"מוספי האבל מוכנים. מומחי ההומור והסאטירה מחכים לדברי הסיכום. אך הברווז העקשן נאחז בחיים בציפורניו האכולות. ואכן, עד לרגע האחרון מותח העוף המרוט את עצבי מקורביו, כפי שנהג כל החיים" (דודו גבע, חודש לפני מותו).

זה סיפור עצוב על איש מצחיק. אם היה לי כישרון ציור מינימלי, הייתי מאייר אותו, או משרטט אותו, או דוחק אותו לתוך קוביות מלבניות שהכנתי מראש, מוסיף כמה משפטים מחוכמים, והופך אותו לציור ארסי או לקומיקס שצובט בלב. אבל אני לא דודו גבע. דודו גבע היה רק אחד. ולכן, האבידה שלו משמעותית כל כך לתרבות הישראלית.

אנחנו מכירים אותו בעיקר מסדרות הקומיקס השנונות, מהאיורים הגרוטסקיים ומהקריקטורות המצחיקות עד אימה שהופיעו בעיתונים ״חדשות״, ״העיר״, ״הארץ״ ו״מעריב״, נמצאו גם בספריו הרבים, והגיעו עד למוזיאונים ולגלריות. אנחנו בעצם מכירים את העיפרון שלו, שבו אחז מגיל צעיר, הרבה יותר מאשר אותו. ואותו הרבה פחות מאשר את הברווז האומלל, או צמד הבלשים אהלן וסהלן, או יוסף, הפקיד האפור, העגמומי, הנואש, מהעירייה. בכולם, מותר להניח, היה משהו מגבע, או מדודו, או מדודו גבע גם.

אבל מי היה האיש שברא עולם אחר, משונה ושונה, חתרני וממורמר, בתוך הבועה הישראלית הדביקה והשמרנית? מי היה האיש שצחק על כל דבר, מהצבא והדת, דרך סקס ושחיתות, ועד השואה והמוות המוחלט, מטיל האימה? מי היה האיש שהטיח בנו את חיינו המתכלים לאיטם? מי היה האיש, שכך פתאום, ללא הודעה מוקדמת, אבל עם סימנים מוקדמים, איתותי אזהרה ושלל ציטוטים מצמררים, ניבא את מותו בגיל 54 בלבד, לפני עשר שנים בדיוק.




תמיד פוליטי. מתוך טורו של גבע ב"מעריב"

רק הצחוק ישחרר

"סאטירה חייבת לבוא מאנשים ילדותיים, אגרסיביים וממורמרים"


משורה ישחרר רק המוות, אבל מעבודה של דודו גבע ישחרר רק הצחוק הפרוע. הוא נולד במרץ 1950 בשכונת רחביה, בנם של אהרון העיתונאי ומרים המורה, נכדו של המורה לחינוך האגדי צבי נשרי - משפחה ישראלית שורשית אמיתית, בסיס נפלא לפרודיה נשכנית. ולא פלא, אם כן, שבסביבה האינטלקטואלית שבה גדל, צייר קריקטורות מצחיקות והפיק תחת ידיו מדור קומיקס בעיתון הילדים ״הארץ שלנו״. כשהתגייס, תרם את חלקו לעיתון ״במחנה״ והתוודע למפקדו בצה״ל, בהנדסה קרבית, יעקב גרוס, לימים חוקר תולדות הסרט העברי, סופר ומשורר, שייעזר בגבע כמאייר ספריו.

המסלול הטבעי של המשך חייו היה להתקבל וללמוד בבית הספר הגבוה בצלאל, אך גבע נקלע למוסד ירושלמי אחר, הטלוויזיה הישראלית. שם, במחלקת האנימציה (וגם כתפאורן), פרח. אם בקליפ המצויר, המיתולוגי, ל״קפה טורקי״ של אריק איינשטיין, או בתכנית ״ניקוי ראש״, ואפילו בתחרות האירוויזיון שהתקיימה בעיר הבירה ב-1979.

עוד קודם לכן, היה הצלע החמישית בחבורת ״זו ארץ זו״, שיצרה את הגרסה הישראלית המשתלחת, הפרועה, הפר-וורטית, השמאלנית להכעיס, לחוברות "Mad״ כבר באמצע העשור. גבע המשיך לנהל קשרים ולאייר איורים לחבריה גם אחר כך. שיתוף פעולה פורה במיוחד נרשם עם אפרים סידון שהשתמש בגבע בספריו, ובגזרת קובי ניב, החצי השני של המדורים המשעשעים ״יוסף ואחיו״ ו״אהלן וסהלן״.

דימוי לפוביות

״אני לא יודע מתי אני ברווז ומתי אני משתמש בו״ 

יותר מכל, גבע היה אדם חרוץ מאד, יוצר בעל תשוקה ואמן רב פעלים. עם השנים, צבר לעצמו מאות עבודות לא רק בתחום הקומיקס והאנימציה, אלא גם צלל לתוך עולם הציור, תוך שימוש בפסטל, באקריליק, גם באק-וורל, מאימפרסיוניזם מושקע ועד רישום משורבט. אך שתי דמויות, במיוחד שתיים, יביאו לו תהילת עולם: יוסף והברווז. או שמא: החיים והמוות.
 
