את השבועות האחרונים, הבוערים, של עולם התרבות, המחזאית ובמאית התיאטרון עדנה מזי"א עושה בתאילנד, שומרת על הנכדים. אבל גם משם, לדבריה, הייאוש לא נעשה יותר נוח. “אני מנסה ללא הצלחה לנתק את עצמי מהארץ. אבל מסתבר שאדם לוקח את העצבים שלו גם לחופשות", היא מספרת. "הראש זועק 'לא', אבל האצבע לוחצת על אתרי החדשות בסלולרי".

איך היה נראה מחזה שהיית כותבת על מה שקורה פה?

"כמעט בלתי אפשרי להתחרות עם המציאות. זה הזמן ל'ארץ נהדרת' ול'גב האומה'. על מה אכתוב מחזה? על שרת תרבות חסרת תרבות, שמתנהגת כמו ילדה אימפולסיבית שהפה שלה ברשותה".

למזי"א, כמו לאנשי תרבות אחרים, יש בטן מלאה על ההתנהלות של מירי רגב. “שרת התרבות נגועה בפגם שהפיל את כל המנהיגים עוד מתקופת אדיפוס - יוהרה. בכך היא מוציאה מאיתנו חוסר אונים מחופש לגסות".

מה הייתה אומרת על כך חברתך הטובה, ענת גוב ז"ל?

"ענת צפתה את כל זה. היא הייתה הראשונה לנסות את אופציית הפיוס והאחרונה להרים ידיים. לא פעם אמרה שנחמתה בזה שלא תהיה כאן לבכות את קץ התרבות. ובאמת, רצינו לתת לרגב הזדמנות. אמרו שהיא מנהלת טובה. אמרו אולי דווקא היא תזיז דברים, אבל אז השתלטו עליה היצר הרע ומתיקות הנקמה, והמלחמה יצאה לדרך".

מזי"א גם מתייחסת לדבריה של ענת וקסמן בערוץ 2 ("ביבי רק אומר 'ערבים', ו'השוקולדים' יוצאים מהחורים") שעוררו סערה, ומפנה אצבע מאשימה לתקשורת. "היא מחפשת נואשות אחר הצהוב. דני קושמרו שם לענת מלכודת, כדי ליצור מהומה. הכרתי אותה שנים. הלוואי וכל המתלהמים היו טובי לב כמוה. תקופה קשה. אסור להוציא מילה. כולם על הקצה".

את נמנעת מלהביע דעות?

"אני הייתי במחסום ווטש, לא הסכמתי להציג באריאל ובקריית ארבע, קיבלתי איומים על חיי ועל חיי ילדַי. את עמדותי הפוליטיות אמרתי בכל הזדמנות. אני פשוט מנסה לא ליפול למלכודות של אנשי תקשורת, שצריכים להשביע את רצון הבוס הגדול ולהביא נתחים עסיסיים".

מחוברת למציאות

מזי"א רחוקה מדמות האמן המיוסר, המהורהר. היא מציאותית ומלאת הומור ומודעות עצמית, ולא תופסת מעצמה תרנגולת שמטילה ביצי זהב. אבל בחודשים האחרונים הספיקה לביים את השלאגר האיכותי של הקאמרי, “חולה אהבה בשיכון ג'", עיבוד לגרסת הקולנוע של שבי גביזון.

באיזה שלב בחייך תפס אותך "חולה אהבה בשיכון ג'"?


"הרעיון להפוך את הסרט להצגה עלה מזמן בשיחות שלי עם שבי גביזון. פרט לאיכויות הסרט, יש בו בסיס סיפורי חזק ומטלטל, שחשבתי שאפשר להפוך לתיאטרון מופשט יותר. התגלגלנו עם המחשבה זמן רב עד שיצאנו לדרך. אבל כמו שלא עושים את 'המלט' בלי שיש לך המלט מוחץ, ידענו שלא מתחילים בלי ויקטור, חולה האהבה. עשינו המון אודישנים. רבים היו טובים, אבל רק כשפגשנו את שלום מיכאלשווילי, ידענו שיש לנו ביד ויקטור אבסולוטי".


