יצירה רשמית חדשה מבית היוצר של אמנים מבוססים וותיקים כאבשלום פולק וענבל פינטו, עם גרעין אוהדים שהתגבש בשנים של יצירה, היא מטבע הדברים אירוע מסעיר ומסקרן. כאשר אותם אמנים מעלים מופע למספר הופעות מוגבל, ואותו מיזם מוצא את עצמו חוזר לבמות שוב ושוב תוך שהוא צובר פרסים ושבחים גם מעבר לים, זהו אירוע נדיר באמת.

מאז שייסדו ב-1994 את להקת המחול שלהם הספיקו פינטו ופולק לסחרר את עולם המחול עם שלל יצירות חדשניות כגון "אויסטר", "שייקר", "ראשס", "הידרה", "טורוס", "בומביקס מורי", "אבק" ו"דגי זהב". היצירה האחרונה והמדוברת שלהם, "פרחקיר", הועלתה לראשונה בחודש יולי האחרון בשיתוף פעולה עם המלחין אומיטרו אבה והמוזיקאים הירופומי נקאמורה ומיו גאנטו, מקימי הצמד “מומוצובאקי". 

יוצר בולט נוסף בפרויקט היה מעצב התאורה יואן טיבולי מצרפת, שעיצב תאורה מיוחדת עבור חלל הגלריה לפיסול במוזיאון תל אביב. הקשר בין פינטו ופולק למוזיקאים היפנים החל לפני כשנתיים, כאשר שני האמנים הישראלים הוזמנו לביים ביפן את המחזמר "החתול שחי מיליון פעמים". אומיטרו אבה היה המנהל המוזיקלי של ההפקה, והירופומי ומיו תרמו את הליווי הייחודי של ההרכב "מומוצובאקי": שילוב של ווקליזה ונגינת אקורדיון.
בעקבות ההופעות בתל אביב הועלה "פרחקיר" באוקטובר האחרון גם במוזיאון היוקרתי לאמנות מודרנית בטוקיו, ובפברואר 2015 ישוב למוזיאון תל אביב לתשע הופעות נוספות, ועוד היד נטויה. בין לבין, "פרחקיר" נבחר גם כיצירת המחול המצטיינת לשנת 2014 בידי "מעגל המבקרים", גוף הפועל בקרב מבקרי המחול המובילים בישראל.
בכך ממשיך “פרחקיר" את המגמה החדשה יחסית עבור פינטו ופולק: לפתוח את תהליך היצירה האינטימי־זוגי שלהם לאמנים חיצוניים מתחומי יצירה שונים. ההתנסות הראשונה שלהם הייתה ביצירה “אבק", שנולדה במטרה לשלב ביצירתם אלמנטים של איורים ואנימציה מבית היוצר של שמרית אלקנתי ורוני פחימה.
"הזמינו אותנו ליצור בנורווגיה את האופרה 'השועלה הערמומית' של יאנצ’ק", מספר פולק. "האופרה הזו נכתבה במקור בהשראת יצירה מאוירת, אז חשבנו שיהיה נכון לשלב בעיבוד הבימתי אלמנטים של אנימציה ואהבנו מאוד את התוצאה. אני וענבל אוהבים מאוד קומיקס, כך שהיה טבעי לגמרי להשתמש באיורים כנקודת מוצא לבניית המופע".
"זה כשלעצמו לא תהליך חדש, כי עבודה על כל מופע שלנו מתחילה תמיד מהשימוש בציורים ככלי העבודה שבעזרתו אנחנו ממחישים זה לזו מה אנחנו רוצים שיראו על הבמה", מוסיפה פינטו. "ב’אבק’, בפעם הראשונה, הבאנו את שמרית ורוני שיציירו ומשם זה התפתח". 
איך עובדים עם שותפים חיצוניים אחרי תקופה ארוכה של עבודה בזוג?
פינטו: "אנחנו מאמינים גדולים בחופש אמנותי ביצירה, כך שחלק גדול מתהליך העבודה המשותף בנוי על שיחות ארוכות שבסיומן כל אחד הולך הביתה וסופג השראה. בפגישה הבאה מעלים את המחשבות והרעיונות שעלו, בודקים מה מושך את כולם וממשיכים הלאה עד שמתגבש חזון משותף. עוד אלמנט המוביל את תהליך היצירה שלנו הוא הרצון להישאר ילדים ולהשאיר מקום לאינסטינקטים והיכולת של הצופים ושלנו לתת המון פרשנויות שונות למה שהם רואים על הבמה".
פולק: "נוצר דיאלוג שונה ורחב יותר, שבו לכל אחד יש ראייה שונה וצריך לראות איך החזון האישי של כל אחד משתלב במופע מוגמר אחד". פינטו: "בהתחלה זה דיאלוג פרוע שנזרק לכל הכיוונים, זה חיבור של הרבה דברים, יוצאים למסע של חיפושים, הולכים לאיבוד ומוצאים מחדש את הדרך, מפעילים את האינטואיציה, רגש פתוח, דיאלוג, מחשבה, חלום, נדודי שינה. אין נוסחה לזה. שילוב של ניסיון, חוסר התפשרות והליכה אל הלא ידוע".
מחול אבק. צילום: דניאל צ'צ'יק
 
מסע לארץ רחוקה
פינטו (45) ופולק (44) משתפים פעולה כבר יותר מ-20 שנה מקצועית ואמנותית, אך גם בבית, כבני זוג. לשניים יש בן, לואי. 

