רעידת אדמה התרחשה בעולם המוזיקה הישראלית ב–1982, כשיצא לאוויר העולם השיר השני של להקת בנזין, "יום שישי את יודעת". עד אותה תקופה, סוף הסבנטיז האקספרמנטליות, התאפיין הרוק הישראלי בעיקר בסגנון אוונגרדי (כמו למשל האלבום "פלונטר" של רמי פורטיס). האלטרנטיבה המיינסטרימית היחידה שהחלה לחלחל לתודעה הייתה להקת תיסלם, וזו כללה בעיקר יוצאי להקות צבאיות וגל"צ, ילדים טובים שיצרו מוזיקה נוסחתית, טכנית וקליטה.



פתאום, משום מקום צצה רביעיית מוזיקאים אלמונים מחיפה והקריות, שניגנו "מלוכלך" כאילו הם במועדון נידח, ועל אף שהיו שונים כל כך מהנוף התל־אביבי המקומי, הצליחו להפציץ את הרדיו ולהפוך לסיפור סינדרלה של הרוק הישראלי.



"אתה לא מבין מה השיר הזה עשה לרדיו", מתאר בסיסט הלהקה בנג'ו קמחי. "כשהשיר יצא לא רק שהוא הפך לשלאגר אימים, הוא גם שם את הקריות על המפה והפך אותנו מאלמונים לחלוטין, מלהקת חתונות פשוטה, ל'להקת השנה'. זה היה מטורף, אני אפילו לא יודע איך להסביר זאת במילים".



בניגוד לתיסלם, שמרבית חבריה היו בשלב של אחרי עידן להקות הקצב ששטפו את מועדוני ישראל בסיקסטיז ובסבנטיז, בנזין הייתה אולי המוהיקני האחרון של עידן הרוק הישראלי הישן. היא נולדה כלהקת קצב, אפילו להקת רוק כבד אפשר לומר, ואת חוכמת הרחוב תרגמה למוזיקה.



אבל כדי להבין טוב יותר את סיפורה של הלהקה, יש לחזור ל–1975, שנה וחצי מתום מלחמת יום הכיפורים. בעוד שבתל אביב עשו להקות הקצב הסבה מקצועית לתזמורות חתונות, משיקולי פרנסה, בפריפריה הלהקות חיו ובעטו כשהן תופסות עצמן לא פחות מלד זפלין הבאה.





יהודה פוליקר
, גיטריסט וזמר ממוצא יווני שניגן עד אותה תקופה בלהקות קצב כמו הנמרים ו־FBI, החליט להקים להקת רוק חדשה: "ברקת". הוא צירף אליו את הקלידן מיכה שובל, גם הוא מלהקת הנמרים, את הבסיסט יוסי לנג ואת הזמר אבי פנסו, שגם ניגן בכלי הקשה.



עם ברקת נכנס פוליקר לראשונה לאולפן, והרביעייה הקליטה בשנת 1976 ארבעה שירים: "ברקת", "פעם בחיים", "הלילה הוא ארוך" ו"המנון הפועל עכו". בניגוד לשירי הפופ–דיסקו ששלטו אז ברדיו ובמצעדי הפזמונים, ברקת עם פוליקר כסולן נשמעה כמו עוף מוזר. השירים שלה היו רוק רועש ובועט מדי, שנדחק לשוליים ולא עורר עניין.



בסוף 1976 החליף איש להקות הקצב בנג'ו (בנימין) קמחי את יוסי לנג כבסיסט הלהקה. לנוכח אי־הצלחת השירים ברדיו, נכנעה ברקת לנורמה התל אביבית שחלחלה לצפון ושינתה את אופיה ללהקת חתונות בעיקר. "האג'נדה שלנו הייתה לנגן בעיקר בחתונות, כי שם היה הכסף", מספר קמחי. "הושפענו מהביטלס, מהרולינג סטונס וכמובן מדיפ פרפל ומרוק יותר כבד. בחתונות התפשרנו והיינו צריכים לנגן שירים יותר מתונים וגם מוזיקה יוונית שיהודה הביא מהבית. אבל מי שהזמין אותנו ידע שאנחנו לא יכולים לוותר גם על הרוק הדיסטורשני שבער בנו".



