השבוע נסעתי לטיול בירדן. הדגש במשפט האחרון הוא על ה"נסעתי". אתם יודעים, עולים על האוטו, נוסעים לאילת, מגיעים למעבר גבול, חוצים אותו וממשיכים בנסיעה. הדבר הכי טריוויאלי בעולם. זאת אומרת, אם אתה גרמני או צרפתי או קנדי או אזרח של אין ספור מדינות אחרות, שבעבורו גבול הוא לא הרבה יותר ממטרד בירוקרטי זעיר בדרך אל היעד.
אבל אצלנו גבול הוא גדר תיל. וחיילים מפטרלים. וסכנה פוטנציאלית שלא מפסיקה לתקתק ולתקתק. ולכן, גם בגילי המתקדם, ועם רזומה לא רע בכלל במסעות ובחציית גבולות, התרגשתי כמו ילד לנוכח המילים “Welcome to Jordan" שהתנוססו בכניסה אל צדו הירדני של הגבול. ברור, חציתי גם את הגבול בטאבה, בימי הזוהר ההם, אבל מעבר לסיני אף פעם לא נתפס אצלנו כנסיעה אמיתית לחו"ל, אלא יותר כביקור חוזר במחוזות הילדות.
ירדן היא כבר סיפור אחר. לא חבל ארץ מוכר; לא חופים זהים לאלה שלנו, שרק משלמים בהם פחות; אלא מדינה אחרת, לכל דבר. מדינה שבה הכל נראה כמו, אבל לא בדיוק. כשאתה עוצר במסעדת דרכים באזור פטרה, בשולחן לידך אוכלים שייח'ים מהמפרץ וחבורת נשים ברעלות, שעיניהן הצרות מסגירות את מוצאן האסייתי.
כשאתה מטייל בתוך נחל, מסתובבים בו ציידים במדים מנומרים ורובי ציד, וגם כפריים שבאים לעשות על האש על גדת הנחל, כולל נשים עם כיסוי ראש, סיגריה בפה ואביזר נפנוף ביד. אתה נוסע על כביש שנראה בדיוק כמו כביש הערבה, וגם הירדנים קוראים לו “ואדי ערבה", רק שבמקום קיבוצים ומושבים בצד הדרך אתה מבחין בעיירות של פחונים ובבתים לא גמורים. וכך, עוד אין ספור דוגמאות שמייצרות תחושה מוזרה־מתוקה של משהו דומה, אבל גם מאוד שונה.
תחושה שזרה לנו כמעט לגמרי, כי כשאנחנו נוסעים לחו"ל, אנחנו עולים על מטוס ובמשך שעות נמצאים באזור דמדומים לא ריאליסטי, נטול זמן ומקום. תהליך מלאכותי, שבסופו אנו נוחתים בהפך המוחלט מאיתנו. במקום קר, עם הרים מושלגים ברקע, עוגות תפוחים חמות עם הררי קצפת ואנשים מנומסים עם חיוך מדוד. כל מה שלא יזכיר לנו את עצמנו.
יש משהו טבעי ומבורך ברצון להגיע למקומות שונים מאלה שאתה מכיר. זו בעצם הדחיפה הבסיסית לתיירות. אבל אצלנו, וזה מה שהבנתי פתאום אחרי טיול בירדן, זה הרבה יותר מחופשה. זה סוג של בריחה. בריחה שמגלמת בתוכה שאיפה כמוסה של - לא לחיות פה. כלומר, לחיות באמת, באופן מהותי, במרחב ובזמן שבהם אנחנו מצויים.
לפעמים נדמה שאחוז עצום של ישראלים לא באמת הפנים עד הסוף את העובדה שאנחנו חלק מהמזרח התיכון, לטוב ולרע. שאף פעם לא נהיה אירופה, גם אם נזכה באירוויזיון ומכבי תל אביב תמשיך להניף גביעים. ושתמיד יהיה פה חם, ויהיו מלא ערבים מסביב, ויחתכו אותך בכביש וכל תור ייראה כמו מלחמה. כי זה מה שאנחנו - לבנטינים. ולא יעזור כמה פעמים נשב על גדת אגם אלפיני למול הברבורים. בסוף תמיד יחכה לנו בנתב"ג נהג מונית, שגם ינסה לתחמן אותנו וגם יזהה אותנו מהצבא ואז יעשה הנחה.
וכל זה מזכיר לי את המילה הנשכחת הזאת, הכמעט פתטית, שפעם הרבינו להשתמש בה. שלום. כי אפשר להגיד, ואנחנו אומרים את זה כל הזמן, שהסיבה לכך שאנחנו נאלצים לטוס לחו"ל ולא לנסוע ברכב, היא שאנחנו מוקפים באויבים. לכן אין לנו ברירה אחרת. אבל אני אומר את ההפך. יכול להיות שאם היה לנו עניין אמיתי לחצות את הגבול, להכיר את השכנים שלנו וגם לכבד אותם ואת התרבות שלהם, השלום היה מגיע הרבה יותר מהר.
רק כשאתה נמצא במקום שממנו אתה יכול לראות בלילה את האורות של ישראל, אתה מצליח להבין את עומק הניתוק והבידוד שאנחנו נמצאים בו. והבידוד הזה הוא לא בהכרח משהו שנגזר עלינו. הוא מתחיל - וסליחה על קלישאת הענק - בתוכנו.