איך מצליחים לעבוד יחד כבני זוג?
פינטו: "כשני אנשים החיים ויוצרים יחד כבר הרבה שנים, אנחנו בעיקר משלימים האחד את השני. לרוב הגבולות בינינו כבר מטושטשים עד שלא ברור איפה האחד מתחיל ואיפה האחר נגמר, אבל אנחנו לא רואים בזה סימן לחולשה אישית או לפשרנות יתר. להפך. זו הכרה בעצמך כיצור ויוצר דינמי, המשנה עצמו מעט בכל סביבה כדי להתאים עצמו אליה בצורה הטובה ביותר".
פולק: "לכן זו פריווילגיה כאשר במהלך העבודה על מופעים כמו 'אבק' ו'פרחקיר' הדיאלוג הפנימי שלנו מצא עצמו בדיאלוג פנימי נוסף עם עוד אנשים. פתאום מגוון האפשרויות שמתוכן צריך היה ליצור משהו גדל משמעותית. עם כל חוסר ההסכמה שלפעמים מתגלה במהלך עבודה משותפת מהסוג הזה, יש בזה גם תמיכה אדירה".
ישנן יצירות שלכם שהייתם משנים או גונזים?
פולק: "אנחנו תמיד משנים, משייפים ומהדקים. זה קורה בפועל ביצירות שרצות, בכאלה שרק יצאו לבמה או בכאלו שקיימות שנים רבות. כשיש קאסט חדש, היצירה משתנה ותהליך שילוב הרקדנים משפיע ומשנה ונותן לנו זמן ונקודת מבט חדשה לבחון ולהסתכל על מה שיצרנו. היו לנו בעבר שינויים קיצוניים ביצירה 'בוביז' שנוצרה ב 2002 , החלפנו את כל הפסקול אחרי עשר הופעות, ואם היינו מעלים אותה שוב, זה היה ללא התלבושת והתפאורה, כדי למקד את העין לחקר התנועה שהיה שם".
יש יצירות שהלכתם בהן לאיבוד?
פולק: "כמו שמיכלאנג'לו אמר: 'הפסל נמצא בתוך האבן, רק צריך לדעת לחשוף אותו'. כך גם אנחנו מאמינים שבכל קבוצת אנשים יש יצירה. אנחנו מתחילים כמעט כל יצירה ברעיון שהוא המפתח לתהליך, ודרכו אנחנו מתחילים לחקור. לפעמים המסע הזה לוקח אותנו רחוק מנקודת הפתיחה ולעתים אותו רעיון משתכלל ומקבל כנפיים. אנחנו הולכים לאיבוד כדי למצוא".
פינטו: "ב’פרחקיר’, החלל שבו עבדנו והמוזיאון עצמו היו אלמנט משפיע ומעצב מבחינתנו. זאת לא הייתה יצירה מתוך ולתוך קופסה שחורה. הפעם היינו בתוך קופסה לבנה ללא קלעים. ברוב תהליך היצירה עבדנו עם הרקדנים ללא מוזיקה, ויצירת המוזיקה נעשתה במקביל עם המוזיקאים היפנים (שוב בתהליך שהיה מנותק מחדר החזרות או הגלריה במקרה הזה). כך גם העבודה על התלבושות, שכל אחת מהן סרוגה ידנית ומפוסלת לזהות עצמאית. כל המרכיבים התחברו בסופו של דבר ליצירה בצורה הכי טבעית והומוגנית".
איך בוחרים שם למופע?
פולק: "שמות המופעים תמיד באים בשלב מאוחר יחסית של התהליך, שם המופע חייב לתקשר עם התוכן. אתה לא בוחר שם, ואז מתאים אליו את התוכן, אלא מקיים דיאלוג בין העשייה והאפשרויות שהשם מעניק לה". מה נשאר מחלום גם כלהקה מבוססת בעלת מוניטין מרשים, פינטו ופולק צריכים להתמודד עם האתגרים הכלכליים הלא פשוטים של עבודה בעולם המחול הישראלי.
ממה אתם מתקיימים?
פולק: "הלהקה מקבלת תמיכה. אין לנו בית קבוע אחרי שנים רבות של פעילות, דבר שהיה תורם רבות לרווחה שלנו. אנחנו שוכרים את חדר החזרות במשך כל השנה, אבל הוא לא לרשותנו הבלעדית. לעתים אנחנו חייבים לחפש חללים אחרים לעבוד בהם. התמיכה היא משמעותית ביותר עבורנו ועבור כל גופי התרבות שנאבקים על הקיום שלהם. אולמות אנחנו שוכרים ומשלמים עבור כל ההוצאות הישירות, או שמזמינים אותנו, ואז המזמין משלם עבור האולם. אין ללהקה חובות, ואנחנו מסיימים את השנה באיזון תקציבי".
"לצערנו, כל תחום המחול אינו מתוגמל כראוי. רקדנים מוכשרים ובעלי ניסיון מקבלים שכר מינימום. העבודה היא תובענית, אך התגמול היחיד הוא התענוג שבעשייה אמנותית".
מאין נולדים הרעיונות שמפרים אתכם?
פולק: "בדרך כלל שינויים, פתרונות ורעיונות מגיעים ברגעים הכי פחות צפויים. מחשבות של לילה הן שגרה בלתי נמנעת בתהליכי יצירה שברוב המקרים לא יוצרות פתרון, אלא זמן שצריך לעבור דרכו. מחלומות הלילה לא נשאר הרבה לזכור".