בנטה קאהן היא היהודייה הנודדת הקלאסית: נולדה באוסלו, בירת נורווגיה, כבת להורים ששורשיהם בטרנסילבניה ובליטא; חייתה תקופה בישראל, הגיחה שוב ושוב לניו יורק ומזה שנים חיה ופועלת בוורוצלב שבפולין. כיום קאהן היא מאמני היידיש הבולטים בעולם, וכששואלים אותה למה יידיש היא ניצתת באחת ועיניה הכהות, עתירות ההבעה, בורקות. ״שאלה טובה״, היא משיבה. ״חנוך לוין שאל אותי פעם בדיוק אותה שאלה, והתשובה פשוטה: יידיש היא חלק ממני וחלק מההיסטוריה שלי. זאת שפת האם של ההורים שלי, שפה עם תרבות שאני גאה בה״.
את הגאווה הזו היא תביא איתה אל פסטיבל היידיש הבינלאומי, שייפתח במוצאי שבת במרכז סוזן דלל בתל אביב בניהולו של אלי גרינפלד. בין המשתתפים האחרים אפשר למצוא את הזמרת קאיה מפולין, הזמרת לואיזה לין עם הרכב כליזמר משוודיה ומהארץ - אורה זיטנר ושחקני היידישפיל, מירי רגנדורפר ודורי אנגל. ״בשירים שאשיר בפסטיבל, בתוכנית שקראתי לה ׳היים׳ (בית) אני רוצה לספר את הסיפור שלי, שהוא גם הסיפור של הרבה יהודים אחרים״, מבהירה קאהן. ״התמצית שלו היא שאני יהודייה, א־פינטאלע (נקודה)!״
היידישאית דהיום, בת למשפחה מסורתית, החלה את הקריירה כנערה חניכת בני עקיבא ששרה שירים עבריים. מי שסבורה כעת שלא חשוב היכן האדם מתגורר, אלא מה הוא עושה בחיים, באה ארצה בגיל 19 ולמדה בחוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב בהדרכת נולה צ׳ילטון ובאקדמיה האמריקאית למוזיקה ולדרמה בניו יורק.
באותן שנות טלטלה בין כאן ושם, שיחקה ב-82' בהצגה העגנונית ״תמול שלשום״, שביים בהבימה המורה שלה באוניברסיטה, יוסי יזרעאלי. ההצגה ירדה לאחר שבע הצגות בלבד. לא היה לה הרבה יותר מזל בקבוצת התיאטרון בנווה צדק, אבל היא זוכרת עד היום את שירי הצגת ״הפטריוט״ של חנוך לוין, שאליה הגיחה ואחריה אף היה לה ניסיון של חזרה בתשובה.
״לא מצאתי את המקום שלי בישראל״, טוענת כיום קאהן, ששבה לאוסלו ודווקא שם הופיעה לראשונה בהצגת קברט ביידיש. סוערת ומחשת את דרכה הופיעה שם בהצגות יחיד שאותן כתבה. ״אם לא נותנים לי תפקיד ראשי, אני כותבת לעצמי״, היא מעירה.
לא חיה בפחד
עם הזמן עבר אצלה הדגש מתיאטרון לשירה ביידיש. חדורת תחושת שליחות הוציאה כבר ב-92' אלבום שכולו משירי מרדכי גבירטיג שנספה בשואה. היא כל כך חשה הזדהות עם שיריו ״עד שהרגשתי שהוא כתב אותם במיוחד בשבילי״. בעקבות מפגש עם ניצול שואה עברה משירי העיירה שלו, שאיתם הופיעה ברחבי אירופה ולהם הקדישה אחד משבעת אלבומיה, לתוכנית עם השירים שנכתבו והושרו בגטו טרזינשטט. בארץ הופיעה עם התוכנית הזאת ביד ושם. ״יש לי שליחות עם שירי השואה האלה״, היא אומרת.
ב-2001 הגיעה קאהן לוורוצלב שבפולין, במסגרת אירוח אמנים באוניברסיטה שם. ״באתי לשם לשנה ואני בוורוצלב עד היום״, מדווחת קאהן. להישארותה בוורוצלב יש גם מניע אישי: היא נשואה לסופר פולני ופעיל חברתי, בן לאב יהודי, שאותו פגשה לראשונה באוסלו, ״כשהצגתי שם משהו על זכויות אדם״. להם בן ובת, המדברים נורווגית, פולנית ואפילו עברית. אבל לא יידיש. ״זאת בעיה״, מעירה קאהן.
״בהתחלה זה היה זמני כזה, כשבפולין בעיקר גרתי״, מספרת קאהן שבעידוד הקהילה היהודית פתחה בבית הכנסת הוותיק והמשוקם בוורוצלב מרכז תרבות לתפארת, המשך ל-800 שנה של פעילות יהודית תוססת. במקום מתקיימות הצגות תיאטרון (שהיא מביימת), מוצגות תערוכות ומתקיימות הרצאות וסדנאות. פעילותה הנמרצת של קאהן למען המקום, כולל הקמת קרן על שמה, זיכתה אותה בפרס מטעם ראש העיר ורוצלב.
״הפעילות הזאת לא מונעת ממני להביא את שירי היידיש לכל מקום שאני יכולה״, מבהירה קאהן. ״עכשיו מחכים לי קונצרטים בלונדון, בניו יורק, בברלין ובעוד מקומות״.
קאהן פה, קאהן שם, אבל קשה להתאפק מלשאול אותה אם מה שקרה באחרונה בקופנהגן, לא כל כך רחוק מהמקום שבו היא חיה, מעורר בה מחשבות לנסות שוב להשתקע בישראל, שבה חיים שתי אחיותיה ואחד מאחיה. כאן היא מהרהרת לפני שהיא משיבה. ״אני לא חיה בפחד״, חשוב לה לציין. ״נראה לי שכאמנית יש לי הרבה יותר מה לתרום באירופה מאשר בארץ״.
היית משתקעת בברלין?
״אני חיה בפולין לא כל כך רחוק מאושוויץ, מה כבר זה משנה. גם אם אני מסתובבת בכל מקום עם השם הנורווגי שלי, בנטה, בתוכי אני תמיד שיינע-ביילע, כפי שנקראתי על שם סבתא״.