שמי יעקב זוסיא בהרב, גדלתי בקריית מלאכי עם שמונה אחים ואחיות אהובים, לאבא רב ואמא עקרת בית ורבנית בזכות עצמה.



בגיל 19 עברתי לחיות בירושלים ונחשפתי לתרבות החילונית ולחיי הלילה, בעקבותיהם התחלתי להפיק, יחד עם קבוצת חברים ויוצרים, מסיבות קונספט מחתרתיות בחללים שונים ברחבי העיר. קראנו לעצמנו ׳תלתליסטים׳. המסיבות שלנו תפסו מקום חשוב בחיי הלילה של ירושלים, ונוצרו כדי לאפשר לחוגגים חירות מוחלטת ולייצר חללים נטולי כל תיוג חיצוני״.



כך בחר בהרב (30) להציג עצמו במסגרת ״הדסטארט״, אתר למימון המונים לקראת המידברן (שהתרחש לא מכבר בנגב). זמן קצר אחרי הפרסום, הילד שגדל בישיבה, עמד מול קהל עצום והציג את המיצב ״לא ברעש״, שגרסה ראשונית שלו הוצגה במסגרת לימודיו במחלקה לצילום באקדמיה לאמנות בצלאל: סאונד ומוזיקה, תאורה ועיצוב, אינסטליישן סטטי ופרפורמנס חי, תקלוט של די-ג׳יי ושולחן משתה. הכל שם, כשעל שולחן גבוה עולים אורחים ויושבים על כיסאות גבוהים, הצופים מעל כל המתרחש וחשים את ויברציות הסאונד.



זה עומד לקרות שוב היום, במסגרת אירועי ״ניילון״ - לילה לבן במגדל דוד. מדובר בערב חשיפה ביוזמת רשות הצעירים בעיריית ירושלים, אחד מתוך סדרה של אירועי קיץ שמטרתם להציג את הצד הצעיר, הדינמי והמפתיע של העיר. עשרות בוגרי בתי הספר לעיצוב, צילום, משחק ואמנות בירושלים, יתאגדו לראשונה ויציגו את עבודותיהם בערב גאלה מיוחד בחללים השונים של המוזיאון.



מקורות היצירה של בהרב מתחילים באזכור הראשון של המילה ״רעש״ בתנ״ך. אלוהים מתגלה לאליהו בצורות שונות: ברוח, ברעש ובאש, ועל כולן אליהו אומר ״שלא בהן יהוה״. אחריהן מגיעה ההתגלות השלמה ביותר של יהוה - ״קול דממה דקה״ (מלכים א' י״ט). ״גם היצירה שלי מנסה לאחד בדקות וברכות בין קול לדממה״, מסביר בהרב. תשכחו ממרד, מבעיטה בבית אבא ואמא ובמקורות היניקה. ״אני מביא מבט שמחבר בין העולמות, בלי אמירה אידיאולוגית על העולם הדתי והחילוני ועל עולם חיי הלילה של מוזיקה ותרבות״.



זאת אומרת שניקית את היסוד השיפוטי?


״אני עושה אנלוגיה בין תפילה, שיעור ומוזיקת טכנו ומוצא דמיון גדול בין לשיר שיר דתי בישיבה למשך שעתיים, 6-5 מילים, לטכנו, שהיא מאוד קבועה, חזרתית, עם שינויים מאוד עדינים. אין שם דרמות מאוד מרגשות״.



מה שיכול להיתפס כמשעמם.


״העניין הוא ההתפתחות, ההקשבה, בנייה של משהו ארוך וכן מעניין. הרפיטטיביות בפסקה אחת או בשיר אחד מלמדת אותך הרבה דברים שאתה לא רואה בפעם הראשונה, בדיוק כמו ההאזנה לטרק אחד. מה שמחבר ביניהם זאת התשוקה שקיימת בשניהם. אני מסתכל על זה ממקום מאוד אחדותי״.



מה ההורים שלך חשבו על העבודה?


״הם ראו את העבודה בבצלאל ו באופן עקרוני אהבו אותה. בואי נאמר שהיה להם קשה דווקא במקומות היותר קוצניים -המשמעויות שהן לאו דווקא בגוף העבודה. אני יכול להבין אותם. מבחינה פיזית, עזבתי בצורה מאוד טוטאלית. מבחינה ערכית, סולם הערכים ומקומות שהחינוך עצמו טבע בי, נמצאים בי לגמרי כל הזמן״.



איך עוזבים את העולם הדתי?


״אני עשיתי את זה בצורה יחסית קיצונית, אבל עדיין הבית של ההורים שלי תמיד היה פתוח, הם תמיד עזרו לי וליוו אותי. בגיל 13 למדתי בישיבה קטנה רק מקצועות קודש. באיזשהו שלב העיפו אותי כי עשיתי קצת בעיות, ובגיל 16 הגעתי לישיבה גבוהה. עברתי למכון מאיר, של חוזרים בתשובה. אני זוכר את ההתחבטויות בגיל 16 עם עצמי ועם החברים סביב השאלה האם יש אלוהים או אין אלוהים. התגלגלתי בכל מיני תחנות. בשלב מסוים הבנתי שאוקיי אני עוזב את המאבק הזה״. 



"ניילון" - לילה לבן במגדל דוד, 9.7, חמישי (היום), מ־20:30 עד 03:00, מגדל דוד, ירושלים