המשורר והמתרגם שמעון בוזגלו מאוהב. עדיין. ״אופירה, אשתי, נסעה הבוקר לחו״ל/ יליילו על ליבי הכואב, נשות בורוכוב/ בכו על מיטתי הריקה״, כך הוא פותח את שירו ״פסטיבל בורוכוב״ בספר שיריו ״מדשאות הוליווד״, שיצא לאחרונה בהוצאת ״אבן חושן״ ומוקדש לזוגתו, הבמאית ומנהלת תיאטרון אנסמבל הרצליה לשעבר, אופירה הניג, עם הקדשה ביוונית עתיקה שהוא איננו מוכן לגלות את תוכנה. ״כתבתי שם מילות אהבה״, הוא מקמץ במילים.

ותגובת בת הזוג, שיש הרואים בה אחת הנשים הנחושות של התיאטרון הישראלי?

״אופירה התרגשה מאוד. אפילו הייתה קצת נבוכה מהעניין הזה ושאלה אותי אם אני מוכן להפנות את ההקדשה למישהו אחר, אבל התעקשתי״.

כשכתבת ״אשתי״, נטלת לעצמך את חירות המשורר.

״אכן, לא נישאנו. אנחנו בני זוג שחיים יחד בלי שום הסכם״.

הם זוג אמנותי. ״די מתחילת הדרך שלנו מצאנו שפה משותפת״, הוא מעיד. ״אני למדתי אותה ואת התיאטרון שלה והיא למדה את היצירה שלי. מאז שאנחנו יחד עברתי סוויץ' גדול בכל מה שכרוך בהבנת מה זה תיאטרון ואיך לתרגם או לעבד טקסט, מה שהפך את השירה שלי ליותר משוחררת וליותר מתקשרת. אנחנו עובדים הרבה ביחד, אבל כמי שמוכרת כלידרית בנשמה, היא הלידרית מבינינו ואני הולך אחריה בעיניים עצומות. מבחינתי, היא נושאת מטוסים, שאני אחד מהם על הסיפון הענק שלה״.

ככה?

״לאופירה יש המון כוח שלי אין אותו. אני משורר. זה הכל״.

היכרותם נרקמה לפני עשור בדיוק בתיאטרון ״המעבדה״ קצר הימים בירושלים: ״כשאופירה ניהלה את המקום, באתי להציע לה חומר, כפי שאני נוהג פה ושם. בתום השיחה היא הזמינה אותי לראות הצגה שלהם. אחריה התיישבנו לפטפט שם בבר וזה נמשך עד היום״.


"היא הלידרית מבינינו ואני הולך אחריה בעיניים עצומות". הניג. צילום: רלי אברהמי

מת על מרוקאית

כשבוזגלו, 53, הכיר את הניג הרווקה, הוא היה גרוש פנוי, אב לשניים: ״בתקופת הנישואים הראשונה שלי, לאשת חינוך, שמעתי כל מיני דעות שבני זוג לא צריכים לעסוק באותו דבר. מאז שאני עם אופירה, התהפכה דעתי בנידון. השתכנעתי שעיסוק משותף של בני זוג יכול להיות נפלא. שנינו מאוד עצמאים ויודעים למצוא את המקומות שלנו, כשאנחנו מפרים זה את זה. זאת, בלי מלחמות של אגו ובלי תחושה שאני חי בצלה או ההפך״.

בוזגלו מאפשר לנו הצצה אל דרך העבודה שלהם: ״אנחנו משוחחים על דברים, אבל כל אחד מאיתנו כותב לחוד. מה שמשמח אותי במיוחד זה שבשנים האחרונות אופירה לא רק מביימת, אלא גם כותבת את החומרים שהיא עובדת עליהם״.

כשלמעשה, מה שהיא כותבת ומביימת אנחנו, בארץ, איננו רואים.

״בשנים האחרונות אופירה מוצאת את הבית האמנותי שלה במרכז אירופה, בעיקר בגרמניה ובשווייץ, שם יש התיאטרון הכי מעניין בעולם ומקבלים אותה בזרועות פתוחות. כעת, היא הולכת לביים ב׳דויטשה תיאטר' משהו שהיא כתבה, תוך כדי שיתוף שחקנים גרמנים וישראלים כאחד״.

