אחד הדברים שהפכו את יורם טהרלב ז"ל לקונצנזוס כל כך גדול היה שהקפיד לא לבטא עמדות פוליטיות. ושבניגוד לחלק ניכר מהאומנים בני דורו, לא הפך לעת זקנה לנביא זעם ומוכיח בשער על אכזבתו מהמדינה, חרדתו מאובדן הדרך המוסרי שלה וגו'.

האבסורד הוא שטהרלב היה יוצא הדופן. חריג בתוך עולם שבו כמעט כל אומן הרגיש צורך לחלוק את משנתו הפוליטית, שבדרך כלל הייתה מהולה בתועפות של תוכחה וצדקנות. ולא מדובר רק בכותבים - סופרים, מחזאים וכו', שהדיון המוסרי הוא חלק אינטגרלי מהעיסוק שלהם.

אלא גם בשחקנים, זמרים ואנשי בידור למיניהם, שכמעט כל ראיון עיתונאי איתם מגיע בסופו של דבר לציטוט הבלתי נמנע על חרדתם העמוקה מ"המצב". כשחושבים על זה, מדובר באבסורד. מדוע שדעתו של איש בידור כלשהו תיתפס כמשמעותית יותר מדעתו של כל אדם אחר? רק מכיוון שהוא מפורסם?

התשובה מורכבת יותר. זה מתחיל מהכבוד שניתן פה בעבר לאנשי ספר. ולתפיסה שכותב הוא גם סוג של הוגה דעות, או נביא בן זמננו. להלן, הקרדיט המופלג שהוענק לסופרים כמו עמוס עוז, א.ב יהושע או דויד גרוסמן, כדמויות בעלות משקל פוליטי, בנוסף לחשיבותם ככותבים.

הכבוד הזה גלש לעולם היצירה כולו, ופיתח סוג של מוסכמה שעל פיה האנשים המשתייכים לתחום הזה אוחזים באיזושהי תבונה ומצפון חברתי-פוליטי יתרים, שיש להקשיב להם.

אבל מה שהחל בשנים הראשונות לקיום המדינה מתוך ריספקט (מופרז), התפתח עם הזמן למודל משולש של תקשורת־מפורסם־ציבור, שממנו כל הצדדים הרוויחו. מודל כמעט גאוני בפשטותו. המפורסם יספק כמה שורות “פרובוקטיביות". הכתבה תזכה להרבה יותר תשומת לב. העיתון ימכור יותר עותקים.

והקורא ימצא בו הרבה יותר עניין. הסידור הזה כל כך הצליח, עד שהעלה לאין שיעור את מינון ההתבטאויות הפוליטיות של מפורסמים והפך למעין רפלקס מותנה. אין אין אין ראיון, בלי קינה על ציון. עם הזמן, אנשי התרבות והבידור הבינו שמתיחת ביקורת פומבית על המדינה מסייעת לא רק בהבלטת הראיונות איתם, אלא גם משווה להם דימוי “דעתני", “מעורב" והתואר הנכסף ביותר: “איכותי". מכאן כבר לא הייתה דרך חזרה.

אבל לא רק התקשורת אשמה ביצירת הקשר הזה. כולנו נוטים לבלבל בין אנשי בידור, כאלה שגדלנו עליהם, לבין האומנות שלהם. ולייחס לאנשים עצמם את התכונות שלטעמנו נובעות מהיצירה. אם מישהו שר שירי אהבה ממיסי לב, אז ברור שהוא “רומנטיקן". אם הוא עולה לבמה בג'ינס וטי־שירט, מכאן שהוא אדם “צנוע".

ואם הוא מעורב בסאטירה צולפת, גם אם רק כשחקן המבצע בכישרון טקסטים של אחרים, הרי שהוא עצמו אדם בעל מצפון ומוסר מפותחים. ולכן דעתו בנושאי השעה חשובה ומשמעותית. ובכלל, אנחנו בעדו. הוא הרי מתקשר אצלנו בתת־מודע לנעורים. לחוויות מענגות. לרגעי קסם. אבל כל אלה לא רלוונטיים לשאלה בדבר חשיבות דעותיו.

ויותר מזה. שנים ארוכות כעיתונאי תרבות גרמו לי להבין, שוב ושוב, את הפער הלפעמים בלתי נתפס בין דימויו הפומבי של אומן ואישיותו האמיתית. הביישן והנחבא אל הכלים מתגלה כמפלצת אגו. הרגיש והרומנטי מתעמר בחוסר לב בעובדים שלו. הכנה והדוגרית טוענת שדבריה הוצאו מהקשרם, ברגע שהם לא משרתים אותה נאמנה. ועוד ועוד.

הפער התדמיתי הזה מתקיים גם בתחומי חיים אחרים, שבהם אנשים מתפרסמים. בייחוד בפוליטיקה. אבל כשמדובר בגיבורי תרבות, הזהות שאנו עורכים בין האדם והיצירות שבהן היה מעורב היא כמעט מוחלטת. אולי משום שהיצירות האלה הן חלק מאיתנו, מהאופן שבו אנחנו מגדירים את עצמנו.

ולכן אנו מייחסים לאנשים שחתומים עליהן תכונות כמעט נאצלות וגם מעניקים חשיבות לכל מילה שלהם. אם האיש שהעיף לי ת'מוח בגיל 16 חושב שהמצב כרגע במדינה קטסטרופלי, לא אקשיב לו? אז מה אם הספיד את המדינה גם אז? יורם טהרלב לא הספיד שום דבר. הוא נותר אופטימי, מחויך וא־פוליטי עד יומו האחרון. יהי זכרו ברוך.

על הסכין
1. באמת שניסיתי להזדעזע מ"קקדילה" של עומר אדם. הרי כולם מסביבי כבר ייחסו לו משמעויות הרסניות ממש. אבל כשהאזנתי, גיליתי שיר עם הומור ילדותי ודבילי, ספוג בדעות קדומות שכיחות (ודביליות). זה הכל. זמר פופ לא צריך להיות מחנך, או להוות דוגמה ערכית. והשיר הזה הוא בסך הכל עוד רגע מביך מתוך לא מעט מבוכות אחרות של אדם.

2. התחקיר של וואלה על אסי עזר הוא רגע מרתק בעולם המי־טו, בלי קשר למידת נכונותו. הפעם נמצא על המוקד כוכב־על בהווה. כזה שיש מאחוריו כסף גדול ואין ספור אינטרסים כלכליים. וזה גם מה שהופך אותו למטרה, שלא יניחו לה בקלות ולא יאפשרו לסיפור שסביבה להתמוסס. קשת ידועה באופן ניהול המשברים שלה. הפעם יש לה אתגר יוצא דופן.

3. "Furia" (סלקום טי־וי) היא סדרת מתח נורווגית, המפגישה בין שני סוכנים סמויים המנסים לחדור לארגון טרור ימני, כדי לסכל מגה־פיגוע שהוא מתכנן לערוך באירופה. אין כאן משהו שטרם ראיתם, או ערך מוסף משמעותי, אבל הנופים המרהיבים, הפוטוגניות של הגיבורים והאופן היעיל והמהודק שבו הסדרה עשויה מספקים את הסחורה.