הברווז, אולי כדימוי מחוכם, תת מודע, לפוביות העוטפות את עם ישראל, תמיד היה על סף המוות. מול השוחט וסכינו. בכלוב עם אריה. במפעל הבשר. הוא היה גיבור הקריקטורה היומית ״שירת הברווז״, שהופיעה בעיתון היומי אך החתרני ״חדשות״. ובגיליון יום העצמאות , במלואת למדינה 38, כשהברווז תפס גובה וגם רוחב, בחר העיתון לצרף לקוראיו, במקום פוסטר חגיגי אך צפוי של הרמטכ״ל או ראש הממשלה או נשיא המדינה, איור ענק שלו, של הברווז. זה היה ודאי שיאו של פולחן אישיות מהתל ומעורר פלצות.
 
יוסף, לעומתו, היה אדם חי. כלומר, מתייסר. כמו יצא מתוך מחזה של חנוך לוין. לוזר אמיתי, מכוער, שמנמן, מקריח, משופם, אפו ארוך והנאותיו קצרות. הוא היה רווק מזדקן, עבד כפקיד במחלקת המים של עיריית תל אביב, לגם תה והריח, מותר לשער, כמו נפטלין. הוא היה הישראלי המובס, שמקבל בהכנעה את חייו האומללים כגזירה משמיים. וזה היה עצוב מאוד בדיוק כפי שהיה מצחיק נורא. בדיוק כמו גבע עצמו.
 
גבע ניפץ וניתץ, הכפיש, השמיץ וקרע לגזרים, בלי פקפוק וללא שמץ של נוסטלגיה, את החוויה הישראלית הציונית. הוא ירה בכל מה שזז. חיסל את כל מה שהעניק לנו פעם גאווה מזויפת, וקילף באומץ את המסכות מעל פניהם של גיבורי החיל המסואבים, כולל, אלוהים אדירים, חברי חסמב״ה. כמו למשל, ב״חסמב״ק בקיבוץ״, שם נחשפים החסמב״אים הפטריוטים, מצילי הארץ ומגיניה, כלא יותר מאשר גזענים נהנתנים, תארו לעצמכם. הוא לא חס, אם זכרוני אינו מטעה אותי, על כל גיבורי ילדותי, מאותם ספרים נפלאים משנות ה-60 של אבנר כרמלי ותמר בורנשטיין, ובראשם אלון ורפי הכדורגלנים הצעירים. הוא לעג לדנידין הרואה ואינו נראה, ואת קופיקו שלח למחנה ההשמדה אושוויץ או לטיפול מיני בקליניקה און. הוא בא חשבון, או לעג לקולגות, וגם העורך אדם ברוך והפובליציסטים מתי גולן ויואל מרקוס לא רוו ממנו נחת, בלשון המעטה.
 
גבע היה תמיד פוליטי, אנרכיסט עם עט, שתקף את החזקים והמעוותים לפי דעתו והשקפת עולמו. אבל ב-1993 לא יכול היה לעמוד בפני תאגיד דיסני, שתבע אותו על הפרת זכויות יוצרים בטענה שהשתמש ללא רשות בדמות הברווז דונלד דק בספרו, שנאסר בסופו של דבר להפצה, ״מובי דאק״. באותה שנה נסגר ״חדשות״, וגבע מצא את עצמו ב״מעריב״ עם ״יומן גבע״ ו״הדרך אל האושר״.
 
בשנות חייו האחרונות הקצין עוד יותר את רישומיו לכיוון מה שמכונה ״קומיקס אלטרנטיבי״. הוא הקים עם זאב אנגלמאיר ותמיר שפר את ״חבורת החור״, ואחר כך את ״חבורת 4A״, שמכרה דפי קומיקס בפורמט ביתי במחיר של שקל אחד לדף, ואף תמך, לצד עפרה באמנים צעירים.
 באופן אירוני, סרקסטי, או אולי דווקא מורבידי, נקרא המדור האחרון שלו, ב״העיר״, אחרי כל הרעשים, הספרים, החוברות, המהומות והשערוריות, ״שתיקת הברווז״. זה היה מדור שכולו סוף. סיכום. התפוררות. קריסה. ניוון. וידוא הריגה. המוות ארב מעבר לפינה. גבע עצמו הרגיש אותו מגיע ואף צוטט בעניין בחשיפה מצמררת. ואז, מספר ימים אחר כך, לקה בדום לב ונפטר. כך סתם. פתאום. ללא חתימה. בלי נייר להשתייך אליו. האביר זיק נדם. הברווז נפח את נשמתו. יוסף נאסף אל אבותיו. נותרנו, מי שלא נהיה, יתומים.