שי גולדן, עיתונאי, סופר ואיש טלוויזיה, שולח ידו גם במחזאות. ההצגה ״הילד הטוב״ עלתה בהבימה ומגוללת את סיפורו האישי. לא משנה כמה תפקידים יבצע (עורך מוסף ״הארץ״, סגן עורך ״מעריב״, סמנכ״ל ״ענני תקשורת״ ומנהל אקטואליה ב״רשת״), הוא תמיד יחזור לסיפור האימוץ שלו, לכאב, לנפש שלא מוצאת מנוח, כך גם בספרו האחרון, ״ניסויים בחיי משפחה״.
ההצגה ״הבן הטוב״ בלבלה מעט. את הסיפור של גולדן אנחנו מכירים מקריאת ספריו וצפייה ב״מחוברים״. על הבמה מוצגת זווית שונה, חדשה. האם זה מכיוון שהוא מעבד את החוויה בגילים שונים, או שמא זהו רצון להמציא את עצמו מחדש?

״התחלתי לכתוב את הספר לפני שמונה שנים״, מסביר גולדן, ״מיד אחרי שאמא שלי מתה. לפני שנה בערך שוחחתי עם חברה שלי, בירנית גורן. אמרתי לה 'היום הייתי כותב את הספר אחרת'. חשבתי שהספר היה עצוב מדי. היה חסר בו ממד שכן היה בחיים שלי, בסיפור שלנו: ההומור. אחרי הכל, היו גם הרבה רגעים מאוד מצחיקים, קצת מטורפים, בבית ילדותי. הרגשתי שפספסתי אותם לחלוטין. ואז חשבתי שאולי אכתוב את זה במחזה.

משום שלא בא בחשבון לכתוב עוד ספר על זה, אכניס למחזה את הממד הקומי. כך בעצם נולד המחזה: מתוך רצון לספר את הסיפור הזה גם באופן מצחיק. הייתי בתול לגמרי בענייני תיאטרון. כתבתי מחזה או שניים וקראתי הרבה מחזות באוניברסיטה, אבל לא היה לי מושג איך העולם הזה עובד, איך השפה הזאת מדברת. אבל היה לי סיפור עם התחלה, אמצע וסוף והתיישבתי לכתוב. בתוך חודש הוא היה גמור. והיה בו גם צחוק ולא רק דמע״.
יש בהצגה הרבה יותר מרובד קומי. יש ביקורת על ההורים ועליכם, הילדים. דמות המספר מאוד נוכחת. כאילו הכנסת מצלמה בלתי נראית לבמה.
 
״מה שהדהים אותי זו האנרגיה והמרץ שבהם אני חווה את החוויה שוב ושוב. אתה בן אדם עם חיים, עם פעלים, עם אינספור זוויות, ועדיין לא גמרת עם הסיפור הזה. סדרת טלוויזיה, ספר. מה בך עדיין דורש נחמה לעוול?״.
ועדיין לא נרגעת.
״אני אדם חסר מנוחה מטבעו. יש משהו תזזיתי בנפש שלי. אבל אני במקום טוב עכשיו בחיים. אם זה היה תלוי בי, הייתי מגיש את 'מדברים על זה' בטלוויזיה עד הפנסיה. באמת. מאוד נהניתי ואהבתי את התפקידים שעשיתי, אבל הם גבו ממני מחיר לא קטן. זה היה לא פשוט מבחינה רגשית, גם אם מהצד נראה לאנשים שאני איש הפלדה או איזה שועל קרבות מיומן. בפנים, הנפש הייתה מאוד סוערת ומוטרדת״.
חוסר הביטחון והחשד כלפי כל דבר טוב של ילד בהישרדות ניכרים בך. נדמה שבמקום לרצות לפתור את זה, אתה נהנה מזה. מפיק מכך יצירות אמנות.
 
״זה התיקון שלי. ואם אני גם מצליח לגרום לאנשים הנאה, או איזה רגש אחר, זה נס גדול. לא התחלתי לכתוב כדי לשנות את העולם או להציל מישהו. זה היה עבור עצמי. והנה, לפתע, אנשים אומרים לי 'הסיפור שלך עזר לי'. זה די משונה, אבל גם מאוד מרגש״.
אני עוד דברים
לצד הכתיבה, מילא גולדן תפקידים בכירים, בין היתר כמנהל האקטואליה ברשת. וכשהוא נשאל על הקשר בין שני התפקידים, הוא אומר: ״כתיבה היא החיים״.
אז אחרי כל התפקידים, אתה רק רוצה שיכירו בך כסופר?
״אני לא כל כך מתעניין באיך יגדירו אותי וכיצד יתארו אותי. בשביל כמה אני סופר, בשביל כמה אני ההוא מהטלוויזיה. בשביל אחרים אני זה שחיבר את המחזה הזה - והם לא שמעו את שמי קודם לכן. בשביל כמה אני ההוא שהיה במחוברים או ההוא מ'הארץ' או ההוא מ'מעריב'. עשיתי הרבה דברים בחיים. שיגידו מה שהם רוצים. לכתוב אני לא אפסיק, בלי קשר לאיזה תואר יוצמד לי בוויקיפדיה״. 
כאיש תקשורת, לא אכפת לך מה יגידו עליך?
 
״אני לא רק איש תקשורת, אני עוד דברים״.
מה עוד אפשר לצפות ממך?
״אני מקווה שעוד מחזות. זו התוכנית. אולי גם אפליקציה ומופע מחול וכמובן שחייה צורנית. יהיה מרתק לראות את שני היתומים עושים שפגט במים עם אף סתום באטב. זה יהיה מאוד סימבולי״.
כבשת כמעט הכל, או שיש משהו שבו לא נגעת?
״מחזות. אני רוצה להתפתח בזה. אולי גם לראות את המחזה הזה עולה על במה בחו״ל. כן, נראה לי שזה החלום הבא. אנשים מבקשים בהצלחה את מה שאין להם בחיים: שמחה, אושר, סיפוק, ערך עצמי. הם חושבים שההצלחה תמלא את החללים שיש להם בנשמה. אבל היא לא סותמת שום חור. ועדיין, אתה ממשיך לרדוף אחריה, מתוך תקווה שבפעם הבאה, ההצלחה הבאה, היא תסתום לך את החור״.
עברת ב׳׳וואלה׳׳, "הארץ", "מע־ ריב", "ענני תקשורת", "רשת". איפה הרגשת הכי בנוח?
 
״אני שומר את הרשימה בראש. את חשבון הנפש הזה אני עושה עם עצמי או מול אנשים שפגעתי בהם. אני כן אגיד לך דבר אחד: מבחינתי, להישאר ברשת, בתוכנית הזאת ובעמדה הזאת, עד הפנסיה. אני מאוד מבסוט פה״.