זהו סיפור נוקב של שכול ושל ניתוץ מיתוס גבורה, הנוגע באחד הפצעים הפתוחים של החברה הישראלית. אורי מגיע מניו יורק באוקטובר 74' לאזכרה לאחיו עופר, במלאת שנה לנפילתו במלחמת יום הכיפורים. כשהוא נחשף ליומן המלחמה של האח, הוא נדהם להיווכח שהצל"ש, שהוענק לו, נועד לכסות על מחדל ומתעמת עם אביו, "המוכר את נשמתו לצל"ש" במקום להתעמת עם האמת המרה.

זוהי תמצית העלילה של "אח יקר", מחזהו האישי של גדי ענבר, המועלה בימים אלה בתיאטרון הקאמרי בבימויו המשובח של עודד קוטלר. ענבר ביסס את המחזה על הטרגדיה של משפחתו, "אבל במציאות לא היה שום צל"ש ושיניתי פרטים לצורך הדרמה".

יאיר, אחיו של ענבר, שנקרא במחזה עופר, נפל ב־19 באוקטובר 74' בתל ענתר, במובלעת הסורית, ארבעה ימים לפני הפסקת האש. "אחי מצא את מותו עם שניים מחבריו בטנק, שספג פגיעה ישירה, באשמת המפקד שלהם, שברח מהטנק לפני הפגיעה", טוען ענבר. "גופותיהם לא זוהו ובשלב הראשון הם נקברו בקבר אחים זמני בקיבוץ לוחמי הגטאות עד שהובאו למנוחת עולמים".
 

"הידיעה על נפילתו של יאיר הגיעה אלי תוך כדי שירות מילואים מעבר לתעלה, כקמ"ן (קצין מודיעין) בחטיבה באוגדן של ברן (אלוף אברהם אדן)", הוא מעיד. "כשהבחנתי בשש בבוקר בצללית של המח"ט בפתח האוהל, ישר הבנתי מה קרה. 'לא צריך לספר לי', אמרתי לו ומיהרתי אל הורי בקיבוץ. הם כבר ידעו, אבל אותי לא מצאו כדי להודיע לי. עד אז, בחודשים שבהם יאיר היה עדיין בגדר נעדר, חיינו באי ודאות. גם אם היה ברור שלא יחזור, כשהראו שבויים בטלוויזיה, הייתה לי תחושה עמומה שאולי אזהה אותו. כאילו ציפיתי לבשורה הנוראית.

בגבעת חיים איחוד נפלו שמונה מבני המשק במהלך המלחמה הקשה ההיא. ככל שהייתי מוכן לנורא מכל, היה בלתי אפשרי להכיל את עוצמת הכאב. אהבתי את יאיר, שהיה מבוגר ממני בשלוש שנים, ברמות בלתי ניתנות לתיאור. עד שנפל במלחמה הוא היה בשבילי האח הנערץ. יפה תואר. מוכשר. ספורטאי. מופת אישי".
 

אחת הדמויות המרכזיות במחזה היא של דדי גבע, הקצין שלא רק הצליח להתחמק מהטנק לפני הפגיעה בו, אלא שבמחזה מתפתח רומן בינו ובין נגה, אחותו של אורי. "במציאות היינו שלושה אחים, ואף פעם לא היייתה לנו אחות", מספר ענבר. "הוספתי אותה בשביל הדרמה. הקצין, שנמלט מהטנק של יאיר, ניתק מאז מגע עם כל מה שהיה קשור ליחידה שלהם. 'אל תתקרבו, הוא הלום קרב', נאמר לנו. לא התקרבנו, אבל בתום דיון לאחר אחת מהצגות 'אח יקר' חיכתה לי מישהי מאחורי הקלעים והציגה את עצמה כבתו. 'אבא שלי נטש, לא ברח!' היא התעקשה, כשדבריה לוו בבכי. לך, ספר לה".


חרדת ה"מה יגידו"


מהנסיעה אל הוריו בקיבוץ, ענבר לא חזר למילואים. אח שכול. הוא הועלה בדרגה ושוחרר למשק ולעבודתו בהודייה. "מצאתי את ההורים שלי שבורים", לא ישכח. "את המפגש הקשה עם אמא שלי, שחיכתה לי בשער הקיבוץ, לא אשכח לעולם. בהמשך היא הלכה באופן אובססיבי לקבר של יאיר שלוש פעמים ביום. יכולת לראות את האמהות השכולות מתחרות על הקבר המטופח ביותר. עם אבי, יוסף ענבר, שכולם קראו לו יושו ובמחזה נקרא יהושע, זה היה אחרת. הוא, מראשי הספורט בארץ, המשיך בפעילותו, אבל היה שבור לגמרי ואכל את עצמו מבפנים. כשהגעתי הביתה, הוא יצא אלי ובכה. זאת הייתה הפעם הראשונה, ונדמה לי שהאחרונה, שבה ראיתי אותו בוכה".


