ההמלצה על "שמיים אדומים", המופע החדש של להקת המחול קמע, הגיעה מכיוון לא צפוי: אדם לא צעיר וחובש כיפה, לא מסוג הקהל הגודש את אולמות המופעים. "אני לא מבין גדול בסוג האמנות הזה", הוא הודה, "אבל יש במופע הזה משהו מיוחד". את תמיר גינץ, הכוריאוגרף והמנהל האמנותי של קמע, זה לא מפתיע. 
 
"אני חושב שזה חלק מהאמירה שלי כאמן", הוא מסביר, "בעולם המחול יש התפתחות למקום של התבדלות ואליטיסטיות, שבסופו של דבר מנכרת את הקהל. אני מכבד כל יצירה באשר היא, אבל מה שמרגש אותי כאמן, זו האפשרות לרגש אנשים ולהביא אותם למקומות שבהם הם חווים מסע, הרפתקה. חשוב לי שהיצירה תהיה נהירה וברורה להם, ושדרכה הם יעברו חשבון נפש בנוגע לחיים ולהוויה שלהם, וכתוצאה מכך יצאו עם הארה ועוצמות שהן מעבר ללשבת ולצפות במשהו אסתטי".
 
עוד ייחוד של עבודותיך הוא הסיפור, הנרטיב, בניגוד לעבודות מחול אחרות, שבהן הצופים לעתים מתקשים להבין למה בדיוק התכוון המשורר.  

"זה לא בא ממקום של התחנחנות, אלא ממקום דרמטי וסוער. הדרמה מספרת סיפור שפתוח לפרשנויות שונות, אבל כל מי שישב ויצפה בו יחשוב שהוא מבין אותו. אני נותן לצופה מפתחות להבנה. הוא מבין למה התכוונתי, למרות שתובנותיו תהיינה אולי שונות משלי".
 
הסיפור של העבודה האחרונה, "שמיים אדומים", הוא קשה ועוסק בהשפעה של מבצע צוק איתן על חיי תושבי הדרום.
"זה הסיפור של כולנו, ואנחנו חווים אותו שוב ושוב, בין שהאיום מתרגש עלינו מעזה או מדאע"ש, ובין שאנו עסוקים במחשבה על קולות הנפץ בצפון. כולנו עברנו מלחמה קשה בקיץ שעבר. ובדרום - מקום פעולתה של הלהקה – היה קשה אף יותר. עוצמות המלחמה כאן חזקות יותר מאשר בתל אביב".  
 
היופי והחום
להקת קמע פועלת ב־13 שנות קיומה מבאר שבע, כאקט שאותו מגדיר גינץ "מעשה ציוני ולא ציני". את הרעיון למופע שאב מתוך המצוקה והכאב, שלדבריו מהול באהבה לארץ הזאת, ומהרצון הכן להישאר פה. "אלו היופי והחום שצומחים מהכאב", הוא מסביר, "בכל פעם, במצב מצוקה כולם מחבקים ומארחים את כולם, וזו האחדות שמייחדת אותנו מכל העמים. אני נשמע מליצי, אבל זה מה שקורה לנו. הדבר שמחזיק אותנו זו התקווה שמתישהו זה יסתיים, ומהמקום הזה נוצרה היצירה".
 
המניעים הציוניים שלו, שבאים לידי ביטוי ביצירותיו, הביאו לו את פרס היצירה בתחום הציונות לשנת 2014. "אני רואה בזה כבוד גדול", אומר גינץ, "אני אוהב את הארץ הזאת". 
 
נדיר לשמוע אמירות כאלו מיוצרים ישראלים.
"העובדה שאני איש מחול רק מחזקת אצלי את האמונה שעם הרקדנים הנפלאים שיש פה ועם היצירה הבועטת, הארצית והמחוספסת שמתרחשת פה, אנחנו יכולים להשפיע. לעולם המחול הישראלי יש הדים בכל העולם. העובדה שאני איש מחול לא מבטלת את הזהות שלי כאדם שאביו הוא ניצול המחנות, ושהוריה של אמו עלו לארץ בעלייה הבלתי־חוקית, רגע לפני השואה, כי נרדפו באירופה. השורשים שלי נמצאים כאן, ואני מכבד את כולם, אבל אני לא מבטל את המהות ואת העקרונות של מדינת ישראל. האמירה שלי הייתה: לקום ולעזוב את הבית ואת הקהילה ברמת אביב, לעבור לבאר שבע, ולהתחיל משהו חדש שנובע מאהבת הארץ". 
 
