המפגש הראשון של הזמרת חני ליבנה עם מלחין פס הקול של הקריירה שלה, נחום היימן, היה אקראי. “זה קרה בראשית שנות ה־70, כאשר כחיילת משוחררת מלהקה צבאית עסקתי באולפן בהקלטת שירי ילדים", היא משחזרת, “אז נכנס פתאום איזה איש גבוה שלא הכרתי, ומאוד הרשים אותי בג’ינס שלבש ותיק העור שבידו, מה שאחר כך הסתבר לי כפוזה הנצחית שלו. לבי נעתק. זה היה מפגש שעשה לי 'זץ' בלב. הרגשתי שעוד ניפגש".



ידעת מיהו?
“בכלל לא. כשיצא, שאלתי. כששמעתי שמדובר בנחום היימן, שאז קפץ ארצה ממקום שהותו בלונדון, אורו עיניי. הרי מילדותי אהבתי את המנגינות הקסומות שלו. המפגש הבא שלנו, כעבור עשור, כבר היה יזום. דני רובס, שאיתו שיתפתי פעולה, ואני, שלחנו לאנגליה חומרים כדי שנחצ’ה, שהיה גם מפיק, ישמע".



והוא שמע?
“כן, אבל העניין בינינו התחיל ברגל שמאל. כשהגיע הנה באחת מחופשות המולדת שלו, אמר שהחומרים מצאו חן בעיניו וירצה לעשות מהם תקליט, אבל בביצוע אחר, כי התרשם שהשירה שלי לא מי יודע מה".



נעלבת?
“לא. הייתי מופתעת והתעקשתי שאני אשיר בתקליט. ההתעקשות שלי מצאה חן בעיניו. לשמחתי, הוא שינה את דעתו ומהר מאוד השתווינו. מתי כספי כמפיק מוזיקלי ואני נסענו לאולפנים בלונדון, שבהם נחצ’ה פעל כמפיק, כדי להקליט את ‘היכרות’, תקליט הבכורה שלי. למעשה, מאז וממופע ‘חופים’, משיריו, שיצא באותה שנה, 84’, הייתי הזמרת של נחצ’ה".



כמובן, עוד נחזור לקשר הייחודי של ליבנה עם היימן, אבל תחילה נקפוץ 18 שנה קדימה: 2002. מופע חגיגי לציון 70 שנה להיימן. לראשונה חברו שניים מהאמנים המזוהים ביותר עם המלחין - ליבנה ואורי הרפז, מחצית צמד הפרברים דאז, לביצוע משותף של שניים משיריו האהובים של היימן - “הגביע" ו"עוד חוזר הניגון".


חני ליבנה, נחצ'ה היימן. איתן בהט
חני ליבנה, נחצ'ה היימן. איתן בהט


“עד אז לא היה שום קשר בינינו ואיכשהו כמעט לא הכרנו", מציינת ליבנה. “הדואו שלנו יצא יפה, אבל לאחר מחיאות הכפיים של הקהל נשכח. ב־2015, שנה לאחר שחדל להיות בצמד הפרברים, הוציא אורי אלבום מופלא לטעמי, שבו בנה בווירטואוזיות, בביצוע של גיטרה בלבד, היכל למוזיקה של נחצ’ה. למחרת יום הכיפורים, התקשרתי אליו לא רק כדי להחמיא לו, אלא גם כדי להציע שנעשה משהו ביחד - הוא, שהוציא אלבום בלי זמר או זמרת ואני, שהוצאתי לפני כ־30 שנה את ‘ווקליזה’, אלבום שהתבסס על קולי בלבד, בלי כלים מלווים. לשמחתי, בשילוב בינינו יצא משהו קסום".

“שיר למענכם", נקרא המופע שהם מריצים ברחבי הארץ וב־3 באוקטובר תיערך ב"בית היוצר" בנמל תל אביב, הופעת השקה לאלבום משירי המופע שהוציאו, כולו ברוח הצלילים שהוריש היימן, שנפטר לפני שנתיים, ובין המוכרים שבהם - “כמו צמח בר", “רק הד קולך", “שמלת כלולות", “אנשי הגשם" ו"כמו ציפור מטורפת". “המופע והאלבום שלנו הם המשך ישיר לאלבום שיריו של נחצ’ה בגיטרה שהוצאתי", מספר ה"פרבר" בדימוס, שבאלבום עם ליבנה מתפקד גם כמפיק וכמעבד. “אני נהנה לשתף פעולה עם חני, שככל שהיא בדרך כלל מתפקדת כסולנית, אין לה מניירות שמאפיינות לא מעט סולנים והיא יודעת לשיר בהרמוניה איתי ועם הגיטרה שלי. מה שמאחד אותנו זו האהבה לנחצ’ה, שהספיק לכבד בנוכחותו את ההופעות הראשונות שלנו".