חולה אהבה בשיכון ג'. צילום: ז'ראר אלון

"זה היה אתגר לביים את 'חולה אהבה', כי הטקסט נתן את עצמו ליצירת הצגה לא לגמרי ריאליסטית, ולכן בחרתי בו. רק כשעובדים שלושה חודשים על טקסט, מבינים את איכויותיו או את מגבלותיו. הטקסט הזה הוא הישג יוצא דופן בעיני. מעבר לצחוקים הפרועים, זה סיפור שובר לב".

עולם הקולנוע לא קורץ לך?


"התחלתי בקולנוע. בשנות ה־80 כתבתי שלושה תסריטים לסרטים של עמוס גוטמן. הסתובבנו בפסטיבלים בעולם והיה נחמד, אבל הקולנוע הוא מדיום של הבמאי, לא של התסריטאי, וכשאתה מתבגר, אתה כבר לא רוצה לשרת אחרים".

ההצגה נותנת תחושה של ניצחון. האיש הקטן, החולם, מנצח את המציאות הנוקשה.

"זה ניצחון המציאות על הפנטזיה. הפשרה על האשליה. באופן כללי, נדמה לי שיש הערכת יתר לחולמים. ההכרה במציאות היא בעיני המשמעות האמיתית".

כאשת אמנות בכירה, חלומות הם כלי העבודה שלך?

"הבעיה היא שחלומות הם כלי עבודה. לאדם שאין לו מפלט באמנות, החלומות הם חומר מסית ומבלבל. אני רואה את זה כל הזמן. לאנשים יש שאיפות גבוהות לגבי עצמם. הפסיכולוגים והניו־אייג׳רים אומרים להם ללכת עם החלומות, ובפועל רובם מתרסקים בסוף לקרקע המציאות".

תמיד היית מפוכחת או שלמדת לקח על בשרך?

"אף אחד לא נולד מפוכח. כמה מחזות שכתבתי מטפלים בהכחשה. הייתי שם שנים רבות. לא הסתכלתי למציאות בעיניים. כיום קשה לי לראות לידי את התכונה הזאת".

מתי חטפת את סטירת הלחי הכי כואבת מהמציאות?


"אמא שלי חלתה בסרטן כשהייתי בת 6, ולא סיפרו לי 15 שנה. שבועיים לפני שנפטרה, סיפרו לי. הכל היה לי מול העיניים במשך 15 שנה ולא ראיתי. ואם מותר לי לצטט ממחזה שלי - 'העונש על העיוורון הוא פיכחון'".

אני מבקשת ממזי"א להיזכר ביצירה ש"החליקה ממנה" הכי בקלות, ובזו שעלתה לה בדמים. “הגרסה הראשונה של המחזה ׳הפושעים החדשים׳ נכתבה בפחות משלושה שבועות. זה מעולם לא קרה לי. המחזה זלג למחשב בסערה, וההצלחה שלו הפתיעה אותי. את הספר השני שלי, ׳רומן משפחתי׳, כתבתי במשך ארבע שנים כמעט ללא הפסקה. זה היה סיוט. לא יכולתי שלא לכתוב אותו וסבלתי כל רגע. כשמתחילים משהו לעולם אין לדעת איך יתקדם המסע".

מחסום כתיבה. יש דבר כזה?


"יש זמנים שאין חשק לכתוב ואין טעם ללחוץ. עמוס עוז אמר משהו יפה על זה - 'אני פותח בכל בוקר את החנות, ולפעמים לא מוכר ולו דבר אחד'. אני לא חושבת על דברים כמו מסלול ליצירה. מה שבוער באותו זמן נחלץ החוצה".

ומה בוער לך להגיד עכשיו?


"כרגע כלום. הרגע יצאתי עם הפקה".

אל תסיקו מהאמירה הזאת שמזי"א לא עסוקה. "כתבתי בשנה האחרונה סקיצה למחזה חדש שמתרחש בתיאטרון", היא מספרת, "כשיהיה לי כוח אחזור אליו. בינתיים אני עומדת לביים מחזה אנגלי חדש בן זמננו. נראה לי שהתיאטרון בארץ כיום לא מציג מספיק מחזות מהעולם המשקפים את רוח הזמן".

