספר הסמל של כל תנועה, הדגל, הסיסמה, התלבושת ומקום הפעילות. כך בעוד שבצופים מתכנסים בשבט, בתנועת המחנות העולים עושים זאת בצריף, בשומר הצעיר - בקן ובנוער העובד הלומד, בבני עקיבא ובעזרא - בסניף.



מהי התנועה המזמרת ביותר?
“תנועת השומר הצעיר, שגם הוציאה הכי הרבה שירונים ופנקסי שירים, בעוד שבתנועות המכבי הצעיר ועזרא לא מצאתי אפילו פנקס אחד”.

לא קשה לנחש מהו השיר המפורסם ביותר שיצא מתנועות הנוער, ואתה מפתיע כשאתה מגלה שזהו שיר שלא נכתב בהן, אלא אומץ על ידי אחת מהן.
“אין ספק, זהו השיר הקצרצר ‘חולצה כחולה’ (“חולצה כחולה והיא עולה/ בלי שום ספק על כל העדיים”), שגם מילותיו יוחסו למלחין השיר, מרדכי זעירא. התברר שזעירא, כאשר נקרא מיטיה גרבן עם עלייתו ארצה, כתב את השיר עם החלוצים לוי מלינובסקי ודודיק ורטמן כחלק ממסכת ארוכה שהם כתבו בצריף ‘קיבוץ השומר הצעיר ס.ס.ס.ר’, בעפולה, שלימים היה לקיבוץ אפיקים. ‘חולצה כחולה’ היה שם הפזמון, שחזר בין בית לבית. למחרת הצגת המסכת, שר את השיר כל העמק”.

סקופון אחר בספר הוא על “אנחנו נוער האיחוד”, שנכתב לעצרת נוער של איחוד הקבוצות והקיבוצים, שהתקיימה בחורשת האיקליפטוס בקיבוץ נצר סירני. ספק רב אם המחברת של השיר, נעמי שמר בת ה־23 דאז, עם כל שובבותה, הייתה מסכימה עם חשיפת השיר, שמילותיו הקונדסיות לא בדיוק מוסיפות לה כבוד. כך כתבה, למשל, בפזמון: “אנחנו נוער האיחוד/ כולם ביחד וגם לחוד/ אנחנו נוער טוב מאוד/ רוצים לשיר ולרקוד”. אגב, כשכתבה שם: “אולי נרד למטה בינתיים/ להסתכל בחזרות/ שם יש אחד כזה עם משקפיים/ הוא כל היום עושה צרות”, התכוונה לבמאי ולשחקן גדעון שמר, שנהיה לבעלה הראשון.
ככלל, קובע שחר שאמא רוסיה שלטה בזמר תנועות הנוער. כעדות לכך, הוא מביא את עדותו של הצופה רובי ריבלין, היום נשיא המדינה, המספר בספר שכל מפגש חברתי בצופים החל עם השיר “צבעונים, אך אלו צבעונים”, נמשך עם “אמא אמרה לווניה” וכן הלאה.

הנשיא ראובן רובי ריבלין. צלם : ישראל ברדוגו הנשיא ראובן רובי ריבלין. צלם : ישראל ברדוגו


“שירים רוסיים זה מה שהיה אז ומילא איזשהו ואקום שהיה ביישוב”, מעיד שחר, “זה התחיל בפלמ”ח. ומי היו הפלמ”חניקים? כמעט כולם היו יוצאי תנועות נוער. כשחסרו שירים לשיר אותם, החבר’ה, שברובם עלו ממזרח אירופה, שאבו אותם באופן טבעי ממעיין השירים הרוסיים, לדוגמה ‘דוגית נוסעת’ שכתב נתן יונתן; שירים עם מנגינות מתנגנות וערבות לאוזן. מה גם שהסרטים הרוסיים, רבים מהם סרטי תעמולה, הציפו את הארץ והיו מאוד פופולריים עד מלחמת ששת הימים, כשברית המועצות ניתקה את יחסיה הדיפלומטיים עם ישראל”.


ולא רק מאמא רוסיה ינקו בתנועות הנוער; כך הושרו שם גם שירים שנשאבו מהתרבות הערבית במרחב, שירי גוספל אמריקאיים מתורגמים ושירים ספרדיים, שלא לדבר על השירים החסידיים, שפרחו בתנועות הנוער ולאו דווקא הדתיות שבהן. כמו כן, שחר ממפה את השירים לסוגיהם. ביניהם שירי שבת, חג ומועד; שירי אוכל ושתייה; שירי משאית; שירי הפעלה ומשחקי שירה, וכמובן, גם שירים לריקודים, חלילה לא סלוניים.

רבים מהשירים שהושרו בתנועות הנוער, ולא רק בהן, הם יתומים, ואפילו חוקר נחרץ כשחר לא הצליח לעלות על זהות מחבריהם. דוגמאות? כמה שתרצו. ביניהם “שימי ידך”, “מחנה זה עניין רב־תועלת”, “יונה פעמונה”, “כשנמות יקברו אותנו” ועוד.

נעמי שמר. צילום: יעל רוזן נעמי שמר. צילום: יעל רוזן


ואם להעלות באוב פרפראות, נזכיר שאברהם לוינסון ודוד זהבי כתבו את “מסבלות גורל פרוע” לבקשת מזכ”ל הנוער העובד, שמעון פרס, שבעצמו כתב שירים לא מעטים.

המזעזע מבין שירי תנועות הנוער הוא “שיר בית”ר”, שאותו הלחין דב פרנקל למילותיו של זאב ז’בוטינסקי, שכתב שם כך, בין השאר: “בית”ר/ מגוב ריקבון ועפר/ בדם וביזע/ יוקם לנו גזע/ גאון, נדיב ואכזר”.

איך אתה, בן קיבוץ עין חרוד וחילוני למהדרין, הפכת למעין מלחין החצר של בני עקיבא, כשבאחד מצילומי הספר אתה נראה מנצח על מקהלת התנועה כשכיפה לראשך? חזרת בתשובה?
“בכלל לא. בעבר התפרנסתי מנגינה באקורדיון בשירה בציבור ובריקודי עם. בני עקיבא? זה התחיל בהיותי סטודנט באוניברסיטה העברית. יום אחד הוזמנתי לנגן בסניף התנועה בירושלים, ומשם זה התגלגל. והכיפה? היכן שיש ארון קודש, אני עם כיפה על הראש. מניצוח על מקהלה הגעתי להלחנת שירים לתנועה”.