האופרה 'האדונית והרוכל', שתועלה מהשבוע הבא באופרה הישראלית (בערב אחד עם 'שיץ', מאת חנוך לוין למוזיקה של יוני רכטר), מחזירה את מחבריה אל נעוריהם בגליל העליון. צרויה להב, מחברת הליברית על פי ש"י עגנון, היא בת קיבוץ אילת השחר, והמלחין חיים פרמונט, פרופסור באקדמיה למוזיקה ולמחול בירושלים, גדל בקיבוץ כפר-גלעדי. השניים מספרים ששם, בגליל העליון, התיידדו "בנסיבות מוזיקליות".

"בגליל היה רנסנס מוזיקלי גדול וכולם למדו לנגן בכינור," נזכר פרמונט. "צרויה ואני, שנינו מתלמידיו של אלדו פארוג'ה, היינו נפגשים בכל מיני תזמורות ואירועים אזוריים. כמובן שלא העלינו על דעתנו שיום אחד ניצור יחד אופרה. המפגש הבא שלנו היה ב-79', כששנינו השתתפנו בהצגת 'שבעת הקבצנים', שהועלתה בתיאטרון החאן בבימויו של יוסי יזרעאלי. כסטודנט, ניגנתי שם בכל מיני הצגות, ואז הגיעה צרויה עם הכינור וגם שיחקה".

דיברתם על יצירה משותפת כבר אז?

"לא, אם כי השתעשענו ברעיון, שרק עכשיו, כשכל האלמנטים התחברו יחד, הגיע לפסים מעשיים. לאחר שבעבר כתבתי לאופרה הישראלית את 'החלילן מהמלין' ו'הבן יקיר לי' עם תלמה אליגון-רוז, באתי והזכרתי שהגיע הזמן לאופרה נוספת. כשההצעה התקבלה, עלה שמה של צרויה כדבר מובן מאליו".

באמצעות שיתוף הפעולה הזה עולה טקסט של עגנון לראשונה על במת האופרה. "כשראיתי באופרה הישראלית את 'טירתו של כחול הזקן' מאת בנג'מין בריטן, אמרתי לעצמי שלנו יש סיפור יותר טוב," מעיד פרמונט. "אמנם 'האדונית והרוכל' זה סיפור גותי, שממש לא אופייני לעגנון, והוא כולל רצח וקניבליזם, אבל מצאתי בו אתגר תיאטרלי-דרמטי יוצא דופן. באופרה משתתפים שני זמרים (עידית זמיר וגיא מנהיים), שצריכים לעבור את כל התהליכים האמוציונליים והפסיכולוגיים".

צרויה להב: "הסיפור של עגנון מאוד אופראי, דבר המשתקף בליברית שלי, כולל שימוש בפראזות מתוך הספר של עגנון, שכתב כאן משהו מופרע, העוסק באובססיות של אנשים, כשבמרכזו הסיפור של שתי דמויות מאוד פרוורטיות".

לאיזה מחוז מוזיקלי נשא אותך עגנון?

פרמונט: "מראש היה ברור, שהסגנון אמור להיות מודרני. אבל אינני חש שליחות סגנונית להיות א-טונאלי, או להמציא מחדש דווקא כאן את הסגנון הישראלי הים-תיכוני, עם סקונדות מוגדלות וכל מיני כאלה. אין לי צורך בכל הדברים האלה. גם אין לי סגנון מוגדר, אבל כשמנגנים ושרים תו לא נכון מיצירה שלי, לא קשה להבחין בזה. בתשובה לשאלתך רק אגלה שיש כאן פסאודו-ציטוטים מכל מיני יצירות. לדוגמה, לאריה של הרוכל הכנסתי קצת יידישקייט".

זה לא מייאש, שעם כל המאמצים המושקעים בכתיבת אופרה קשה למצוא בישראל אכסניה להעלאתה?

"אני לא יודע אם זה מייאש, אבל מבחינות מסוימות אנחנו, מחברי האופרות בארץ, אובססיביים לנושא, עם כל התשוקה שיש לנו ובמידה מסוימת אנחנו קצת...מתאבדים. מלחין בארץ אמור להיות גם יזם ועליו כל הזמן להציע, לבקש, מה לא. עם זאת, אני חייב לציין שבזמן האחרון קם כאן דור חדש של מבצעים, שמאוד מעניין אותם לבצע יצירות אופראיות חדשות, כולל גופים כמו 'אנסמבל המאה ועשרים אחד', אנסמבל 'מיתר', 'התיבה' ואחרים".

