אתי גרוטס הופיעה בעבר הרחוק ב"כנר על הגג", ב"בוסתן ספרדי" ובהפקות רבות נוספות. וכיום? "אני מחכה להצעה הבאה שתבוא אם תבוא", היא אומרת וחושפת מציאות לא מרנינה במיוחד.

"כל נושא האודישנים, שדרכם מתקבלים שחקנים להפקות השונות, כל כך שונה כיום לעומת מה שהיה פעם וההתייחסות לשחקנים היא מתחת לכל ביקורת וממש מעליבה. אני באה להיבחן לאיזו סדרה, אין במאי, אין מפיק, מושיבים אותי מול מצלמה וישר לבא בתור".


לא תלכי יותר לאודישנים?

"איך לא אלך? אני שחקנית, אבל שיהיה עם מי ולמה".


גרוטס, כמעט בת 73, הייתה פעם, די מזמן, נערת פלא. היא נולדה בחיפה להורים יוצאי יוון. בילדותה התייתמה מאביה, סוור בנמל, שנהרג שם כתוצאה מהתמוטטות מנוף. השירה הייתה לה מפלט מהצער. "חוזליטו כינו אותי אז", היא אומרת. את התשואות הראשונות (וגם שכר של 50 לירות) קיבלה בחגיגת עצמאות בנמל, לצדו של אלכסנדר יהלומי שהנחה. "הקהל התלהב ואמי נהייתה לאמרגנית שלי", זוכרת גרוטס, שכנערה שרה במועדוני לילה, בברים וגם בלהקת "ענבל".
 

היא פיזזה בלהקת פיקוד הצפון לצדו של גדי יגיל, הופיעה במועדון התיאטרון בחיפה, עברה לתל אביב והייתה הודל ב"כנר על הגג" אצל גודיק, "מפיק שאין שני לו", לדבריה. את ההפקה ההיא לא תשכח לעולם. "שם הכרתי את בעלי, שם התחתנתי איתו", היא מעידה.
 

"איתו" הוא מנהל ההצגה, דן שמר. "לא ידעתי שהוא היה אז נשוי", היא אומרת כיום. "דני התחיל איתי. פעם רציתי ללכת לקולנוע ולא היה לי עם מי ולא ידעתי לאיזה סרט ללכת. תקני כרטיסים לסרט 'הרוצחים', הוא אמר לי, ולא היה לי מושג שהוא היה מעורב ברצח קסטנר. הלכנו לסרט ההוא וזאת הייתה קטסטרופה, אל תשאל. יום אחד, כשדיברנו לנו בתיאטרון ביפו, הוא אמר לי 'תלכי, תלכי, גיסי פה'. הגיס הוא אלברט כהן ואז התברר לי שהם היו נשואים לשתי אחיות".


איך הגבת?

"אמרתי לדני, תשכח ממני, אני עם נשואים לא יוצאת. כשהתגרש, העמידו לנו חופה מאחורי הקלעים של תיאטרון גודיק. מכיוון שהייתי יתומה מאב, רודנסקי, הוא טוביה החולב הבלתי נשכח של ה'כנר', הוליך אותי במקומו לחופה".


כבר אז גילתה שנכנסה למקצוע שאיננו גן של שושנים. "כשנגמר הסיפור של ה'כנר', מחזמר שהופעתי גם בגרסה שלו ביידיש, בלי להבין מילה, מצאתי את עצמי בלי עבודה", היא משחזרת. "עברתי תקופה איומה ויותר משנה נאלצתי לעבוד כפקידה אצל מהנדס, עד שבמזל הגעתי ל'בוסתן ספרדי' בתיאטרון 'בימות'. זאת, לאחר שפגשתי במקרה ברחוב את צדי צרפתי שהכרתי מהבחינות ללהקות צבאיות. 'זה תפור עלייך, כמי שגדלה על תרבות הלדינו', הוא הטיס אותי לשם. טסתי והתקבלתי. היה לי שם עונג צרוף להיזכר בשירים ששרנו בבית".


סרט משפחתי 


בשנים ההן קפצה מסרט לסרט. בין השאר שיחקה לצד ראובן בר־יותם את אלגרה, ב"סלמוניקו", סרטו של פרדי שטיינהרדט. "את הסרט, שבו היה לי תפקיד מרכזי, אהבתי, אבל את 'בריותי', שהיה פוחד שיגנבו לו את ההצגה, פחות", היא מעידה.


סרטה הבא היה "קזבלן", בבימויו של מנחם גולן: "לאחר שבמחזמר, אצל גודיק, שיחקתי את שרלוטה, הזמרת בבר, גולן לקח אותי לתפקיד מריומה בסרט, שהיה בשבילי סרט משפחתי. גולן ידע שאני אחרי לידה וביקש שאביא לצילומים את אורי, התינוק שלי, אז הבאתי לתפקיד מדאם רוזה את אמא שלי, רגינה, זכרה לברכה, שאת החלום שלה, שהיה להיות זמרת ושחקנית, הגשימה דרכי".
 

בעקבות הסרט הייתה לגרוטס חוויה מעצבנת במיוחד: "יום אחד, כשעמדתי ברמזור בתל אביב, פנתה אלי פתאום אישה לא מוכרת. היא הסתכלה בי שוב ושוב ולפתע החטיפה לי זפטה כזאת, שלא נדע. 'אוי, זאת את מריומה!', כמעט צעקה במבטא מרוקאי. 'וואלה, את לא יודעת כמה אני אוהבת אותך!' היא לא נרגעה, נתנה חיבוק והחטיפה לי עוד זפטה. מצד אחד זה החמיא לי, אבל ככה, באמצע הרחוב, רציתי לקבור את עצמי ממבוכה".
 

לצד שלל תפקידיה במרוצת השנים, שיחקה גרוטס תפקיד יוצא דופן בתיאטרון החיים, כאם בית במקלט לנשים מוכות בהרצליה, העיר שאליה עברה עם משפחתה. "מעולם לא ידעתי שיש מקלט כזה", היא מספרת. "אני אחת שלא יכולה לשבת בלי לעשות משהו. כשחזרנו משהות בארצות הברית ותפקידים לא מיהרו להגיע, פתחתי עיתון וראיתי מודעה. זה נשמע לי מעניין. באתי, ראיתי ופעלתי שם, לצד המשחק, 25 שנה, עד לפני שלוש שנים. תחילה בהתנדבות, לאחר מכן בשכר".


ועכשיו?

"מחכים בסבלנות לתפקיד הבא".