עד סוף העשור התחלפו נגני הלהקה כמה פעמים, ולבסוף ב–1978 התגבש ההרכב. אל פוליקר וקמחי הצטרפו הגיטריסט יחיאל "קיטש" אמסלם והמתופף אלי חדד. "לעולם לא אשכח את הרגע שבו צורפתי ללהקה", מספר חדד. "את יהודה הכרתי לראשונה בגיל 12, כשניגנתי עם להקת הלורדים. שנינו השתתפנו בלהקות מתחרות בפסטיבל להקות רוק שנערך בחיפה. אחרי כמה שנים, כשניגנתי עם הזמר מייק לוגסי ולהקת הגולדסטארים, יהודה, בנג'ו וקיטש חיפשו מתופף להרכב שלהם.



"מכיוון שהם שמעו עלי בסצינה, הם החליטו לקפוץ אלי לעבודה. אז ככה יום אחד כשעבדתי בשיפוצים, כי לא הייתה אז עבודה כמתופף, שלושתם הגיעו בהפתעה למקום העבודה שלי בחיפושית ירוקה ישנה והפתיעו אותי על הסולם. הם אמרו שהם מופיעים כבר הערב באולמי 'רון' בחיפה ורוצים שאנגן איתם. זרמתי והשאר היסטוריה".



סדר בבלגן


לאחר שהתגבשה הרביעייה החליט פוליקר לנסות שוב להקליט חומרים מקוריים, נוסף לקאברים שעמם הייתה מזוהה הלהקה. רק שפוליקר וחבריו הבינו שמחיפה יהיה להם כמעט בלתי אפשרי להצליח וכי יהיה עליהם להתחיל לחשוב להעתיק את מעוזם המוזיקלי לאזור המרכז. אומנם הם ניגנו והופיעו גם במרכז, אך לא התערו מספיק בסצינה המקומית שם.



ואז, ממקום בלתי צפוי באה הישועה. "ב–1980, כשניהלתי את צביקה פיק שהיה בשיא הצלחתו המוזיקלית, חיפשתי גיטריסט להופעות של צביקה, כי הקודם עזב", מספר האמרגן ואיש להקות הקצב החיפאי לשעבר איציק גיזרי. "מישהו המליץ לי ללכת לראות גיטריסט צעיר בשם יהודה פוליקר שמנגן בחלטורות בחיפה. הלכתי לראות וידעתי שזה בזבוז שהילד המוכשר הזה מנגן בחיפה, בעוד בתל אביב הוא יכול להפוך לסנסציה. שכנעתי את יהודה לבוא לתל אביב וסידרתי לו לנגן עם צביקה פיק בהופעות. זו הייתה הצלחה מסחררת, ואז החל יהודה להיות יותר מעורב בסצינה התל־אביבית".



כשהוא מוכר כגיטריסט של צביקה פיק, פוליקר וחבריו ללהקה נכנסו לאולפני סיגמא כדי להקליט קלטת דמו חדשה. הם הקליטו שיר לועזי שהלחין פוליקר, בשם "טהרן". טכנאי ההקלטות באולפן באותו סשן היה גרי אקשטיין, שאומר: "הם היו מוזיקאים מוכשרים ונמרצים, אבל לא הבנתי למה הם לא שרו בעברית אלא רק באנגלית".




"שלחנו את הקלטת לכל מיני אמרגנים, סוכנים, אנשי חברות תקליטים, אבל לא קרה עם זה שום דבר", מספר חדד. המזל עמד להשתנות כשלאולפני סיגמא הזדמן חברו של אקשטיין, פזמונאי צעיר בשם יעקב גלעד שהתפרסם באותה תקופה הודות לשירים שכתב ליהודית רביץ, גידי גוב ואריק סיני. גלעד חיפש תמיד את הדבר המרענן הבא בשמי המוזיקה - ומצא.

"גרי הפגיש אותי עם יהודה באולפן, וכששמעתי את 'טהרן' מאוד מאוד אהבתי. בהמשך יהודה השמיע לי עוד חומרים של הלהקה ולא האמנתי למה שאני שומע, כי זה נשמע לי כמו להקת רוק כבד מחו"ל, משהו שהוא הכי לא ישראלי. כל כך התלהבתי והחלטתי לעבוד איתם יחד".