"דברים די משתנים פה, אבל עם זאת, העלאת יצירות כאלה בסדרות הקונצרטים של תזמורות ותיקות, שיש להן קהל ותיק, זה עניין יותר רגיש. הכרתי את זה בהיותי מלחין הבית של התזמורות הסימפוניות בחיפה ובראשון-לציון. לעומת זאת, אצל בני הדור היותר צעיר, יש יותר פתיחות. מנצחים ישראלים צעירים, שפועלים בחו"ל ובאים לנצח כאן, דואגים לכך שיכתבו להם יצירות מקוריות, עם רצון לחרוג ממה שנהוג לקרוא לה 'היצירה הישראלית' המוזמנת; כלומר, יצירה קצרצרה לביצוע בהתחלת הקונצרט כדי לצאת ידי חובה. עושה רושם, שמתחילים להיגמל מזה".

גם באופרה הישראלית?

"נראה שיש התקדמות וניסיון לתת יותר במה ליצירות ישראליות. אני מקווה שההפקה הנוכחית, של שתי אופרות קצרות, ולאו דווקא אופרה מאוד גדולה ומאוד מושקעת ברוח ורדי, תעודד הפקות נוספות, צנועות בהקפן, מוקדשות להוויה הישראלית והיהודית, עם נושאים הלקוחים מהחיים שלנו".

בדרכו לתת ביטוי מוזיקלי להוויה הזאת הלחין פרמונט את 'שירה לישראל', מחזור של שישה שירי משוררים, את 'אותו הים', למילים של עמוס עוז, את 'חזרה לדרום' על-פי אבא קובנר ואת 'נבוקו בלוז' עם רוני סומך. "המוזיקה הווקאלית, הקשורה לטקסטים, מאוד מדברת אלי ולדעתי מאוד מיטיבה עם הקהל", מציין פרמונט.

ומה עם פרויקטים בחו"ל?

"מדי פעם יש לי כל מיני גיחות בכיוון, ביצוע פה, ביצוע שם והן מביאות אותי לחו"ל. עוד מעט תנוגן יצירה שלי בפתיחת תערוכה חשובה בבוכום שבגרמניה. אבל אם שואלים אותי מה אתה רוצה להיות – מוזיקאי בינלאומי או להיות כאן המלחין של העיריה כמו באך, אני מעדיף להיות באך..."

כלומר...

"למרות שאומרים שאין נביא בעירו, וזה כנראה נכון, לדעתי טוב למלחין לפעול בקרב חברה שהוא חלק ממנה ושהוא מסוגל לשוחח בשפתו עם אלה שסביבו, כשאגב כך הוא נותן להם ביטוי. ושלא תהיה טעות – אני מאוד שמח שמבצעים יצירות שלי בחו"ל, אבל הכי מרגש זה כשאני כותב משהו ואנשים שאני מכיר, מסטודנטים ועד משפחה, אומרים שזה נוגע בהם".

'עגנון עד לוין', האופרה הישראלית בבכורה עולמית ישראלית מקורית לציון שנת ה-30 שלה. שתי אופרות חדשות שיועלו על במת האופרה בערב אחד בבימויו של עידו ריקלין. 'האדונית והרוכל' מאת חיים פרמונט על פי סיפורו של ש"י עגנון, ליברית מאת צרויה להב; 'שיץ' מאת יוני רכטר על פי מחזהו של חנוך לוין, עריכת ליברית מאת מולי מלצר , בניצוחו של איתן שמייסר. 3-10 ביולי 2015, באופרה הישראלית - המשכן לאמנויות הבמה.

דום שתיקה - תיאטרון

הפסטיבל הבינלאומי לפסלים חיים פותח את הקיץ ברחובות

פסטיבל רחובות לפסלים חיים מתקיים זו השנה השישית ברחובות. לצד עשרות אמנים ישראליים יציגו גם השנה אמנים בינלאומיים, שיעלו במשך שלושה ימים שלל דמויות ומופעים של פסלים חיים. תרבות אמנות פסלי הרחוב התפתחה במדינות האירופאיות, כאשר האמנים מציגים להנאתם הרבה של הצופים ולרחובות הגיעה בשנת 2010 ומאז הפכה לחלק מהתרבות הישראלית. במסגרת הפסטיבל יועלה בבית העם- היכל התרבות העירוני, המופע אליסה של 'קרקס Y', פנטזיה בהשראת 'אליס בארץ הפלאות'.

שלישי-חמישי, 18:00 - 22:30, רחוב יעקב, רחובות, הכניסה חופשית.


הפסטיבל לפסלים חיים ברחובות. צילום: יח"צ