העולם שהתהפך

ליבנה, חנה ברונשטיין במקור (64), עלתה ארצה בגיל 4 מרומניה וגדלה בשכונת כפרית בחדרה עם לול בחצר. “אלה היו ימים אחרים עם נוף של פרדסים ושדות", היא מתרפקת, “שיחקנו יחפים בחוץ, התרוצצנו בין צבעונים ורקפות, שיחקנו שוטרים וגנבים בגבעת האיקליפטוס ופיצחנו אבטיחים במקשה הסמוכה. כמו כן, רקדנו ריקודי מעגל בקן השומר הצעיר, שם התאהבתי במדריך שלנו עד מעל הראש".

ובאשר למוזיקה?
“המורה שלנו למוזיקה היה אוטו גרוניך, אבא של שלמה, שהיה דמות מאוד אוטוריטורית. הוא לקח אותי תחת כנפיו. לא רק שלא הייתי בין הילדים שהוא היה מושך אל מחוץ לכיתה באוזן, או מכה על ידיהם בסרגל, אלא שאף אפשר לי לנצח על מקהלת בית הספר; ולא אוטו בלבד. כשקיבלתי את הפטיפון הראשון, הייתי שומעת בלי סוף את מעט התקליטים שהיו לנו ודלוקה במיוחד על הקרפנטרס".

לדבריה, גם כששרה בתוכנית הטלוויזיה “עלם ועלמה" והתקבלה ללהקת פיקוד הצפון, עדיין לא העזה להחשיב את עצמה כזמרת. אז, ב־73’, התפוגגה עד מהרה התוכנית “היי צפונה", שבה השתתפה, וחברי הלהקה חולקו לצוותים כשפרצה מלחמת יום הכיפורים. זאת הייתה חוויה לא פשוטה עם “רעמי התותחים ברקע וגופות מוטלות לצד הדרך, ולידן טנקים שרופים", כלשונה.

מה זה עשה לצעירונת שהיית?
“פתאום אני תופסת שאף פעם לא נשאלתי על כך. לא הבנתי למה היינו שם. היו מורידים אותנו באיזשהו מקום, שנופיע אפילו בפני ארבעה־חמישה לוחמים, שראינו על הפנים שלהם שהם לא היו איתנו. הייתה אי־הלימה בין החומרים הקלילים ששרנו לבין מבטי החיילים שננעצו בנו. אני חושבת שאולי מוטב היה לחבק אותם או לאסוף מהם ד"שים".

זאת הייתה להקה נטולת להיטים. ליבנה השתחררה ממנה אלמונית כפי שהייתה עם גיוסה. היא עברה לתל אביב, שם החלה את הקריירה בעבודת מזכירות במשרדו של אחד האמרגנים. “המפגש עם העיר הגדולה גרם לי פאניקה, ועד מהרה חזרתי לחדרה, שם לימדתי גרפיקה ועסקתי בעיצוב חלונות ראווה", היא מעידה.



בת 23 הייתה כשנישאה לגבי לינדנבאום, חבר נעוריה מגיל 16, אז סטודנט לרפואה. לפני שמלאו לה 25 שנה, כבר הייתה אלמנה עם תינוקת לאחר שבעלה נפטר מגידול במוח. “בבת אחת התהפך לי העולם", הכאב מאז צף ועולה. “אני זוכרת את שירוש (בתה שיר – יב"א) ואותי יוצאות לטייל בערב ליד הבית בחדרה, מריחות ריחות של חביתות שעלו מבתי השכנים ושומעות שקשוקי צלחות - ומתוך הבדידות שעטפה אותי, אמא־אבא כזאת, מתי מקנאה בהם".

לינדנבאום הפכה לליבנה. למרות מערכות יחסים שחוותה מאז, לא נישאה שוב. “איתן, שבא מענף התקליטים ואני, חוגגים בת מצווש", היא אומרת בחיבה על חברה לחיים. “איתן הוא בעיניי מעין מתנה שנשלחה אלי משמיים".

ו"שירוש"?
“שירוש כבר בת 42 ויש לי ממנה שלושה נכדים מקסימים - ליהי, נעם ורומי. הם פתחו אצלי מקומות בלב, שלא היו גלויים קודם".

חבקנית טבעית

כשנסעה ליבנה ללונדון באמצע שנות ה־80, פגשה כבר נחצ’ה אחר. לא עוד הקיבוצניק בסנדלים, אלא איש העולם הגדול. “אני זוכרת אותו עם בת זוג אירופאית ומעורה בסצינת אולפני ההקלטות שם. האמת? התרשמתי מהאיש, לא מהאולפנים בלונדון. אני משוכנעת שבארץ מקליטים לא פחות טוב", היא אומרת.