ובאשר אליך?

"חיי השתנו בן רגע. כבר לא הייתי אותו גדי, אם כי בתוך חצי שנה חזרתי להיות רכז החגים של המשק. הטבעתי את יגוני בעבודה ובאיזשהו מקום העיסוק בתרבות היה הבריחה שלי. 'גדי, צא מזה, שאם לא כן, תשקע', אמר לי חנוך, שעבד איתי בהודייה ואשתו שכלה את שני אחיה במלחמות. 'קח את עצמך בידיים!' כמעט צעק עלי, לאחר שבמשך שבוע לא היו לי כוחות הנפש לקום לעבודה. בעצם, הוא היה זה שדחף אותי חזרה לחיים".
 


מתוך ההצגה "אח יקר". צילום: באדיבות תיאטרון הקמארי

בעוד אנשי מקצוע ממשרד הביטחון סעדו את הוריו בצערם, ענבר נותר עטוף בצערו ואסיר תודה לחיבוק החם של חברו חנוך. "בניגוד להיום, אז לא הייתה מודעות לנושא האחים השכולים", מציין ענבר. "בתקופה ההיא היינו מגזר שלא היה קיים. לא ספרו אותנו. לא לקחו בחשבון מה עברנו. בהרבה מקרים הבית הפך למקדש לחייל המת, שבו האחים לא מצאו את מקומם. למעשה, בקיבוץ לא צריך יותר חוץ ממין ביחדנס כזה", מוסיף ענבר. "לפעמים יש שם יותר מדי מכך, עד שנכנסים לך לנשמה. לקח לי זמן עד שהרשיתי לעצמי להרחיב קצת את החיוך על הפנים. ה'מה יגידו' השפיע. אלמלא כן, אמא שלי, ששרה בעבר במקהלות, הייתה חוזרת לשיר. אבל הפסאדה של המחויבות לאבל הכריעה".
 

ענבר, באמצע שנות ה־60 לחייו, מעיד כי "הייתי ילד רגיש, אבל חברותי. חלמתי על במה. זה היה אצלי ג'וק מגיל ילדות. אבל בקיבוץ לא טיפחו אותנו בכיוון, בפרט הבנים. באיזשהו מקום הדחקתי את העניין, אם כי בתוכי התקוממתי על שלא שיתפו אותנו במופעים".
 

פיצוי מסוים מצא בתחום אחר. "עם אבא, שעמד בראש ההתאחדות  לכדורגל, החיים שלנו התנהלו מסביב לספורט", הוא מספר. "חודורוב, גלזר, סטלמך, רפי לוי, אלילי הילדות שלנו ומאמן הנבחרת, גיולה מאנדי, היו באים אלינו בשבתות. עם אורחים כאלה, אחי ואני היינו כמו מלכים והתגאינו באבא, שבצעירותו היה שוער נבחרת הפועל. עם זאת, אבא, שמילא את התפקידים הבכירים ביותר בספורט הישראלי, כולל יו"ר הוועד האולימפי ומזכ"ל הפועל, נעדר המון מהבית. אז כשנסעו, נסעו. על כך כעסתי עליו בתור ילד והיה לי חשבון איתו. ככל שהיה איש נהדר, למעשה הוא לא גידל אותי. עם זאת, בנסיעה הכי נוראית שלו הייתי איתו. זה היה ב־72', כשהצטרפתי אליו על חשבוני בנסיעתו לאולימפיאדת מינכן, שם עמד בראש המשלחת. גם אם היינו מחוץ לכפר האולימפי, היה נורא באסון שבו נרצחו 11 מהספורטאים שלנו".
 

מלחמת יום הכיפורים קטעה את לימודי האדריכלות שבהם החל ענבר בטכניון. כשהתעשת מהאסון המשפחתי, למד משחק בסמינר הקיבוצים והמשיך בלימודי בימוי בניו יורק, שם גם הקים תיאטרון על שם אחיו. כשחזר ארצה, לאחר כמה הצגות שביים כאן בבתי ספר למשחק, נקלע לענף הפרסום, שבו מילא תפקידים בכירים ובשתי מערכות בחירות של מרצ שימש מנהל קריאיטיבי.
 

ההצגה ששמה אותו על המפה הייתה "הבחורים בדלת ממול", שהוצגה מאות פעמים בבית צבי ובהבימה. בהמשך היה במאי בית בתיאטרון באר שבע, שבין השאר העלה בבימויו בהצלחה שני מחזות פרי עטו – "אחרון ימיה" בכיכוב אורנה פורת ו"גשם שוטף", בעוד חנה מרון כיכבה אצלו שם בהצגת "ביבר הזכוכית". רותי נבון הגיעה אליו מהחזרה בתשובה שלה כדי לתת אצלו את הנשמה בהצגה המוזיקלית "ינשופים". הפקה מרשימה אחרת של ענבר הייתה המחזמר "מייק", שכתב על מייק בראנט והועלה בבית ליסין בכיכוב דן שפירא ולאחר מכן בהפקה אחרת בפריז, שם זכה להצלחה רבה.
 

