12 שנה חלפו מאז הוציאה איגי וקסמן, נערת הרוק של שנות ה–90, שיר חדש לרדיו - והנה זה קרה. השיר "בוא איתי" הוא מלודיה קליטה, קלילה ורומנטית, שמציגה את העומדת מאחוריו כמבצעת מנוסה ובעלת פרספקטיבה בוגרת על החיים, ובאותה נשימה מתכתבת עם הסאונד שהיה אופייני לה לפני 20 שנה.

"אנשים חושבים שההצלחה שלי בניינטיז באה בקלות, אבל זה ממש לא נכון", היא מספרת עכשיו. "אז חרשתי את הארץ בהופעות ועבדתי קשה ימים כלילות כדי להצליח. וכשההצלחה הגיעה זה מאוד הפתיע אותי".

ההצלחה הגיעה כבר עם צאת אלבום הבכורה שלה "אדום" ב–1995, שהגדיר מחדש את היצירה הנשית והיה חלק מסצינת דור הרוקסן, אם כי היה שם בשנותיו האחרונות. באלבום הצטיירה וקסמן כאישה מלאת ניגודים: רוקרית בועטת ופרובוקטיבית ויחד עם זאת עדינה; פרפורמרית חסרת מעצורים ובמקביל יוצרת רגישה שלוקחת את הטקסטים לרמה האישית ולא חוששת לשיר על אהבה, פחדים, מוות ומה שביניהם.

הלוק הנוצץ, הכריזמה הבימתית והכישרון שאפפו אותה הפכו את האלבום להצלחה מסחרית ואומנותית והניחו את אבן היסוד של הפופ–רוק שפרץ בעשור שלאחר מכן וממשיך לעשור הנוכחי.

וקסמן נולדה לפני 46 שנים בטורונטו שבקנדה בשם מיה ג'ניפר. כשהייתה בת 7 עלתה עם אמה לישראל והתגוררה בשכונת בקעה בירושלים. "הילדות בקנדה חשפה אותי למוזיקה בסגנון קאנטרי, שאותו אני אוהבת עד היום וממנו אני מושפעת. הגנים הקנדיים האלו באו לידי ביטוי בין השאר בשירים 'מילווקי' ו'דולי פרטון'", היא אומרת. "אבל מה שהכי עיצב את האישיות שלי היה העובדה שגדלתי בירושלים ולמדתי בתיכון לאומנויות. שנה מעלי למדו חברי להקת נושאי המגבעת ובזכותם התוודעתי למוזיקת הרוק של ניק קייב ומארק אלמונד. אני חושבת שזו הייתה יד הגורל".

עם האהבה הגדולה למוזיקה החלה וקסמן בלימודי תופים, וכבר בגיל 15 הקימה את להקתה הראשונה, "צמד היפוכונדריה", עם חברתה המוזיקאית נטע לאור. "באותה תקופה התחלתי לכתוב טקסטים", היא מספרת. "התחברתי עם נטע, שלמדה בשכבה מעלי יחד עם חברי נושאי המגבעת, ואפשר לומר שבעידודם הקמנו את היפוכונדריה. היינו צמד בסגנון א–קפלה, ומי שהפיק אותנו מוזיקלית היה ישי אדר. הוא פרש עלינו את חסותו ולקח אותנו להיות להקת החימום של נושאי המגבעת. בגיל 15 להופיע בקולנוע 'דן' ובפסטיבל צמח זה משהו מטורף שאי אפשר להסביר במילים. 




"לא מזמן מצאתי תמונות של ברי סחרוף ורמי פורטיס בזמן שהתארחו בהופעה שלנו בבית ליסין בשנת 1988. שלחתי להם והם היו המומים. אני זוכרת שיואב קוטנר השמיע את השיר שלנו 'אנרכיה בישראל' ואז אמר: 'איגי וקסמן. זכרו את השם הזה, תשמעו אותו הרבה'. זו הייתה הפעם הראשונה שמישהו השמיע אותנו ברדיו. כשסיפרו לי על כך, צלצלתי אליו וכמו ילדה חוצפנית שאלתי אם זה נכון. הוא אמר שכן ואז קבע איתי פגישה בלונדון מיניסטור בתל אביב. כשנפגשנו הוא הביא לי קסטה שבה מוקלט הקטע הזה מהתוכנית שלו, שבו הוא הציג את ההרכב. הקלטת הזו שמורה אצלי עד היום".