מונעים ממנה לביים בארץ?

״לא, התיאטרון הישראלי כבול מבחינתה, כשאת התפיסות התיאטרוניות שלה היא יכולה לבטא בחו״ל. אין לה הרגשה שהזירה המקומית מתעניינת בתיאטרון מהסוג שהיא רוצה ליצור״.

ברשותך נעבור למלאכת התרגום שלך. בכמה שפות אתה שולט?

״תלוי למה הכוונה במילה 'שולט'. לפעמים אני מרגיש שגם בעברית אני לא שולט מספיק. בדרך כלל אני מתמרן בין שבע שפות, אם כי כאשר מזמינים ממני תרגום, זה בדרך כלל מיוונית עתיקה ומאנגלית. אני מאוהב ביוונית העתיקה, אבל הייתי רוצה שינצלו אותי יותר לתרגום מלטינית, שפה שבה אוצר הספרות הוא אדיר. 'בכמה אתה שולט?' אתה שואל. חוץ מעברית, אני שולט ביוונית עתיקה, בלטינית, באנגלית, בצרפתית ובספרדית. עם השפה השביעית שלי, מרוקאית, אין לי הרבה מה לעשות בתחום הספרות. זו שפה עסיסית ביותר שאני מת עליה, אבל אין בה אוצרות ספרות אדירים״.

ביוון אתה מלך?

״יש הבדל מאוד גדול בין יוונית מודרנית ובין יוונית עתיקה, בערך כמו ההבדל בין עברית וארמית. אם אגיע לאתונה יוכלו למכור אותי בדיבור, אבל לא בכתובות, מאחר שאני ממש מבין מה כתוב על השלטים״.

התרגום שלך למחזה של סופוקלס, ״אדיפוס; תיאור מקרה״, המוצג כעת בהבימה, הוא המשך לתרגום שתרגמת את המחזה ״אנטיגונה״?

״פתאום פנו אלי במקביל מכמה מקומות בהצעה שאתרגם את 'אדיפוס'. כשעלה הרעיון שחנן שניר יביים את ההצגה בהמשך ל'אנטיגונה' העדפתי אותו״.

בתרגומך אתה נאמן לנוסח המקורי של סופוקלס או שמא האם אתה מוסיף לו כמיטב דמיונך?

״אין כאן מה להוסיף. מדובר בטקסט מושלם. מאיזה כיוון שלא תפרק אותו, תגלה שזה מחזה פשוט יהלום. עם זאת, בהשוואה לתפיסת התרגום שלי ב'אנטיגונה', כאן אני יותר חופשי ומשוחרר. לדעתי, גם אם טקסט נכתב לפני אלפיים שנה ויותר, הוא צריך לעניין את הקהל המודרני של היום ולא להיות מוזיאוני. כלומר, אני לא מנסה לפשט את הדברים, אבל אני משתדל להביא אותם בעברית עכשווית, מה שמנחה אותי בתחום הזה. בתרגום לתיאטרון אתה לא רק מתרגם מילים, אלא אתה מתרגם סיטואציה דרמטית. וכשאני מתרגם מחזה, מאוד חשוב לי לדעת מראש מי יביים את ההצגה כדי ליישר קו עם הקונספט שלו. אם אני יכול לדעת מראש גם מי ישחקו בהצגה, זה עדיף כדי להקל עליהם. לגבי מחזה הוא זמני מאוד על הדף ולא קדוש. מה שחשוב זה לא מה שכתוב אלא מה שמוצג על הבמה״.

הקהל בישראל של היום צמא לדרמה יוונית?

״בעיני הקהל הוא פלסטלינה, כאשר הוא נתון בידי המנהלים האמנותיים והבמאים. הקהל יכול להיות פרח נפלא וגם קוץ יבש. כרגע, כמו שזה נראה, הוא אפילו לא קוץ, אלא סתם משהו יבש. ככל שאפשר להפרות אנשים, כן אפשר לייבש ואף להצמית אותם״.

מי מייבש, התיאטראות?