כמו כן, במשך שנה שיתף פעולה עם יאיר רוזנבלום בעבודה עם להקת נוער לתוכנית "זהו זה". השניים נעשו חברים קרובים. ערב אחד שאל אותו המלחין מדוע אף פעם לא קרא לו בשמו הפרטי. כשסיפר לו שאין ביכולתו להגות את שמו של אחיו לאחר נפילתו, אימץ אותו רוזנבלום אל לוח לבו ואמר לו: 'מעכשיו אתה אח שלי'. "ואיזה אח", ענבר זוכר היטב. "הוא הפך לבן בית אצלנו והיה בא לסדרי פסח בגבעת חיים. עד כדי כך התקרבנו, שכאשר הבין שימיו ספורים, דרש שאני אהיה זה שיספיד אותו בלוויה. כשיצרתי לאחר מותו את המחזמר 'מיקה שלי' על בסיס שיריו, אחד משני גיבורי המחזמר נפל במלחמת יום הכיפורים, כפי שקרה אצלנו. הכל נגע ולא נגע בחיי האישיים".


כמו איבר חסר


ב־2003 עבר ענבר ללוס אנג'לס ו"מאז אני רגל פה, רגל שם". זה המשך לבריחה שלו בעקבות מלחמת יום הכיפורים, הוא מודה. לאחר תקופה שבה עסק בלוס אנג'לס בהדרכת דרמה ובריכוז סדנאות משחק, החליט להקדיש את כל זמנו שם לכתיבה. כשענבר נשאל אם אינו יכול לכתוב בארץ, הוא משיב: "טוב לנו שם, עם איכות חיים אחרת", ומתכוון לחייו בעיר המלאכים עם בן זוגו, העיתונאי עמיר פלג.


זאת לא חצי ירידה מהארץ?

"כן, אבל אנחנו כל הזמן אומרים שאנחנו חוזרים לישראל (הוא צוחק). עמיר הוא מנהל מכירות של חברת קוסמטיקה מאוד גדולה – ואני איתו. הרחק מהארץ יש לי יותר שקט לכתיבה".
 

לקראת סיום, אנחנו חוזרים להצגה "אח יקר". "העבודה עם עודד קוטלר (חודשים לפני "נאום הבהמות" – יב"א) הייתה מדהימה", הוא מציין. "כמי שהוא בעצמו במאי, אם כבר אני מפקיד מחזה שלי בידיים אחרות, זה מתוך אמונה שהבמאי יביא אותו למקומות יותר עמוקים מכפי שחשבתי מראש. כך היה עם עודד, שהפליא בעבודה המדויקת שלו עם השחקנים, בהם גדי יגיל, רמי ברוך, אסתי קוסוביצקי, אודי רוטשילד וכנרת לימוני, שמגיעים בהדרכתו לשיאם".


מדוע נדרשו לך 40 שנה לכתוב את המחזה הזה?

"כי זה כנראה לוקח זמן. הייתי צריך להיות מספיק אמיץ ופתוח. לא יכולתי לכתוב אותו כשהורי היו בחיים. הייתי זקוק למרחק מהאירועים. בסופו של דבר הרחקת העדות הזאת מפיקה מוצר מאוד רלוונטי. אם היית שואל אותי לפני שנים אם ייתכן מחזה כזה, הייתי משיב לך בשלילה מוחלטת".


מה חסם אותך?

"אולי לא היה משהו שחסם אותי, כפי שכנראה הייתי צריך משהו שיפתח אותי. לפני כחמש שנים, בעודי בערבות לוס אנג'לס, היה לי חלום שבו פגשתי את אחי בסמטה חשוכה שם. הוא יצא אלי במדים דהויים, עם שיער שהתארך ופנים חיוורות, ואני רצתי אליו והתחבקתי איתו. 'אל תספר לאף אחד שאני כאן', הוא אמר לי בחלום והוסיף: 'אני סומך עליך'. בבוקר קמתי מאושר על שלאחר הרבה שנים, חזרתי פתאום לחלום עליו והרגשתי שבשלוש המילים הללו קיבלתי את רשותו לספר את הסיפור שלו".
 

הכתיבה הזאת משחררת או שהיא מעצימה את הכאב?

"ללא ספק היא משחררת, אבל הכאב קיים, כאשר בכתיבה נתפסתי לא פעם לבכי. זאת, למרות שאני רגיל לחיות עם השכול כפי שאדם מתרגל לחיות עם גדם של איבר שחסר מגופו. הכאב נשאר כמו ברגע שהוא תופס את מי שנפגע. זה פגע בי במקום הכי כואב, שבכלל לא ניתן להכלה. בסופו של דבר, למדתי לחיות עם זה. למרות הכל, היום אני אדם שטוב לו והוא אפילו שמח".