כשהיימן שב סופית לישראל לאחר 14 שנות שהותו באירופה, הוא ציוות את ליבנה כאחת מארבעת משתתפי “חופים", מופע משיריו, עם מאיר בנאי המנוח, משה דץ וליזה קחטן־לנג, זמרת צעירה שהגיעה הנה מניו יורק וחזרה לשם כלעומת שבאה. “בשבילי ‘חופים’ היה חלום שלא חלמתי", מציינת ליבנה. “זאת הייתה הפעם הראשונה ששיריו של נחצ’ה הושמעו במרוכז, ועם עיבודים יפהפיים של אריק רודיך שרתי אותם בהתפעמות גדולה".



איך היה להיות “הזמרת של נחצ’ה"?
“בשביל זה היה להיות חברה שלו עם קשר אישי מאוד מיוחד. די היה לי במבט שלו כדי להבין מה הוא ציפה ממני. עד סוף ימיי אזכור אותו מההקלטות שלי, מביט בי מעבר לזכוכית באולפן, ועל פי שפת הגוף שלו הבנתי למה התכוון".

עם זאת, בל נשכח שככל שהיה מלחין נפלא, נחצ’ה היה איש לא קל.
“נחצ’ה אכן היה בדרך כלל איש מאוד לא קל, בעוד שאני לא חוויתי את הצד הזה באישיותו. בעבודה איתי אומנם הוא עמד על שלו, אבל בגישתו אלי היה מאוד מעודן".

היית אז אלמנה צעירה והוא גרוש, שהיה שובב לא קטן. האם הקשר ביניכם התמצה במישור המוזיקלי, או שמא חרג ממנו?
“נהפוך הוא. הייתי כועסת על נחצ’ה מפני שנמנע מלחבק אותי. כחבקנית מטבעי, רציתי לחבק אותו מתוך אהבה כנה והוא היה נרתע ואומר: ‘עם אנשים שאיתם אני עובד ואוהב לעשות זאת, אני לא יוצר מערכת יחסים מעבר לעבודה’. ‘נחצ’ה, רק חיבוק’, כמעט התחננתי והוא - בשלו. אחר כך שנים צחקנו על זה. כשכל שהתקדם עם הגיל, כן התרצה".

כזמרת, נחצ’ה היה לגבייך מעין מגדלור?
“אמרת את המילה הנכונה. נחצ’ה עד היום מגדלור בשבילי, כשהוא ושיריו בתוכי".

עד 95’, הוציא לה היימן שלושה אלבומים. ביוצא הדופן מביניהם - “ווקליזה" - היא שרה, כאמור, את שיריו תוך כדי הכפלות קולה בלי כלים מלווים. “לכך הגעתי מתוך אהבה לשירה הבלקנית של מקהלת הנשים הבולגרית", מגלה ליבנה, שבהרפתקה אחרת עם המנטור שלה הוא הוציא לה את “ים ואש", אלבום כפול משירי מנוס חג’ידאקיס - ביוונית ובגרסות עבריות של נתן יונתן, דודו ברק ואהוד מנור - ששרו ליבנה והזמר היווני ניקוס דימיטראטוס, בהפקה מוזיקלית של צור בן זאב.



“זאת הייתה חוויה בלתי רגילה להקליט, בתל אביב ובאתונה, עם ניקוס, מכוכבי הסרט ‘רמבטיקו’, שהוא מעין יוסי בנאי של היוונים", היא מסכמת. “לטעמי, יצא משהו נפלא, אבל האלבום כמעט לא נמכר כאן אולי מפני שהיה כבד מדי לקהל הישראלי".

כל ארבעת האלבומים שהיימן הוציא לה, לרבות אלבום האוסף “קסם כלנית לעד", שבו גם גרסותיה ללהיטיו כמו “חופים", “החול יזכור", “שירים עד כאן" ו"נחל התנינים", לא הפכו להצלחה גדולה, וב־95’ ליבנה נטלה פסק זמן מהקריירה. “החלטתי שלצד המוזיקה עלי ללמוד עוד מקצוע", מספרת הזמרת, שהשתלמה באחת משיטות הטיפול האלטרנטיבי והחלה לטפל באנשים ובמשפחות, שסבלו מהפרעות קשב וריכוז. הפסקתי לעסוק בכך, כשהרגשתי שאני לא יכולה בלי השירה", מציינת ליבנה, שמימשה עוד אהבה שלה, כשיצאה במופע של שאנסונים צרפתיים. מאז 2009 נותנת ליבנה ביטוי לאהבה נוספת שלה במופע “שרות בלקן", שהיא והזמרת-פסנתרנית גילה חסיד מגישות בהרמוניה קולית משובחת.

התחלנו את דברינו עם היימן, האיש שליבנה כה אהבה והעריצה, ואיתו נסיים. “היה מאוד עצוב לראות את קשייו של נחצ’ה בשנותיו האחרונות, כשנשאר בו משהו לוחמני, נוקשה ולא מתפייס", מספרת ליבנה, שלזמן מה בין סיבוביו בין בתים לבין בנות זוג, התנחל בגינתה עם קרוון. “תמיד אזכור אותו כאמן משכמו ומעלה - בשעותיו היפות".