למה לייבא מחזות, בארץ אין מספיק חומר מקורי? למה לא לתת צ'אנס לכותבים צעירים?

"גם עמרי ניצן, ציפי פינס ואילן רונן מחפשים מחזות מקוריים בנרות - ואין. האמיני לי שאין שום מחזה עם סיפור טוב ודיאלוג מעניין ונגיש באופן סביר, שמסתובב בלי התייחסות. המנטרה הזאת שלא נותנים צ'אנס לצעירים חסרת כל ביסוס. הסיבה למיעוט המחזאים נעוצה בטלוויזיה. הכישרונות הולכים לשם. רוח הזמן".

למה את לא נכנעת לרוח הזמן ועושה מעבר לטלוויזיה?

"הלוואי שהיה לי רעיון מסעיר לסדרה. לצערי, אין לי. אני גם דינוזאורית של תיאטרון. התיאטרון בנפשי".

מה חלמת לעשות ועדיין לא יצא אל הפועל?

"אני רוצה לביים את ׳השחף׳ של צ׳כוב. אין מחזאי מודרני ממנו. 'השחף' הוא מחזה על אנשים כמונו, נוירוטים, חסרי סבלנות, משועממים, אמביציוזים וחסרי תקווה, מיואשים וחולמים לריק. אולי יום אחד. לא בוער לי".

את לא חוששת שאם תביימי את "השחף", זה יבוא על חשבון הצלחה מסחרית?

"גם אם אעשה קלאסיקה, אעשה אותה נגישה ועכשווית. כקהל אני משתעממת מהר, ואולי לכן אני דואגת תמיד לזרימה ולעניין. אני מביטה בסקרנות משועשעת ביוצרים שמלאים בעצמם עד רחיפה. לעשות היום הצגה של שלוש וחצי שעות זאת בעיני התעללות. אין סיבה". 

את מדברת על סבלנותו של הקהל ועל מה שמעניין אותו. איך את מיישמת את זה בעבודה שלך?

"גם כשאני כותבת, אני בעיקר מוחקת. מה שאפשר לומר במשפט, למה להגיד בשניים? לעולם לא ארשה לעצמי להתפעל ממשהו שעשיתי. דברים משעממים, חסרי רגש או בעלי חשיבות עצמית גורמים לי לפרכוסים".

מזי"א לא אוהבת את הקביעה כי התיאטרון איבד כבר מדרכו. “זה מין בון־טון ריק מתוכן. קלישאה מסכנה שאומרים אלו שלא רואים תיאטרון. זה פתטי בעיני. את יודעת שיותר אנשים הולכים לתיאטרון מאשר לכדורגל?".

מחוברת לענת

הפעם היחידה שמזי"א מסגירה חולשה קורית כשהיא מדברת על ענת גוב, והחיים אחרי מותה של מי שהיא מגדירה כ"נפש תאומה". כל הצלחה, כל יצירה חדשה פרי עטה או בבימויה, היא זוקפת לזכותה של ענת גוב ז"ל.

"ענת חישלה אותי. אני מנסה לפעול ממנה כל הזמן. היא בודהיסטית מלידה. לגבי הגישה השפויה שלי, אני מרגישה, ולאו דווקא באופן מיסטי, שענת גוב - השפויה האולטימטיבית - נכנסת בי ומשדרת. יש תקווה לנוירוטים".

היא השאירה אותך בתיאטרון. גם ברגעים קשים.

"היא איתי כל הזמן. גרה אצלי. ברגעים קלים וקשים. דיירת קבע. ההצגות שלה מצליחות מאוד כיום בעולם, בארגנטינה ׳אוי אלוהים׳ נבחרה להצגת השנה. המשפחה שלה ומשפחתי נוסעות בעקבות הצגותיה, אבל הבילויים החומריים חסרים. לא הכל זה רוח".

ואיך קיבלת את החברה החדשה של גידי?

"היא מקסימה אמיתית".