גלילי וגינץ', כך, בפשטות, נקרא המופע החדש של להקת קמע, שתחגוג במוצ"ש במשכנה בבאר-שבע בכורה נגבית. המופע מאגד את 'שמים אדומים', יצירתו החדשה של המנהל האמנותי של הלהקה, הכוריאוגרף תמיר גינץ, ואת 'דברים שלא סיפרתי לאיש', יצירתו של הכוריאוגרף איציק גלילי, הפועל מזה עשרים וחמש שנים בהולנד.



"במופע הנוכחי אני פותח ערוץ של יצירה רפרטוארית בלהקה, שלצידה נארח בכל פעם כוריאוגרף בעל שם בעולם עם יצירה שכבר הוכיחה את עצמה", מספר גינץ. "איציק, שכתלמיד-מחול ראיתי אותו רוקד בלהקת 'בת שבע' בשנות השמונים הוא הסנונית הראשונה במגמה הזאת".
 
לעומת יצירתו של גלילי, שכבר בוצעה על ידי מספר להקות ברחבי הגלובוס, גינץ מעלה את היצירה 'שמים אדומים' בבכורה עולמית. לא רק שאין שום התכתבות בין שתי היצירות, אומר גינץ, אלא שהרקדנים יצטרכו להוכיח את עצמם בשתי עבודות שמבחינת הסגנון נמצאות בשני קטבים מרוחקים מאוד.

"בעוד שהעבודה של איציק מבחינה תנועתית מאוד מקורבת לבלט הקלאסי, למרות שהוא עושה שימוש מקיף במשקל הגוף ששובר את הקלאסיות, העבודה שלי מאוד עכשווית ומאוד ארץ-ישראלית," מציין גינץ. "אם בעבודה שלו, בתלבושות שאיציק עיצב משולבים פרחים מלאכותיים, בעבודה שלי הרקדנים ירקדו בג'ינס ובטישרטים קרועים."
 
האם שם היצירה, 'שמים אדומים' מרמז על מה שקרה כאן בקיץ?
"מ'צוק איתן' קיבלנו את התובנה שאין לנו דרך ברורה ללכת בה, כי אנחנו נמצאים במבוי סתום והחברה שלנו שסועה מבפנים. המלחמה הביאה את החברה פה, עם כל האהבה והחיבוק, לנקודת שבירה שכמותה לא חלה במבצעים ובמלחמות קודמים. מאחר שכתושב הדרום כאבתי מאוד את החמישים פלוס הימים האלה, וגם אותי המלחמה הזאת שברה, אני מביע זאת ביצירה, שבה הסיפור הפיזי מופק מתוך הרגש".

איך זה ייראה מבחינה ריקודית?
"הקהל יראה ריקוד מאוד ארצי, המתרסק לרצפה, בעודו נע בין חיפוש ואבדון לבין אינטנסיביות בתנועת הרקדנים; אינטנסיביות שמשקפת את החברה הישראלית, שככל היא די מצ'ואיסטית, יש בה רגעי חמלה, תקווה והליכה יחד".



"יצירה שנותנת אגרוף בבטן וחיבוק" תמיר גינץ'. צילום: אבשלום לוי 
 
כמי שיצר בקמע מחול על-פי היצירה 'כרמינה בורנה', ובעבודות אחרות הרחיק עד צ'ארלי צ'פלין, הפעם חזרת הביתה.
"אכן, היצירה הזאת מאוד מכאן ונותנת אגרוף וחיבוק גם יחד לישראליות. לא נראה לי שישראלי שיראה אותה יוכל להישאר אדיש, אלא אם כן הוא חי באיזושהי בועה. אנשים יצאו עם דמעות בעיניים מהופעת טרום בכורה של המופע הזה".
 
גינץ משמש כמנהל אמנותי של "קמע" מאז שהקים את הלהקה ב-2002 עם דניאלה שפירא, שבינתיים פרשה לגמלאות. למעשה, הלהקה הוקמה כדי לתת מענה לבוגרי בית הספר למחול דאז של "בת דור" בבאר-שבע. "גייסתי מהם רקדנים לעבודה על ילדים אוטיסטים, שנקראה 'גן נעול'", מעיד גינץ. "הצלחת אותה עבודה הביאה להולדת הלהקה".
 
הייתה איזו אמירה בהקמת הלהקה דווקא בבאר-שבע?
"בהחלט. מינהל התרבות רצה שתקום להקת מחול חדשה דווקא בדרום. מגמה זו התעצמה מאז תחילת כהונתו של ראש העיר הנוכחי, רוביק דנילוביץ', שהביא לכך שבאר-שבע היא כעת העיר הכי פורצת-תרבות בישראל. להקת קמע הפכה משום דבר להיות אחת מהלהקות המרכזיות בארץ, לצד הפריחה והצמיחה של התיאטרון העירוני באר-שבע והסינפונייטה. הודות לראש העיר, הלהקה זכתה למשכן משלה, שהוא בית המחול המפואר והגדול ביותר בישראל".
"זה לא קורה באופן מקרי", מוסיף בנימה פטריוטית גינץ, שעבר להתגורר בבירת הנגב לפני שנתיים וחצי. "בבאר-שבע המרוחקת מהמרכז הבינו, שכדי להביא אליה תושבים איכותיים, צריך לספק להם אוויר לנשמה". 
 
לבסוף, גינץ פותח עם יצירתו של גלילי צהר לעולם, אבל מדגיש שעם עבודתו הנגביות, המאפיינת את להקתו, "תוך כדי חיכוך מתמיד עם האוכלוסייה המקומית והשפעה מהנופים". והתוצאה של גישה זו? "זה הביא לכך שבשתי העבודות האחרונות שיצרתי לה, הלהקה מצאה שפה ייחודית שהוא תוצר של המיקום שלה", מסכם גינץ.