גולת הכותרת ב״חיפה בעברית חיפה בערבית״, כנס שיקיים מכון ואן ליר באוניברסיטת חיפה, תהיה ״כניסה״, הצגה של החוג לתיאטרון.


״כניסה״ מתרחשת באולם תיאטרון חשוף, שאליו נכנסות בזו אחר זו 14 דמויות. הדמויות מגלות שטעו בכניסה, אולם הן מחליטות להישאר. פעולותיהן והאינטראקציות ביניהן מעלות שאלות חברתיות־פוליטיות על יכולתם של מנגנוני כוח לפקח על חיי האדם ולמשטר אותם, שנאת הזר, הפרזה, הכללה וראייה סטריאוטיפית, החושפות את הבנאליות המפחידה של גזענות כלפי מיעוטים וכלפי קבוצות מוחלשות. התנהגויות תוקפניות, שהפכו נורמטיביות בתרבות הישראלית, מועלות על במה חשופה, נחקרות בתנאי מעבדה תיאטרלית, שבמרכזה עבודת השחקן בשילוב צילום וידיאו הנפרש על שישה מסכים, היוצר אפקט נראות כפול ומכופל של התנהגויות גזעניות.

״כניסה״ נוצרה בסדנת תיאטרון בהנחייתו של הבמאי בשאר מורקוס בהשתתפות 15 סטודנטים, בסדנה שנמשכה כארבעה חודשים. מורקוס (24), בוגר החוג לתיאטרון באוניברסיטת חיפה ומהבמאים הבולטים בסצנת התיאטרון העכשווית בחיפה, ביים לאחרונה את ״מזרח תיכון חדש״, הצגה שזכתה בפרס ראשון בפסטיבל ״מסרחיד״ והוזמנה לפסטיבלים באירופה; ואת ״הזמן המקביל״ בהפקת ״תיאטרון אלמידן״ בחיפה, המבוססת על סיפור חייו של האסיר הפוליטי ווליד דקה.
 
בשאר, מה הביא אותך לביים בחוג לתיאטרון באוניברסיטת חיפה?
״אני בוגר החוג. אחרי שסיימתי ללמוד, ביימתי הצגות בתיאטראות שונים בארץ ובחו״ל. תיאטראות כמו אל־מידן (כיכר בערבית) בחיפה, עויון במג'דל שמס, אל־ סראייה ביפו, אל־כסבה ברמאללה ואל־ חכוואתי בירושלים. במקביל הקמתי את קבוצת התיאטרון 'אנסמבל ח'שבי' (עץ־ במה) העובדת בחיפה. עבדתי גם בחו״ל, וההצגה 'מזרח תיכון חדש' שביימתי בתיאטרון עויון עלתה לאחרונה בפסטיבל תיאטרון בבריסל וזכתה להצלחה רבה״.

איך החלטת על הנושא המרכזי של הפרויקט?
״מעניין אותי פה, באוניברסיטה, לחקור באמצעות התיאטרון מהי גזענות. חששתי מהעבודה עם קבוצת סטודנטים כל כך מגוונת. בקבוצה יש סטודנטים יהודים, מוסלמים, דרוזים, נוצרים, סטודנטים שמגיעים מכפרים דרוזיים ברמת הגולן, סטודנטים מכפרים בגליל, סטודנטים עירוניים. כל אחד מביא איתו עמדות פוליטיות וח¬וויות זהות, תרבות ושייכות שונות. זה מה שהופך את הקבוצה לכל כך מעניינת לעבודה תיאטרונית".
 
איד חוקרים באמצעות התיאטרון סוגיה כל כד כבדה כמו מהי גזענות?
"כשהייתי סטודנט עברתי חוויה מורכבת בהצגה שעסקה בהיסטוריה של חיפה. כדי לשמור עלינו, הסטודנטים הערבים, הבמאית כל הזמן ניסתה שלא ניגע בשאלות הגדולות, אבל זה בעצם עבד הפוך. אני החלטתי שנדבר על גזענות בלי התייפייפות. הבנו גם שאי אפשר להפריד בין גזענות לעוולות אחרות, דיכוי מעמדי, פוליטי או מגדרי, ואז הבנו שאנחנו צריכים לעבוד על דמויות".