הדבר הראשון שעליו ניסו השניים לעבוד היה גרסה עברית לשיר "טהרן", שמילותיו המקוריות נכתבו על ידי פזמונאי אמריקאי. אך מהר מאוד תשומת הלב הופנתה לעבודה על שירים אחרים. "יהודה היה בא אלי, משאיר לי קסטה עם סקיצות של לחניו עם מילים מחורטשות באנגלית והייתי מלביש על הלחן מילים בעברית. אז הוא היה בא שוב והיינו בודקים איך זה נשמע עליו וכך למעשה החל להתהוות אלבום הבכורה של הלהקה. השירים הראשונים שכתבתי היו 'יום שישי את יודעת' ו'חופשי זה לגמרי לבד'. בהתחלה לא ידענו מי מחברי הלהקה ישיר כל שיר, אבל בהמשך זה התגבש".

במהלך העבודה על השירים החליט גלעד לשנות את שם הלהקה מ"ברקת" ל"בנזין". "'ברקת' לא היה שם בכלל מבחינתי", הוא אומר. "בזמן החזרות חיפשנו שם וכל הזמן אלי חדד נהג לומר: 'אנחנו חייבים להפסיק עכשיו. אני חייב לנוח, לשתות, לעשן, אני חייב בנזין. ואז ידעתי שמצאנו את השם!".

למרות השם הטרי וחדוות היצירה המשותפת, גלעד מספר שהלהקה עדיין לא הייתה מגובשת מספיק בשביל להקליט. "נסעתי בכל יום לקריות לאיזה מועדון שבו היינו עושים חזרות בשעות המתות. השירים היו ארוכים מדי, מסורבלים, היה צריך לסדר ולבנות אותם מחדש. התפקידים והסולמות היו מבולגנים ובלי להתיימר לכך מצאתי את עצמי מפיק אותם מוזיקלית. לאט־לאט עשינו יחד סדר בבלגן. רק כשהרגשתי שזה מושלם - ידעתי שאני מוכן ללכת לחברת תקליטים".

זכינו בלוטו

לאחר שהיו טקסטים, מנגינות ועיבודים מסודרים, הגיע השלב הקשה: לשכנע את חברת התקליטים להחתים את הלהקה. "בהתחלה הייתה לי בעיה קשה לשכנע את חברות התקליטים להאמין בחומרים כמו שאני האמנתי בהם", מודה גלעד, "הם לא כל כך האמינו בלהקה. היחידים שחשבו מחוץ לקופסה ונתנו בנו את האמון היו יוריק בן דוד ועמירם הר אבן ז"ל מחברת CBS. אני זוכר שהבאתי את הקסטה המוגמרת ליוריק והשמעתי לו אותה במרפסת. הוא התלהב וישר אמר לי: 'תביא אותם'. יצאתי מהבית של יוריק, חיפשתי את הטלפון הציבורי הקרוב ביותר וצלצלתי ליהודה לבשר לו את החדשות. לא ידעתי את נפשי מאושר".

"הרגשנו כאילו זכינו בלוטו", מספר קמחי, "זה היה חלום שמתגשם. לא ידענו לקראת מה אנחנו הולכים".

כשחוזה ההקלטות בידם, השירים מוכנים להקלטה והתקווה בלב גדולה מתמיד, עשו חברי הלהקה את הצעד העיקרי: מעבר למרכז. "קיטש עבר למשפחתו בראשון לציון וסידר לי לגור איתם עד שאסתדר, וגם בנג'ו ויהודה עברו למרכז", מודה קמחי. "המגורים לא היו חשובים לנו. הדבר העיקרי עבורנו באותו זמן היה להיות באולפן ולהקליט סוף־סוף את החומרים שלנו".

ההקלטות נערכו באולפני טריטון בתל אביב בניצוחו של טכנאי ההקלטה יעקב מורנו. מכיוון שחברי הלהקה הגיעו מוכנים להקלטות, הן נערכו במשך 24 שעות בלבד. אורחת מפתיעה שהשתתפה בהקלטות הייתה יהודית רביץ שניגנה בגיטרה, טמבורין ועשתה קולות ליווי.



"כבר ידענו היטב את כל התפקידים והיינו משופשפים, אז הקלטנו 11 פלייבקים בלייב כדי ליצור אווירה של הופעה חיה במועדון, וזה אחד היתרונות של האלבום: פשוט נתנו בראש", מספר קמחי.