התיכון לא רק עיצב את האישיות של וקסמן. רגע לפני שנכנסה בשערי התיכון לאומנויות היא החליטה לשנות את שמה הפרטי ממיה לאיגי. כמקור השראה שימש איגי דיין, המתופף של להקת משינה. "רציתי להתבלט בחבורה, ו'איגי' נשמע לי שם מגניב", היא מודה. "באותו זמן החברה הטובה שלי מיקה החליטה לקרוא לעצמה 'מייקי', וכך היינו צמד חמד: 'איגי ומייקי'. היא עברה ללונדון ואחרי כמה שנים פגשתי אותה במקרה וצעקתי לה: 'מייקי'. היא הסתובבה ואמרה לי: 'אל תגידי לי שלא התבגרת ואת עדיין שומרת על הכינויים שהדבקנו לעצמנו'".

צמד היפוכונדריה פעל במשך כשנה וחצי שבמהלכן הופיעו השתיים לא רק כלהקת החימום של נושאי המגבעת. הן הופיעו גם במועדון "פרגוד" הירושלמי והשתתפו באירועי בית ספר.

גרה בשינקין

בגיל 17 עברה וקסמן עם אמה לעיר הגדולה, תל אביב, וניסתה לעשות את צעדיה המוזיקליים הראשונים בבועה המקומית. "תל אביב מאוד מאוד השפיעה עלי אומנותית ויצירתית", היא מספרת. "בשלב מסוים עברתי להתגורר עם החבר שלי ברחוב שינקין, ובפאב 'המנזר' שבו ישבנו הייתי פוגשת את כל חברי להקות הרוק של אותה תקופה".

די מהר הפכה וקסמן לדמות מוכרת בביצה התל אביבית. בראשית שנות ה–90 היא התחילה להופיע במועדונים הנחשבים בעיר עם הרכב משלה, בשירים מקוריים שכתבה, ובמקביל הקליטה סקיצות לשירים שלה יחד עם המוזיקאי תמיר מוסקט. שירים שלימים יופיעו באלבום הבכורה. עם השירים המוקלטים היא עברה בין חברות תקליטים וניסתה לשכנע את המנהלים להחתים אותה. "נתקלתי בסירוב אחד אחרי השני", היא מגלה. "זה היה די מייאש".

איגי וקסמן אלבום אדום צילום חברת הד ארצי איגי וקסמן אלבום אדום צילום חברת הד ארצי


הגאולה הגיעה מחמי רודנר, סולן להקת איפה הילד? "מכיוון שהייתי מעורבבת בסצינת הרוק המקומית, הכרתי את חמי ונעשינו חברים מאוד טובים. בסט פרנדס. לא בני זוג עדיין, אבל ממש התקרבנו. חמי עיבד מחדש את הסקיצות של השירים שלי והציע לי להיות זמרת אורחת בהופעות של איפה הילד? הם נתנו לי לשיר איתם בין היתר את 'השמיים הגבול'".

לאחת ההופעות של איפה הילד? הזמין רודנר את חיים שמש מחברת התקליטים הד ארצי, בתקווה שישתכנע להחתים את הלהקה. "מאוד התרגשנו מנוכחותו של חיים", משחזרת וקסמן. "יצא שבסוף ההופעה חיים ניגש אלינו ואמר שהוא רוצה להחתים אותי ולא את הלהקה. היה בלגן גדול וחמי העיף אותי רשמית מהלהקה. זמן קצר אחר כך חיים השתכנע להחתים גם את הלהקה, וחמי ואני השלמנו. נעשינו בני זוג, סיימנו את הסקיצות והתחלתי לעבוד רשמית על אלבום הבכורה".


איגי וקסמן 1995. צלם: נעם וינד איגי וקסמן 1995. צלם: נעם וינד


וקסמן כתבה את רוב הטקסטים לשירים שמופיעים באלבום ועל הלחנים היו מופקדים שרון הולצמן, רם אוריון ואוהד פישוף וגם רודנר, שהפך לבעלה וארבע שנים אחר כך כבר אחז בתואר הבעל לשעבר. "רוב הטקסטים נכתבו כשעוד גרתי בירושלים, אבל הולחנו כשעברתי לתל אביב. השירים מספרים על המציאות מנקודת מבטי, על חוויות ואירועים שהשפיעו עלי ובעיקר הם נכתבו מתוך מה שבער בתוכי".

העבודה על האלבום ארכה אומנם כחמש שנים מטלטלות, אך ההקלטות שנערכו באולפני די.בי בתל אביב ארכו כשלושה חודשים בלבד. "העבודה באולפן הייתה מלאה באווירה טובה וכיפית, אבל שיר אחד גרם לי לאכזבה. זה היה דווקא שיר הנושא 'אדום'. ידעתי שזה שיר מאוד חשוב, אבל לא הצלחתי לשיר אותו באולפן. ככל שחמי אמר לי שאני חייבת להקליט אותו ושאנחנו לחוצים בזמן כך נלחצתי יותר. עד שבאחד הימים הוא הכריח אותי להיכנס לחדר ההקלטות ובאותו רגע להקליט - וזה עבד".