איך הקולגות שלך מקבלים אותך? דעותיך לא ממש מקובלות, ומה שמקובל יותר זה לבקר את הארץ ואת מנהיגיה. 
"אני מכבד את כל הקולגות שלי, ויש לי יחסים טובים איתם ומלאי הערכה. מה שמוביל אותי זו אהבת התנועה והמחול. אני לא מתעסק בפוליטיקה. לא נכנס לוויכוחים פוליטיים, ומגדיר עצמי כאיש מרכז. היצירות שלי מתארות את הדברים שמעסיקים אותי. 'במדבר דברים', לדוגמה, עוסק במעבר שלי לבאר שבע. וכשהרשתות החברתיות התחילו להעסיק אותי, יצרתי את 'סטטוס'. ליצירה אמנותית יש חיים משל עצמה. היא צריכה להיות נקייה מאמירות פוליטיות, אבל היא יכולה להיות סובייקטיבית בפרשנותה. בכל מקרה, אי אפשר לחלוק עליה, כי היא מגיעה ממקום אמיתי". 
 
הרקדנים שלך חייבים להיות מבאר שבע. איך הם מקבלים את הדרישה הזאת? 
"נכון. באר שבע היא עיר מתפתחת, אבל חדוות הקהילה, גם הלהט"בית, ותרבות המועדונים קיימות בתל אביב, והמרכז, אין מה לעשות, תמיד יהיה מרכז. אנחנו בהחלט מתקשים לגייס רקדנים ללהקה על בסיס הדרישה הזאת, אבל היא חיונית עבורי". 
 
אתה עצמך עברת לבאר שבע רק לפני כשלוש שנים. 
"לפני שנים התגרשתי והייתי חלק בהורות משותפת. חיכיתי עד שבני ייכנס לתיכון, ואז עברתי. ועדיין, לראות את הבן שלי רק יום בסוף השבוע, במקום ארבעה ימים בשבוע, זו הקרבה אישית גדולה מאוד, אבל הייתי חייב לתת דוגמה אישית". 
 
איך קיבלה אתכם הקהילה המקומית? 
"הוקמנו כמיזם של דניאלה שפירא, מנהלת בת דור באר שבע. אני חברתי אליה כדי להקים להקה בדרום. העירייה העניקה לנו חיבוק ענק. ראש העיר, רוביק דנילוביץ, רואה בפיתוח מוסדות התרבות כלי לסגירת פערים, להעצמה ולקול שמיחצן את העיר בכל רחבי הארץ והעולם, ובכך הוא ידיד יקר של הלהקה. בעקבות זאת אנחנו מרגישים מוערכים בקהילה ויצרנו קהל של אוהבי מחול". 

במקביל לקמע, אתה גם מלמד מחול בבית הספר תלמה ילין. האם אתה רואה שינוי בדור הרקדנים בשנים האחרונות? 
"למרות שלתלמה ילין, בניגוד לשאר בתי הספר, מגיעים בני נוער שרוצים להיות רקדנים, והם מסורים ועובדים קשה, אני עדיין רואה שינוי. ברקדנים יש פחות יראת כבוד מהאמנים שהם עובדים מולם. יש הרגשה של פחות הכרה בסמכות ובהיררכיה. כשהייתי תלמיד ורציתי לדבר עם  הכוריאוגרף שקשקתי. אני לא בטוח שהחברות משרתת את המטרה. לדעתי היראה מביאה לביצועים מוקפדים יותר. אני אולי נחשב אולד־סקול בזה שאני דורש עבודה ממושמעת, אבל בזכות זה רקדן שמגיע לקמע מתקדם מאוד מבחינה ביצועית, כי אנחנו דורשים מהם להמשיך להתקדם ולהתפתח".