"אלי חדד היה תמיד עייף ולפעמים היה נרדם במהלך ההקלטות, עד שקמחי היה מנגן לו עם הבס צמוד לאוזן ומקפיץ אותו", נזכר גלעד. "הייתה חוויה ענקית באולפן, פשוט אושר עילאי. הרגשנו שאנחנו יוצרים אלבום שהוא כולו אומנות שלנו בלי שום תכתיבים של אף אחד. אלו היו רגעים בלתי נשכחים", מספר חדד. "האווירה באולפן הייתה כיפית: שילוב של עבודה קשה והווי מגובש ומהנה", מוסיף אמסלם.

בעיצומן של החזרות, עוד בטרם יצא אלבום הבכורה של בנזין, יצאו לרדיו שלושה סינגלים של הלהקה, ונערכה ההופעה הפומבית הראשונה במסגרת תוכנית פורים מיוחדת של רשת ב'. "זו הייתה היסטריה", מתאר גלעד, "אלפי מעריצות התנפלו על הלהקה ולא הבנו מה קרה. אחר כך בנזין חיממה את שלום חנוך בפארק הירקון במופע החותם של 'חתונה לבנה', ועשרות אלפי אנשים צעקו את מילות השירים בעל פה. מרגש מאוד".

באמצע 1982 יצא לאוויר העולם אלבום הבכורה של בנזין - "עשרים וארבע שעות", שעל עטיפתו תצלומם של חברי הלהקה העומדים בשעת בין ערביים על גשר מוזס בתל אביב. מלבד "חופשי זה לגמרי לבד" ו"יום שישי", כלל האלבום להיטי ענק נוספים כמו "גשם" (סולן: קיטש אמסלם), "תני לי סיבה" (סולן: אלי חדד), "חיפה–חיפה תל אביב", "חתול עירוני" ועוד.

כל מילות השירים נכתבו על ידי גלעד והולחנו על ידי פוליקר, למעט "גשם" שהלחין אמסלם. על העיבוד המוזיקלי חתומים כל חברי הלהקה. "יעקב ידע לקלוע בול בטקסטים ולהבין את הווייב של הלהקה ואת הטעם שלנו", מספר חדד, "את 'תני לי סיבה', הסולו שלי, הוא כתב עבורי לאחר שסיפרתי לו על פרידה מחברה שלי".

אבל לא הכל היה מוצלח מבראשית: עם צאת הסינגל הראשון מהאלבום, "חופשי זה לגמרי לבד", הלהקה עדיין לא זכתה לפריצה המיוחלת. "השיר התחבב בעיקר על חובבי רוק, אבל לא על כלל הקהל למרות שהוא היה הסגנון הייצוגי שלנו", מסביר קמחי, "רק כשיצא הסינגל השני 'יום שישי', והפך ללהיט, נכנסנו ללב הקונצנזוס. האמת היא שזה היה פחות הסטייל שלנו. ניסינו לעשות טוויסט בסגנון סיקסטיז כמחווה נוסטלגית, אבל בעצם זה השיר שעשה אותנו".

האמת האומנותית

"עשרים וארבע שעות", שכלל מוטיבים של רוק כבד, בלוז, רוק רך ופופ, זכה להצלחה מסחררת ונמכרו למעלה מ–50 אלף עותקים שלו. "יום שישי" נבחר כ"שיר השנה" במצעד העברי השנתי של רשת ג' ולהקת בנזין זכתה בתואר "להקת השנה".

מה סוד ההצלחה של האלבום?
חדד: "זה היה פשוט 'זה'. אלבום שלם. גם מבחינת הטקסטים של יעקב, גם מבחינת הלחנים וגם מהתמהיל של כולנו. הכל היה מושלם".

קמחי: "זו הייתה מוזיקה טובה. פשוט מוזיקה טובה. הבאנו את המועדונים אל האולפן ויצרנו פשוט רוק אמיתי".

אמסלם: "איכות ההקלטה, צבעם של הצלילים והסאונד המחוספס לצד טקסטים טובים וביצועים מעולים".
גלעד: "יש פה שירים טובים, מלודיות חזקות, שירה אנרגטית, הסאונד המהפכני של הגיטרות, הקול המחוספס של יהודה, ההרמוניות הקוליות של כל החברים. זה היה מהפכני. לא נעשה עד אז דבר כזה בארץ".

במבט לאחור, הייתם משנים משהו באלבום?
גלעד: "ברור שלא".

קמחי: "אני חושב שלא".

חדד: "אולי כמה ניואנסים קטנים, אבל באופן כללי - לא!".