״אני בהחלט מאשים את התיאטראות. מצדם מופנית אצבע מאשימה כלפי אלה שמונעים מהם תקציבים, אבל נראה לי שכיום יש בתיאטרון הישראלי המון כסף״.

כדי שיהיה עוד יותר בקופה, מרדדים?

״אכן, בשביל הקופה מרדדים. אם לא כן, אין שום סיבה שתיאטרון יצא בשנה אחת עם 27 הפקות חדשות, כפי שעושים בקאמרי. ולא רק שם. הבט מה מציגים בארץ - אשתי החותנת, החותנת ואשתי וכל מיני דברים שהם בשביל אימבצילים, לא בשביל בני אדם. אני באמת מכבד קהל ומשוכנע שמגיע לו שיראה דברים טובים בתיאטרון. אבל כאן זה הגולם שקם על יוצרו. בקאמרי יש חמישה אולמות וצריך למלא אותם כל ערב. במה?״

לפחות אחד מאולמות אלה מושבת מסיבות תקציביות.

״טוב, אז ארבעה. ולא רק בקאמרי. גם כל האולמות בהבימה. שכחו שבסופו של דבר תיאטרון זה אמנות. ואמנות לא במובן המתנשא. אבל כל מה שעושה התיאטרון בארץ זה להסיח את הדעת מלחשוב ומלהתעסק בדברים מהותיים. כאילו שיש הבאים לתיאטרון ואומרים 'תצחיק אותנו; אל תיתן לנו להפעיל את הראש'״.

איזה תיאטרון אתה היית רוצה לראות כאן?

״הייתי רוצה לראות תיאטרון שמתייחס אל הקהל כאל יצורים אינטיליגנטיים ויותר מאתגר מבחינה צורנית ותוכנית, אבל התיאטרון בארץ נמנע על פי רוב מלהתמודד עם צורה באופן כללי וגם נרתע מלהתמודד עם תכנים בעייתיים. אין בו הבחנה בין תיאטרון אמנותי ובין תיאטרון מסחרי. מה שיש זה שכיום התיאטרון הישראלי הוא תיאטרון מסחרי נטו. וזה לא לעניין כשהוא מתוקצב על־ידי המדינה. במנדט של הכסף שהוא מקבל הוא אמור לע־ שות אמנות ולא להתרכז בדברים מסחריים, שאגב אני לא שולל אותם, אלא תלוי היכן הם מוצגים. כל אחד וטעמו, אבל אני מצפה מהתיאטרון הרפרטוארי שיעשה תיאטרון יותר מתוחכם ויותר מורכב״.


אם תיענה ציפייתך לתיאטרון מתוחכם, אולי הוא ימצא את עצמו מול אולמות ריקים ואז אפשר יהיה לסגור את התיאטראות.

״לא סוגרים כל כך מהר ויש לזכור שאמנות אף פעם לא מילאה אצטדיוני כדורגל וזאת לא המטרה שלה. מי אמר שהקאמרי אמור למלא מדי ערב את כל האולמות שלו? די אם ימלא אולם קטן אחד מדי ערב תוך כדי הצגת דברים נפלאים. מה שקורה כיום הוא שבתיאטרון יש רודנות נגד קהל איכותי שלא מוצא בו את מבוקשו. אין לו מה לראות, אלא אם כן ייסע לצפות בהצגות בחו״ל או שיתבוסס בתסכול שלו. לא כולם מחפ־ שים לראות דברים משעשעים״.

אתה תלך לראות את הדברים המשעשעים?

״לא, ממש לא. זה לא מעניין אותי. אני לא נגד קומדיות, אבל דאחקות לא מצחיקות אותי. אם כבר, אפשר לצחוק מקומדיות של אריסטופנס כמו 'ליזיסטרטה', שיש בהן תוכן מסוים״.

ראית את ההצגה שהועלתה לא מכבר בהבימה?