בזמן שווקסמן נאבקה בלחצי ההקלטות, באולפן הסמוך עבדה עפרה חזה על אלבום חדש. "כנערה הייתי מעריצה ענקית של עפרה", היא משתפת. "אז כשהיא סיימה את ההקלטות, ניגשתי אליה וסיפרתי לה שאני זו שהפציצה אותה בעשרות מכתבי מעריצים ושהחלום שלי היה להשיג חתימה שלה. עפרה חתמה לי על מפית, אבל באותו היום המפית הלכה לאיבוד. נורא התבאסתי וחשבתי שיבוא יום ואצליח להגשים שוב את חלום הילדות ולהחתים אותה, אך לצערי זה לא קרה. עד היום אני מרגישה את הפספוס הזה".

חתמה על מפית. עפרה חזה. צילום: אלי דסה חתמה על מפית. עפרה חזה. צילום: אלי דסה


אז תישא אותי לאישה

בשנת 1995 יצא האלבום "אדום" שמנה תריסר שירים, בהם "אין לי מה לומר לך", "תישא אותי לאישה" ו"יש לי חברה", גרסת כיסוי לשירם של נושאי המגבעת. 15 אלף עותקים של האלבום נמכרו, והוא זכה לחיבוק חם גם מהמבקרים וגם משדרני הרדיו שמיהרו להשמיע את השירים פעם אחר פעם. "אורכם של חלק מהשירים עומד על שש דקות וברדיו השמיעו את הכל. כיום דבר כזה לא יכול לקרות. התקשורת מאוד אהבה את האלבום והקהל פרגן, ואני עוד בכלל הייתי בהלם שכל זה קורה ושהוחתמתי בחברת תקליטים".

עטיפת האלבום, שצילם רונן ללנה, מציגה את וקסמן כמתאגרפת קשוחה. "בהתחלה לא רציתי להצטלם עם כפפות אגרוף, אבל רונן לא ויתר לי ובשוט אחד צילם את העטיפה", היא מספרת בחיוך. "כשצילמו אותי באותה תקופה הרגשתי די מגוחך, אבל איכשהו הצלחתי להשתכנע בקלות".

בדיעבד היית משנה משהו באלבום?
"בכלל לא. הוא נעשה לאחר עבודה קשה וראוי היה למקום שהוא קיבל".

מה הפך אותו לדעתך לאלבום בלתי נשכח ברוק הישראלי?
"זה היה שילוב של היוצרים והנגנים המוכשרים שהקיפו אותי. אני משערת שהוא מילא חלל שהיה חסר באותה תקופה. הוא היה בזמן הנכון ובמקום הנכון".

איך התמודדת עם ההצלחה?
"חמי ואני, שבינתיים התחתנו, נכנסו די מהר לעבודה אינטנסיבית על האלבום השני והתמקדנו בסיבוב ההופעות. זו הייתה תקופה עמוסה ומהנה, אבל לא כל כך הספקתי ליהנות מההצלחה".

שנתיים אחרי "אדום" חבקה וקסמן את אלבומה השני "לא מחכה יותר לדוור", שזיכה אותה בתואר "זמרת השנה" במצעד של רשת ג'. מאז הוסיפה להקליט עוד שני אלבומים ("בעדינות" ו"מסתובבים") והתמקדה בהופעות. עם הזמן היא זנחה את המוזיקה ועברה לתקלט ולקריין בפרסומות ובמקביל למדה לתואר בפסיכולוגיה. התחתנה בשנית עם עתי שולברג, יוצא "האח הגדול" והתמקדה בגידול שני ילדיהם.



עכשיו, אחרי שכבר שברת שתיקה והוצאת שיר חדש, את מתכוונת להמשיך?
"בוודאי. כבר הקלטתי שני שירים חדשים שייצאו בקרוב ואני עובדת על שירים נוספים".

ומה לגבי אלבום?
"אני לא יודעת לענות על השאלה הזו כרגע. כיום כשהכל אינטרנטי, אלבומים קצת פחות מתאימים לתקופה. אבל מצד שני אני עדיין שייכת לדור הישן שאוהב לקנות דיסקים ולקרוא את החוברת המושקעת. אז אולי אוציא".

את מוצאת את עצמך נזכרת בימים ההם?
"לפעמים יש בי פרץ נוסטלגי של חזרה לנעורים ולזמנים היפים. אין בי געגוע. נעים להיזכר, אבל זה הכל".