עם הצלחת האלבום הפכה בנזין למתחרה של להקת תיסלם, תחרות שיצרה שני מחנות מעריצים משולהבים כמעט כמו התחרות שהתנהלה אז בין מעריצי ירדנה ארזי לאלו שהעריצו את עפרה חזה. "התחרות הייתה סתם שיגעון של מעריצים, אנחנו ותיסלם היינו חברים טובים מאוד ועד היום צוחקים על זה", מסכם חדד.

למרות התארים והפרסום הרב, חברי הלהקה מתארים דיסוננס בין ההצלחה המסחרית לבין מצבם הכלכלי. "אני זוכר שכשחגגנו את מכירות האלבום קיטש ואני נאלצנו להתחלק בעלות של מנת פלאפל וחזרנו באוטובוס הביתה, כי לא היה לנו כסף", מספר חדד. "הופענו המון וכולם הכירו אותנו, אבל זה לא היה זוהר גם בפן הכלכלי. אל תשכח שבחזרות לא שילמו לנו ונקלענו לקשיים, וחלקנו היינו צריכים לפרנס משפחות".

"בכלל לא נהנינו כלכלית מההצלחה של בנזין", מוסיף אמסלם. "מהר מאוד הבנו שעם הפרסום אי אפשר ללכת למכולת". "קיטש ואני לא הסתמכנו על הלהקה כמקור פרנסה", אומר קמחי, "במקביל לבנזין עבדנו גם בעבודות רגילות".

בשנת 1983, בשיא הפופולריות התחילה הלהקה לעבוד על האלבום השני. אך בעיצומה של העבודה פרש אמסלם מהלהקה בתואנה שאינו בא לידי ביטוי מספיק כיוצר וסולן. זמן קצר אחריו חזרו קמחי וחדד לקריות בשל בעיות פרנסה. שנה אחר כך האלבום "משמרת לילה" ראה אור וכלל את הלהיטים "פנים אל מול פנים", "בית משותף" ו"משמרת לילה". במכירות היה מדובר בכישלון צורם, אבל הלהקה עדיין זכתה בתואר "להקת השנה". "האלבום נכשל כי כבר לא היינו שלמים עם האמת האומנותית שלנו, יצרנו מוזיקה שציפו מאיתנו לעשות, וזאת בניגוד למה שנוצר באלבום הראשון - מוזיקה חסרת פשרות שבערה בנשמתנו", מנתח חדד את כישלון האלבום.

חלפה עוד שנה, וב–1985, מיד עם צאת הסינגל "התחלה חדשה" שנכתב עבור מעברה של רשת ג' מתדר AM ל–FM, התפרקה הלהקה. "אני לא רוצה כל כך לדבר על זה, אבל בקצרה אומר שמדובר במלחמות אגו, זה מה שפירק אותם בסופו של דבר", מסביר גלעד. "יהודה כבר התחיל לחשוב על קריירת סולו ובמקביל ללהקה התחיל לעבוד על אלבום לבד", מגלה קמחי. "כשחדד ואני הבנו שאנחנו נשארים מאחור, החלטנו לפרק את החבילה".

הסוף של הלהקה גרם לפוליקר להבין ש"חופשי זה לגמרי לבד". הוא פנה כידוע לקריירת סולו מצליחה, שנמשכת עד היום. חדד, קמחי ואמסלם חברו להקים את "בושם", להקת קאברים לחתונות ובהמשך ניגנו יחד בלהקת "עקבה" שפעלה עד סוף שנות ה–90.

חדד הוציא את אלבום הסולו "אחד פעמיים" ב–2015 ומוסיף לנגן ולהופיע בימים אלה בהרכבים שונים, ובהם הרכב הבלוז אפטר מידנייט. אמסלם וקמחי מתפרנסים שניהם מטכנאות שיניים, וקמחי, שחזר בתשובה בתחילת שנות ה–2000, מנגן עוד מעת לעת אבל רק בשביל התחביב.

בראיון שהעניק פוליקר ל"מעריב" ב–2015 נשאל אם יהיה איחוד של בנזין. "לא יהיה", הוא ענה. "לא רק שבנג'ו חזר בתשובה, קיטש נמצא בעולם משלו, ואני לא בקשר איתו".

גם כיום נראה שאיחוד כזה יהיה רק בחלומות של מעריצי הלהקה. אמסלם, קמחי וחדד וגם גלעד נחרצים בדעותיהם: "חד־משמעית לא יהיה איחוד", הם אומרים.