כיצד המשתתפים תרמו לטקסט של ההצגה?
"כל משתתף בנה דמות שסובלת מגילויי גזענות ומפגינה גילויי גזענות כלפי הסביבה שלה. המשתתפים הביאו דמויות המייצגות קבוצות מודרות, הסובלות מגילויים של דיכוי על כל צורותיו. הסיפורים של הדמויות באו ממחקר של הסטודנטים בתוך החברה הקרובה שלהם. ככה נרקמו הדמויות של ההצגה, למשל, אישה מוסלמית דתייה עם חיג'אב, הומוסקסואל ערבי שהחליט לחיות בתל אביב תוך העמדת פנים שהוא יהודי, יהודי־ישראלי שמחפש את עצמו בהודו ומוצא פתרון בלעשות שמח עם חסידי ברסלב, ועוד. התחלנו לעבוד עם הדמויות ולשאול את עצמנו, האם כשמישהי אומרת על האישה עם החיג'אב שהיא 'מסריחה', זה גזענות? האם כשמישהו אומר ש'אסור לדבר ערבית' זו גזענות?"

איך היו התגובות?
"לא ניסינו לעשות לקהל חיים קלים או צפייה נוחה. הדיבור בהצגה הוא בשפה שבורה, מפורקת ומתפרקת בין עברית לא תקנית, לערבית, רוסית ואמהרית. המסגרת של מעבדה באוניברסיטה מאפשרת להעמיק את המחקר התיאטרוני בלי התחשבות בשיקולים מסחריים. הופתענו שלמרות החשיפה לגילויים קשים של גזענות, למרות השפה השבורה, למרות שאין עלילה במובן המקובל, הקהל לא התנגד להצ¬גה, ובסיום, כשהדמויות עוזבות את הבמה, אנשים פשוט לא רצו לעזוב את האולם. הם אמרו לנו שהם מרגישים חסרי אונים, שההצגה לא אפשרה להזדהות עם דמות זו או אחרת, והשאירה אותם עם שאלות מול מי הם גזענים".
 
אתה לא מרגיש כמו ״קול קורא במדבר״, על רקע גילויי הגזענות שרק הולכים ומקצינים, במיוחד בעקבות מלחמת צוק איתן והבחירות האחרונות?
"מאז ומתמיד תיאטרון לא משנה את המציאות, הוא אף פעם לא מנע מלחמות ולא החליף ממשלות, לא הביא לצמצום העוני או אי השוויון החברתי, ולא מנע גזענות. אבל תיאטרון הופך את הצופים לעדים לעולם שבו הם חיים, ואותנו, היוצרים, למי שנותנים עדות. כשאנחנו נותנים עדות, ויש קהל שמוכן להיות עד לגילויים של גזענות, אנחנו מביאים לקדמת הבמה את מה שיש בחצר האחורית, פנים אל פנים״.
 
מה הסיכוי שבמאי כמוד יביים הצגות בקאמרי, הבימה, בית ליסין, גשר ושאר התיאטראות הממסדיים?
"זאת שאלה ששואלים אותי כל פעם. בכל מקום שאוזמן אליו, אמצא מה נכון ומתאים לי לביים, ומה אני רוצה להגיד דרך התיאטרון לקהל בתל אביב״.

ד"ר יוני מנדל, ממובילי המיזם במכון ון ליר בירושלים, מספר כי "זה משמח לקדם כנס בשפה הערבית בתחומי התרבות של העיר חיפה- שהיא עיר בה חיים יהודים וערבים, ושחייבת להילמד מתוך נקודת מבט שוויונית וצודקת, המקדמת את ההבנה שהיצירה הפלסטינית בעיר חשובה לא פחות מהיצירה היהודית בה.  מלבד החשיבות האקדמית של הכנס יש בו גם בכדי לקדם חברה דמוקרטית, סובלנית ופלורליסטית יותר המכבדת את השפה ואת התרבות הערבית וחותרת לקדם שוויון בין יהודים לערבים".

•5.5. שלישי, 18:30, משכן לאמנויות ע"ש ד״ר ראובן הכט (אולם 207), חיפה