״כשראיתי מי היה שם הבמאי, לא הלכתי להצגה. הספיקו לי מעל הראש עבודות של הבמאי הזה שראיתי. אריסטופנס הוא הרבה יותר מורכב ולירי מכפי שנוהגים להציג אותו בתיאטרון הישראלי שבו עושים לו הפשטה דאחקית ופושטית לגמרי בגרסה הכי זולה שעלולה להיות. וזאת, כשהתיאטרון של אריסטופנס היה עיתונות בועטת במיטבה כשעוד לא הייתה עיתונות, בלי לפחד לומר את האמת בפנים ותוך כדי שאיפה לתיקון חברתי עמוק״.

לו היינו באירופה

בוזגלו אינו שבע רצון גם בכל הנוגע ליחס לתחום השירה בישראל. ״השירה אף פעם לא הייתה סוגה מרכזית בעידן המודרני״, הוא אומר. ״אנחנו מזמן בתקופה פרוזאית. הרומן הוא המלך שלנו ב־200־300 השנים האחרונות. ואם מר־ כזית, אז רק לשכבה מאוד מסוימת. הקהל בארץ צורך השירה הוא מצומצם וזה מטבע הדברים״.

אם היו ממנים אותך כשר התרבות?

״לא היו ממנים, אבל אם כן, הייתי דואג שהתרבות תהיה חיל האוויר האמיתי וקובע שכמו באיחוד האירופי יוקצו לתרבות 1%־3 מהתקציב ולא קצת יותר מפרומיל. לו היינו מקבלים כמו באירופה, וואו, במקום הקלישאה השטותית הרגילה פה בדבר הצבא הכי טוב בעולם, היינו מתגאים בתרבות המ־ טופחת ביותר בעולם״.

מה עוד?

״רוב הכסף מהתמיכה הממשלתית בתחום הספרות מגיע לאדמינסטרציה, בדיוק כפי שקורה בתיאטרון, ולא ליוצרים, שיש גבול עד כמה הם מסוגלים לשווק את עצמם. כאן הכדור מתגלגל לקהל שאולי הגיע הרגע שגם יתאמץ כדי ליהנות מדברים. עם זאת, אם מנתחים את הדברים לעומק, אמנות היא לא לכל הקהל. אף פעם היא לא הייתה נחלת כולם. רוב הקהל אוהב דברים אחרים וצריך להשלים עם זה. והמסקנה? - יש לעסוק באמנות הרבה יותר מאשר בשיווק; לא רק בשירה, אלא גם באמנויות השונות״.


"מת על האומץ שבכתיבה שלו" .אבידן. צילום: יוסי אלוני

כשאתה אוחז בספרך ״מדשאות הוליווד״, האם אתה מאושר ממה שקורה כעת בשירה בארץ?

״שיר טוב, כמו הצגה טובה, סרט טוב, מופע מחול טוב וציור טוב זה נס, לא דבר שקורה כל יום־יומיים. הנס מתחולל בתקופות מסוימות, כפי שהמאה ה־20 הייתה מדהימה ומרהיבה מבחינת מה שקרה בה באמנות. כשאני מסתכל על השירה פה, העברית היא שפה חדשה, יחסית, שנבנית כל הזמן ורובנו עולים מרחבי העולם עם שורשים בשפות אחרות. עד הרגע שלא תהיה פה איזו סטיבלציה לא באמת תיווצר בישראל שירה גדולה. אם בתנ״ך נכתבו דברים מדהימים מבחינה ספרותית, אני לא חושב שבתרבות העברית מאז, כולל שירת ימי הביניים, שיוצריה דיברו וחשבו בערבית, יש באמת שירה גדולה. וממי זו תיווצר? בסך הכל אנחנו מדינה קטנה. אני לא כל כך רווה נחת ממה שאני קורא כעת בשירה העברית. יש המון רעש וצלצולים, אבל השירה בהווה היא מאוד שמרנית. לעומת מה שנוצר בה בימים אלה, כשאני ניצב מול שירת דוד אבידן, אני אומר לעצמי 'אלוהים, הרי כמעט כל המשוררים נראים האדם הקדמון ליד השירה שלו'״.

דוד אבידן?

״כן, דוד אבידן! אני לא משתגע על השירה שלו, אבל אני מת על האומץ שבכתיבה שלו. כמשורר, אני יודע להעריך את הפטישנות שהייתה אצלו, כלומר הדרך שבה ידע לשבור מוסכמות״.