קובי זרקו, שהיה ילד־של־לדינו בקריית אתא, שם גדל, הוא בר מזל. כשחווה את מרד הנעורים הפרטי אחרי הבר מצווה, התמכר למצעדי הפזמונים הלועזיים והעריץ את אלביס והביטלס. אך בניגוד לרוב בני גילו דאז, לא התנכר לתרבות שדישנה את ילדותו. "שום דבר לא הצליח ולא יצליח לקחת ממני את האהבה לשירי היוונית והלדינו שירשתי מהוריי", מצהיר זרקו. מתברר שלימים זה השתלם לו בגדול. כשפרש לגמלאות מוקדמות ב־2013 מעבודתו רבת השנים בבנק אגוד, זינק ממנה לקריירה מוזיקלית סוחפת.

זרקו יביא את השורשיות והעסיסיות שינק בילדותו לפסטיבל הלדינו הבינלאומי הראשון בצפת (18־16 ביולי), עיר המקובלים, ביוזמתו של שוקי אוחנה, ראש עיריית צפת. זרקו, במופע משותף עם הזמרת דגנית דדו, ישתלב בפסטיבל עם אומנים קצת יותר מפורסמים, בהם חני נחמיאס, טריפונס, דורית ראובני, לאה שבת, פבלו רוזנברג, יסמין לוי, מוש בן ארי, גלית גיאת, עליזה אביב, ניצה טרמין והאחים גיא ורועי זו־ארץ.

המופע שלכם יהיה על טהרת הרומנסות?
"לא בדיוק. דגנית, שהיא בגיל של ילדַי, תפתיע את הקהל בגרסת לדינו ל'טוי' של נטע ברזילי, מה שהלהיב את באי כנס הלדינו שנערך השנה בים המלח".

בניגוד לאופנות אחרות, שבאות והולכות, פריחת תרבות הלדינו מתעצמת עם הזמן כמעיין המתגבר. "למרות שקברו את השפה הזאת לפני עשרות שנים, יש כיום התעוררות אדירה ללדינו. ממש צימאון", אומר זרקו. "הגל הולך ומתגבר וסוחף אליו גם צעירים, אחרי שבתקופה שבה הייתי צעיר בעטו בלדינו והחביאו אותה. אליהם מצטרפים צעירים שלא הייתה להם 'נונה' (סבתא), כדי לקבל ממנה השראה. כבר היו שאמרו לי, שאם היה נדמה להם שלדינו זה בורקס, בשירה שלי הפכתי להם את הקערה על פיה".

שורשיו של זרקו, בנו של עובד בממגורת דגון בחיפה, עוברים דרך סלוניקי, רודוס ואיסטנבול. "סבתא שלי, שגרה לידינו בקריית אתא, דיברה אך ורק בלדינו ושרה בשפה הזאת עם כל המשפחה", הוא מתרפק על ילדותו. "החיים שלנו התנהלו בלדינו, יותר מאשר בעברית, גם כשאבא שלי היה שולח אותי לקנות פיסטוקים אצל מוכר הגרעינים בשכונה".

אחרי שהתגייס לחיל הים, ניגש לבחינות ללהקות צבאיות. "איפה אתה משרת?", שאל הבוחן. "בהכנה לקורס חובלים", השיב החייל זרקו. "אז מה אתה עושה פה אם אתה באחד הקורסים הכי חשובים בצבא?", תהה הבוחן. "לך, תצליח בקורס ותנעים בשירה שלך לחבר'ה באוניות".

זרקו מוכן לחתום שהבוחן לא היה אלא שלמה ארצי, אז משוחרר טרי למדי מלהקת חיל הים, כשלצדו עדנה לב, יוצאת להקת פיקוד הצפון. "'הזמיר', כך קראו לי החיילים, שהאיצו בי לגשת להיבחן", נזכר זרקו. "השיר ששרתי, 'יש מקום' של יהורם גאון, לא עזר לי. בכך הסתיימה הקריירה שלי כזמר".

אתה כועס על שלמה ארצי?
"מה פתאום! אבל באיזשהו מקום נשארתי עם השאלה הפתוחה 'למה?!' ותהייה מה היה קורה לו הייתה נפתחת לי בצבא קריירה של זמר, מה שהיה מונע ממני את העבודה בבנק, שמאוד אהבתי".

לפחות נהיית רב־חובל?
"גם זה לא. אפילו לא שרתי באוניות, כפי שהמליץ  ארצי. פשוט נהייתי שריונר. פעם אריק איינשטיין בא להופיע אצלנו בביר תמאדה בסיני. לפי בקשת החיילים שאלתי את אריק אם יאפשר לי לשיר איזה שיר. אריק היה לארג' והסכים. גם כאן שרתי את 'יש מקום'. 'למה אתה לא בלהקה צבאית?', התפלא אריק. 'עצרו אותי', השבתי לו. לא תאמין איזה קטע היה לי בסיני. כששירתתי במעוז על גדות תעלת סואץ, המצרים הפגיזו אותנו בקולי קולות בשיריה הארוכים של פאיזה רושדי. מה אתה יודע? השתקתי אותם עם רומנסה כאורך הגלות".

אחרי הצבא נחת בבנק. "הזמר שבי חיכה בסבלנות לפנסיה", הוא אומר.
זרקו (66), המתגורר בתל אביב, גרוש, אב לשלושה וסב לשלושה נכדים, חי את החיים הטובים ומבסוט מכל רגע. לצד הקריירה כזמר, פיתח קריירה מקבילה של מדריך תיירים בחו"ל. מהדרכת טיולים ביוון, בספרד ובפורטוגל העלה הילוך לעבר טיולים גם באיטליה, בבולגריה, בקובה ובקוסטה ריקה. למטיילים הוא שר בלדינו.